פרק יז

מסוגיית הגמרא[1] "אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם השבת", עולה שאף במצבי פיקו"נ יש להשתדל ולנקוט פעולות בכדי להימנע מחילול השבת, ועל כן קבעה הגמרא שאין להיכנס למצור סמוך לשבת, שלא יהיה "נראה כמתנה לחלל את השבת"[2].

בדומה לכך נאמר במדרש[3]: "ראה יהושע בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת כו', פשט ידו לאור השמש ולאור הירח", כלומר, בניגוד להבנה הפשוטה שהעמדת מאורות השמיים במלחמת גבעון נועדה להאריך את היום בכדי להמשיך ולזנב באויבים, מבאר המדרש שנס זה נעשה בכדי למנוע מישראל חילול שבת.

(ויש להוסיף שלכאורה זהו אף פשט הפסוק: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שקיום המצוות הוא המחייה את ישראל ועל כן יש לשומרם בקפידה, ולטרוח ולהתאמץ לקיימם אפילו במצבי דחק).

על פי זה כתבו הפוסקים[4] שיולדת העלולה ללדת בשבת, תכין צרכיה מבעוד יום, בכדי למעט בחילול השבת.

והנה, מלבד הערך הפרטני שיש בהשתדלות להימנע מחילול שבת במצבי פיקו"נ (בין ע"י היערכות קודם השבת, ובין ע"י ביצוע הפעולות בשינוי), שנועדה להרחקה מאיסורי השבת, יש להשתדלות זו אף ערך עקרוני-כללי של הקפדה על שמירת צביון השבת, כך שלא תהפך השבת לחול גמור. ובמיוחד נכון הדבר ביחס לאנשים העוסקים תדיר בפיקוח נפש, העלולים בשל כך להגיע למצב שיורגלו באיסורים, עד כדי שיהא ליבם גס בקדושת השבת, חלילה.

ואכן כתב בשו"ת שבט הלוי[5] (לענין היתר חזרת היוצאים להציל למקומם): 

"איברא, אעפ"י שהנ"ל נראה ברור להלכה לדעת הרמב"ם עכ"פ והתוס' כנ"ל, ולפי שיטת החת"ס, מ"מ למעשה הריני חושש לזה ע"פ שכתבתי כבר במק"א, דזה באופן מקרי ופעם אחת לזמן רחוק שמזדמן איזה פיקו"נ, אבל חברי הצלה שזה דבר הנשנה אצלם מידי שבת בשבתו בכל שבתות השנה, לא יעשו מלאכת החזרה שהתרנו על ידי עצמן, אלא ע"י גוי, כי גם מי שעוסק בכל שבת בפיקו"נ, אעפ"י שהוא מצוה גמורה וחיוב גמור לחלל להציל, מ"מ השבת נעשה בטבע חול אצלם, ומשפיע גם לא טוב על ביתם".

וכעין זה כתב הגרמ"צ נריה[6]:

"כל שאתה בא לעשות מלאכה חיונית שבעיקרה יש בה משום חילול שבת ולא הותרה אלא משום פיקוח-נפש-המדינה, חייב אתה לחזר על כל הצדדים ולהשתדל למעט עד כמה שאפשר את צד החילול שבו, אם על ידי שינוי מהותי, ואם על ידי שינוי פורמלי, הכל לפי המצב. כי אם במקרים בודדים חד-פעמיים פסק הרמ"א את דינו (לעשות בשינוי), בעבודות קבועות לא כל שכן, שכל שהעבודות הללו צריכות להעשות בקביעות מידי שבת בשבתו, יש חשש רציני לעקירת שבת. חייבים איפוא להדר על כל דרכי שינוי, כמובן בתנאי שלא יגרמו לדיחוי או לאיחור כמבואר ברמ"א, בכדי למעט את הפגיעה בקדושת השבת, שהרי השבת עצמה אף היא חיונית, לא רק לאותו אדם מישראל המבצע אותה משימה חיונית למדינה, אלא גם למדינה עצמה, לדמות חייה הציבוריים ואופיה המקודש".

ע"פ יסוד זה נראה שאף במקומות שנאלצים לדחות בהם את השבת בקביעות, ושלא ניתן לפעול בהם בשונה מדרכו בחול, מ"מ ראוי לתקן שיעשו לכל הפחות פעולה אחת בשינוי כך שתהא השבת ניכרת להם, ולא יגיעו חלילה למצב של רגילות לחלל את השבת.

[1] שבת יט ע"א. מעבר לזה, העיר בשו"ת המורים בקשת (סימן 47) שכששניים מבצעים את המלאכה, יקפידו שניהם לעשות מעשה גמור, ולא שיעשה אחד את הפעולה וחבירו רק יסייענו סיוע שאין בו ממש.

[2] כן לשון בעל המאור שם ז ע"א מדפי הרי"ף.

[3] פרקי דר"א פרשה נב.

[4] ראה משנה ברורה סימן של ס"ק א, בשם ספר חסידים, וכעין זה בבן איש חי ש"ב תצוה אות יד.

[5] ח"ו סימן כו.

[6] מאורות נריה עמוד 287. ועיין בדבריו בספר צניף מלוכה (עמוד 127) שהוכיח יסוד זה מאיסור הנגינה בכלי שיר בעת שאיבת המים שחלה בשבת, למרות שאיסורי שבות הותרו בביהמ"ק, ובארו שם תוס': "דלפי שהיה שם רוב כלי שיר, חלילים כינורות מצילתיים נבלים, שצריכים לתקן תדיר, גזור בהו טפי", דהיינו, דוקא בגלל ריבוי ההיתר לעבור על איסורי השבת, ראו חז"ל להחמיר ולגזור איסור על הדבר.

ונראה להוכיח יסוד זה גם מדברי הר"ן (חולין כח ע"ב מדפי הרי"ף) שכתב: "השוחט לחולה בשבת אינו מכסה (את הדם) – כלומר, אפילו בשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום, דלא מיתסר אלא מדרבנן. וטעמא דמילתא, לפי שרצו חכמים לעשות היכר שיום זה הוא שאסור בשחיטה, ולפיכך לא רצו להתיר אלא מה שהוא צרכו של חולה בלבד, דהיינו שחיטה".