פרק ו

עד כה התייחסנו למצבי סכנה פיזית, כמחלות ואויב הבא על העיר, אולם מצינו בדברי חז"ל שחששו לפיקוח נפש גם במצבים מיוחדים של ירידה בחוסנו הנפשי של האדם, ובשל כך התירו לעבור על איסורים בכדי לשומרו.

כך נאמר בגמרא[1]: "ת"ר, אם היתה (היולדת) צריכה לנר, חבירתה מדלקת לה את הנר כו'. פשיטא! לא צריכא בסומא, מהו דתימא כיון דלא חזיא, אסור, קמ"ל איתובי מיתבא דעתה, סברא, אי איכא מידי, חזיא חבירתה ועבדה לי". וא"כ נלמד שיישוב דעת היולדת מוגדר כמרכיב חשוב בטיפול בה, עד כדי שמותר לחלל את השבת בכדי להשיג מטרה זו.

וכן נאמר במקום אחר[2]: "ראה תינוק שנפל לבור, עוקר חוליא ומעלהו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין, אף על גב דמתקן דרגא. ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי". דהיינו, הגמרא מאבחנת תינוק שננעלה דלת בפניו, כמצב סכנה המתיר לחלל את השבת בכדי לחלצו.

וכן מצינו בדברי הרמב"ם[3]: "מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו, כדי שלא תטרף דעתו עליו". וזאת על אף שחל איסור ללחוש על המכה.

וכתב בשו"ת שבט הלוי[4]: "ולמדנו מהלכה זאת כי הבעתה גדולה, ספק פקו"נ הוא, ופשיטא דזה גם בגדולים, ומצינו כמה עובדות בחז"ל כי התרגשות פתאומי גרם למיתה, א"כ נהי דמציאות זה שננעל דלת לפניו לא שייך בגדולים דאינם נבעתים מזה, אבל פשיטא דנבעת ממש במציאות אחר אפילו גדול ורואים הסימנים לכך דמצוה לחלל שבת עליו".

ואכן מטעם זה הורה הגר"ש גורן[5]: "על אף ההלכה התלמודית וההיסטורית הברורה שאין לחלל שבת בפינוי חללים כו', מאחר ובתנאי הלחימה הקיימים כיום, השארת חללים שלנו במקום נפילתם בקו למשך יממה שלימה עלול לפגוע קשות בכושר הלחימה של החיילים ובמוראל שלהם כו', אנו מתירים לפנות חללים ברכב בשבת למקום הקרוב ביותר לשמירת החללים".

[1] שבת קכח ע"ב.

[2] יומא פד ע"ב.

[3] פי"א מע"ז הי"א.

[4] ח"ח סימן עה.

[5] משיב מלחמה ח"ב סימן קיז.