פרק ט

שאלה: כיצד ינהג קצין שנאלץ להפסיק בדיבור בין הנחת תפילין של יד להנחת תפלין של ראש?

האם מפקד רשאי לשלוח מיסרון בענין מנהלתי חשוב, באמצע הנחת תפילין?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "אמר רב חסדא סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך כו', והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבי יוחנן על תפילה של יד אומר 'ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו להניח תפילין', על תפילה של ראש אומר 'ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות תפילין' (משמע שבכל מקרה חוזר ומברך על של ראש), אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא סח - מברך אחת, סח - מברך שתים. תנא סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה (כלומר, העובר על איסור זה הרי הוא בגדר 'הירא מעבירות שבידו', שאל לו לצאת למלחמת הרשות)".

יש מהראשונים[2] שבארו שהדין הרגיל הוא לברך ברכת 'להניח' על של יד ולפטור אף את של ראש, ורק אם הפסיק בדיבור ביניהם חייב לברך על של ראש ברכת 'על מצות', ויש מהראשונים[3] שבארו שהדין הוא לברך 'להניח' על של יד ו'על מצות' על של ראש, ואם הפסיק ביניהם חוזר ומברך גם ברכת 'להניח' על של ראש.

וכן נחלקו הפוסקים, השו"ע פסק[4]: "אסור להפסיק בדיבור בין תפילה של יד לתפילה של ראש, ואם הפסיק, מברך על של ראש 'על מצות תפילין'"[5], ואילו הרמ"א הורה: "הגה, ולדידן דנוהגין לברך שתי ברכות אף אם לא הפסיק, צריך לחזור ולברך על של ראש 'להניח' וגם 'על מצות'".

כתבו האחרונים[6] שלכתחילה יש להימנע לא רק מהפסק בדיבור אלא אף מכל מעשה אחר או שהייה ארוכה בשתיקה באמצע הנחת תפילין, ואף אין לרמוז בין תפילה של יד לתפילה של ראש, ומ"מ לצורך מצוה יש להקל.

עוד מבואר בשו"ע[7] שאף הפסק לצורך מצוה, כגון לענות לקדיש וקדושה, חשוב הפסק, לפיכך נחלקו האחרונים[8] אם כשהפסיק לדבר מצוה, יחזור ויברך על של ראש. ועוד הוסיפו[9] שבמקרה שרואה שהציבור עומד לומר קדיש וכד' יוכל להקל ולהדק את התפילה של יד על הזרוע מבלי לכרוך שבע כריכות וימהר להניח תפילה של ראש.

לפיכך מפקד שנקרא לענין חיוני באמצע הנחת תפילין, ישתדל לדחות את הטיפול בו עד לאחר סיום ההנחה, ולכתחילה אף יימנע מרמיזה בידיו או שליחת מיסרון וכד'. ואם הענין אינו סובל דיחוי, יוכל להקל ולהניח תפילה של ראש מיד לאחר קשירת תפילה של יד ללא כריכת רצועה. אך אם נאלץ להפסיק לאלתר בדיבור, אם דרכו תמיד לברך רק ברכת 'להניח' - יברך על של ראש ברכת 'על מצות', ואם דרכו תמיד לברך גם ברכת 'להניח' וגם 'על מצות' - יחזור אף לברך 'להניח'. ברם, אם הענין שלצורכו נאלץ להפסיק בדיבור היה בעל חשיבות עד כדי שיחשב צורך מצוה, אזי למנהג הספרדים לא יברך על תפילין של ראש, משום שסב"ל, ואילו למנהג האשכנזים יברך על של ראש בלבד .

סיכום: אסור להפסיק בדיבור (ולכתחילה אף בשהייה) בין הנחת תפילה של יד להנחת תפילה של ראש, ואם הפסיק, אם היה זה לדבר מצוה, למנהג הספרדים אינו מברך על של ראש משום סב"ל, ולמנהג האשכנזים מברך על של ראש 'על מצות'. אך אם הפסיק לדבר רשות, יוסיף ברכה על של ראש, דהיינו, אם נוהג לברך רק על של יד, יברך על של ראש ׳על מצות תפילין׳, ואם נוהג לברך גם על של ראש, יוסיף ויברך עליה גם ברכת ׳להניח תפילין׳.

  הנצרך לעסוק בענין דחוף באמצע הנחת תפילין, והדבר סובל דיחוי מועט, יימנע מכריכת הרצועה על היד ויניח התפילה של ראש מיד לאחר קשירת התפילה של יד.

[1] מנחות לו ע"א:

[2] רש"י שם, רמב"ם פ"ד מתפילין הל' ד - ה:

[3]  תוס' שם ד"ה 'לא סח':

[4] סימן כה סעיף ט:

[5] עיין בתוס' שם ובשו"ע שם סעיף י, שאם עבר ודיבר לצורך התפילין, אינו צריך לחזור ולברך "על מצות תפילין":

[6] משנה ברורה שם ס"ק כט, ילקוט יוסף שם סעיפים סג, סה:

[7] שם סעיף י:

[8] למנהג האשכנזים יברך, עיין ביאור הלכה שם ד"ה 'אם שמע', ולמנהג הספרדים לא יברך, עיין ילקוט יוסף שם סעיף נז, ובנוגע לאלו ברכות יברך עיין בפסק"ת סימן כה אות יח:

[9] משנה ברורה שם ס"ק לח, ילקוט יוסף שם סעיף נט: