פרק ד

שאלה: חיילים השוהים במהלך תרגיל שבי בחדר סגור ללא תאורה או כשעיניהם מכוסות ואין ביכולתם לדעת אם החדר נקי, כיצד ינהגו לענין אמירת דבר שבקדושה?

האם חייל שהתפלל בשדה או בעמדה ולאחר זמן ראה שהיו צואה או מי רגליים במקום, חייב לחזור ולהתפלל?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "אמר רב יהודה ספק צואה בבית – מותרת (לפי שחזקתו נקי), באשפה – אסורה (לפי שחזקתו מטונף). ספק מי רגליים - אפילו באשפה נמי מותרין. סבר לה כי הא דרב המנונא, דאמר רב המנונא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד (הקילוח) בלבד (כלומר, מי רגליים נאסרו מן התורה דוקא בשעת הטלתם). וכדרבי יונתן, דרבי יונתן רמי: כתיב[2] "ויד (כלומר, מקום מוגדר) תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ", וכתיב[3] "ויתד תהיה לך וכו' וכסית את צאתך" (משמע שאין להסתפק בייחוד מקום אלא צריך לכסות), הא כיצד - כאן בגדולים, כאן בקטנים. אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, הא נפול לארעא - שרי, ורבנן הוא דגזרו בהו, וכי גזרו בהו רבנן - בודאן, אבל בספקן לא גזור".

וכן פסק השו"ע[4]: "ספק אם צואה בבית - מותר לקרות (ק"ש), דחזקת בית שאין בה צואה. ספק אם צואה באשפה – אסור, משום דחזקת אשפה שיש בה צואה. אבל ספק מי רגליים - אפילו באשפה מותר, משום דלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד של קילוח, ואחר שנפל לא מיתסר אלא מדרבנן, ובספיקן לא גזור".

ובמקום אחר נאמר בגמרא[5]: "היה מתפלל ומצא צואה במקומו כו', אמר רבא כו' אע"פ שהתפלל - תפילתו תועבה (תוס'[6] - וצריך לחזור על תפילתו)", ובארו ראשונים[7] שכל דין זה דוקא במקום שהיה לו להסתפק שמא יש שם צואה, שהואיל ופשע ולא בדק קודם תפילתו – תפילתו תועבה, עוד העירו ראשונים[8] שכל דין זה דוקא במצא צואה במקום תפילתו, אבל במצא מי רגליים אין צריך לחזור ולהתפלל, שהואיל וכפי שהתבאר אינו מחויב לבדוק מקומו מהם, ממילא אינו חשוב פושע כשהתפלל שם, ברם העירו האחרונים[9] שאם ידע שיש שם מי רגליים ובכל זאת התפלל כנגדם – תפילתו תועבה, שהרי עבר על איסור חכמים, וחייב לחזור ולהתפלל.

וכן פסק השו"ע[10]: "קרא במקום שראוי להסתפק בצואה ומצאה אח"כ - צריך לחזור ולקרות (ק"ש), אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו - אין צריך לחזור ולקרות. ומי רגליים - אפילו מצאן במקום שראוי להסתפק בו אין צריך לחזור ולקרות". והוסיפו האחרונים[11] שאם ברור שהמקום מטונף ואין ביכולתו לצאת משם, כגון שהוא חבוש בבית האסורים, מוטב שלא יתפלל כלל, שהרי עובר בזה על איסור תורה.

לפיכך חיילים הנקלעים למקום שמצוי שעושים שם אנשים את צרכיהם, מחויבים לבדוק את נקיונו קודם שיאמרו דבר שבקדושה, ואם אינם יכולים לבדוק, לא יתפללו, ואם התפללו מבלי לבודקו ולאחר מכן נמצאה שם צואה - לא עלתה תפילתם ויש להם לשוב ולהתפלל, אך אם נמצאו שם רק מי רגליים - אינם צריכים לחזור ולהתפלל. ואם נמצאים במקום מטונף ודאי, ואינם יכולים לצאת משם, מוטב שלא יתפללו כלל.

סיכום: אין להתפלל במקום שיש לחוש בו לצואה, קודם שייבדק נקיונו, ואם אינו יכול לבודקו לא יתפלל. אם פשע והתפלל שם ונמצאה צואה כנגדו, תפילתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל (אך אם התפלל במקום שאין לחוש בו לצואה, ונמצאה צואה כנגדו, אין צריך לחזור ולהתפלל). 

לעומת זאת, ניתן להתפלל בלא בדיקה במקום שיש לחוש בו רק למי רגליים, הואיל ואיסור אמירת דבר שבקדושה כנגדם אינו מן התורה. ברם, אם התפלל במקום שידוע שיש בו מי רגליים, תפילתו תועבה.

הנמצא במקום שטינופו ודאִי, ואין באפשרותו לצאת משם, מוטב לו שלא יתפלל.

[1] ברכות כה ע"א:

[2] דברים כג יג:

[3] שם פסוק יד:

[4] סימן עו סעיף ז:

[5] שם כב ע"ב:

[6] שם ד"ה 'אע"פ', וע"ש שהביא דעה הנוקטת שבשל חומרת האיסור, לא תועיל לו החזרה:

[7] תוס' שם ד"ה 'והא', רא"ש שם פ"ג סימן כב, ועוד:

[8] תוס' ערובין סד ע"א ד"ה 'שיכור':

[9] ראה משנה ברורה שם ס"ק לג:

[10] שם סעיף ח:

[11] ביאור הלכה שם ד"ה 'צריך לחזור':