פרק א

שאלה: כיצד ינהג לענין ברכה ותפילה חייל שהוצב בעמדת שמירה שסמוך אליה עשו אנשים את צרכיהם, או שסמוך אליה ממוקם פח אשפה גדול?

תשובה: אסור מן התורה[1] לומר[2] דבר שבקדושה כנגד צואת אדם, שנאמר[3]: "ויתד תהיה לך על אזנך כו' וכסית את צאתך כו', כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר כו'", ומבואר בגמרא[4] שכן הדין אף כנגד מי רגליים בשעת הטלתם, ושמדרבנן אסור אף נגד מי רגליים לאחר הטלתם כל זמן שמטפיחים[5]ז.

יש לציין שהאיסור בהם אינו תלוי בריח רע[6], ומבואר בגמרא[7] ובפוסקים[8] שאפילו צואה יבשה כחרס אוסרת, ורק אם מתפוררת פקע המיאוס ממנה. מאידך, אף שאר דברים המפיצים ריח רע[9] שדרך בני אדם להצטער ממנו כלולים באיסור זה[10], ולכן אין לומר דבר שבקדושה סמוך לצואת בע"ח אם היא מסרחת, וכן הדין באשפה שריחה רע ובנבילה או מאכל מעופשים.

חמור הוא איסור זה שאף בדיעבד אם התפלל כנגד דבר מיאוס לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולהתפלל[11], ויבואר לקמן[12] כיצד יש לנהוג אם לאחר התפילה הוברר לו שהיה המקום מאוס.

ולענין המרחק מהן. נאמר בגמרא[13]: "כמה ירחיק מהן ומן הצואה – ד' אמות, אמר רבא א"ר סחורה א"ר הונא לא שנו אלא לאחוריו אבל לפניו מרחיק מלוא עיניו". ובמקום אחר נאמר[14]: "ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצידו וקורא", דהיינו, אם נמצא ברשות אחרת אין צריך להרחיק. כתב הרא"ש[15] שכשהוא ברשות אחרת רשאי לומר דבר שבקדושה ואפילו רואה את המיאוס, אולם לדעת הרשב"א[16] אין ההיתר אלא דוקא כשאינו רואהו. עוד נחלקו ראשונים[17] אם מועיל שינוי הרשות דוקא כשאין הריח מגיע לרשות האחרת, או שמא הפסקה מועילה אפילו נודף הריח לשם.

פסק השו"ע[18]: "היתה צואת אדם מאחוריו צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח כו' ומלפניו צריך להרחיק מלוא עיניו. אפילו בלילה צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום[19] כו'. היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה או שהיתה בבית אחר, אפילו הפתח פתוח ויושב בצידה ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות כו' להרא"ש, אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה, ואם יש לה ריח לא מהני הפסקה כו', ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה הכי נמי מועלת לריח רע שלה", ופסקו האחרונים[20] להחמיר הן לענין שאין רשות אחרת מועלת אא"כ לא מגיע הריח לשם, והן לענין שאין רשות אחרת מועלת אא"כ אינו רואה את הצואה, ומ"מ העירו שמותר להרהר בדברי תורה, כגון לעיין בספר, אף כשרואה אותה[21].

לפיכך, חייל הנמצא בקרבת דבר מיאוס, אין לו לומר דבר שבקדושה אא"כ הרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ועומד באופן שאין הדבר מיאוס מוטל למראה עיניו, ברם, אם החייל ניצב בעמדת שמירה, הרי שנמצא ברשות אחרת ואין צריך להרחיק כלל, אלא כל שאין הריח מגיע לשם ואינו רואה את המיאוס[22], רשאי לומר דבר שבקדושה.

סיכום: אין לומר או להרהר בדבר שבקדושה כנגד צואת אדם (אפילו אינה מפיצה ריח רע), או כנגד שאר דברים מאוסים המפיצים ריח רע, אלא אם כן הרחיק כשיעור ד׳ אמות ממקום שכלה הריח ועומד באופן שהדבר מיאוס אינו לנגד עיניו. ברם, בדלית ברירה ניתן לקיים מצוות, ואפילו להניח תפילין (בלא ברכה), גם אם אינו יכול להתרחק ד' אמות ממקום הצואה. אולם אם עומד בעמדת שמירה, שאז הוא ברשות בפני עצמה אינו חייב להרחיק ד' אמות.

[1] עיין ברכות כה ע"א, וראה ערוך השולחן ושו"ע הרב ריש סימן עד:

[2] ולענין הרהור בדברי תורה במקום זה, עיין שו"ע סימן פה סעיף ב ונשמת אדם כלל ג סימן ב שהביא מחלוקת פוסקים אם איסורו מן התורה או מדרבנן. ולענין קיום מצוות במקום זה, עיין באריכות בשו"ת יביע אומר (חלק ו יו"ד סימן כט) שבשעת דחק שאינו יכול לקיימן אלא במקום זה מותר לקיימן שם ללא ברכה, וכן מבואר בספר הליכות שלמה פרק כב סעיף א:

[3] דברים כג יד- טו:

[4] שם:

[5] שלחין כ"כ שאם יגע בהם ויחזור ויגע בדבר אחר יתלחלח אותו דבר:

[6] משנה ברורה סימן עט ס"ק א:

[7] שם:

[8] שו"ע סימן פב סעיף א:

[9] עיין בספר הליכות שלמה (פרק כ סעיף א) שמיכל אשפה שריחו נודף בימות הקיץ, נידון כ'גרף של רעי' ויש להרחיק ממנו כמלוא עיניו אף בחורף כשאין ריחו נודף. ועיין עוד להלן תשובה ו, שדוקא דברים המסריחים מחמת קלקול ועיפוש כלולים בכלל זה:

[10] גמרא שם, וראה הקדמת הביאור הלכה לסימן עט אותיות ז ו- י שנקט שאיסורם דאורייתא:

[11] עיין ברכות כב ע"ב "היה מתפלל ומצא צואה במקומו כו', אמר רבא אע"פ שהתפלל תפילתו תועבה", שו"ע סימן עו סעיף ח, ובמשנה ברורה שם ס"ק לג שגם בעבר על ודאי איסור דרבנן צריך לחזור ולהתפלל:

[12] תשובה ד:

[13] שם כו ע"א:

[14] שם כה ע"א:

[15] שם פ"ג סימן מו, ולפי שאיסור הראייה המוזכר בפסוק מתייחס לראיית ערוה, ראה הקדמת הביה"ל שם אות ב.

[16] שם, ומבואר בדבריו שאיסור הראייה המוזכר בפסוק "ולא יראה לך" מתייחס אף לענין דבר מיאוס כצואה כל שאינו מכוסה:

[17] לשיטת הרמב"ם פ"ג מק"ש ה"ט אינו מועיל אא"כ פסק הריח, ואילו לשיטת רבני צרפת (המובאים ברבינו יונה שם טז ע"ב מדפי הרי"ף) מועיל:

[18] סימן עט סעיפים א- ב:

[19] ראשונים ע"פ הירושלמי שם ה"ה:

[20] ראה ביה"ל שם ד"ה 'אבל להרשב"א' ומשנה ברורה שם ס"ק טז:

[21] ראה ביה"ל שם ד"ה 'דוקא'. ולענין הרהור בדברי תורה כשנמצא ברשות אחרת ומ"מ הריח הרע נודף לשם, עיין בהקדמת הביה"ל לסימן זה אות ז שהביא מחלוקת פוסקים אם ריח רע שמקורו בדבר הנמצא ברשות אחרת מוגדר כ'ריח רע שיש לו עיקר' שאיסורו מן התורה, או שדינו כ'ריח רע שאין לו עיקר' שאיסורו מדרבנן, ונפק"מ לענין זה:

[22] ראה משנה ברורה שם ס"ק יד שהביא מחלוקת הפוסקים אם כשנמצא ברשות אחרת והצואה לפניו מועיל לעצום עיניו, והכריע שבשעת דחק ניתן להקל: