הקדמה

"כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע כו', ויתד תהיה לך על אזנך כו' וכסית את צאתך כו', כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר[1].

אין מצוה המחדדת יותר ממצוה זו את גדלות קדושתו של צבא ישראל, אשר בעוד צבא הגויים מתאפיין בחיי הפקרות ואשר כתב הרמב"ן[2] "כידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו, ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה", המחנה הישראלי הינו ראשית לכל מקום השראת שכינה, שהרי ענינם של מלחמות ישראל בהופעת הקודש בעולם והכרתת הרע ממנו, מתוך כך נופקים אותם דיני קדושה מיוחדים אשר התורה מבטיחתנו שבכך נהיה ראויים לסיוע אלוהי בניצחון על האויב.

יתר על כן, בעוד בשאר עניני הלכה עוסקים אנו בגדרי הדינים והשלכתם אל חיי הצבא, מיוחד הוא נושא זה ששורשו בהלכות הצבא ואשר ממנו הסיקו חז"ל את גדרי הדינים הראויים לאמירת דבר שבקדושה אף בחיים הרגילים.

[1] דברים כג י - טו:

[2] שם פסוק י: