פרק ז

שאלה: האם מפקד שנצרך לצאת לטיפול בענין מנהלתי חשוב באמצע הארוחה ומתכונן לשוב אליה לאחר מכן, רשאי לצאת מחדר האוכל בלא ברכת המזון?

האם חיילי סיור שקבעו ארוחתם בנקודה מסוימת ונאלצו לעבור באמצע האכילה למקום אחר, רשאים להמשיך באכילתם במקום החדש בלא ברכה?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "תניא, חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש, כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שהניחו שם מקצת חברים, אבל לא הניחו שם מקצת חברים, כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה".

יש מן הראשונים[2] שנקטו שהאוכל מאכל פשוט (שאינו טעון ברכה אחרונה במקומו[3]) ועקר ממקום אכילתו - נחשב כמסיח דעתו מן האכילה, ועל כן אם רוצה להמשיך לאכול, מחויב לברך שוב ברכה ראשונה על כל מה שיאכל. ולעומת זאת האוכל כזית[4] ממאכל חשוב הטעון ברכה במקום האכילה (כלחם, וי"א אף מיני מזונות, וי"א אף יין ופירות משבעת המינים[5]), אף שלכתחילה אין לו לצאת ממקומו לענין ממושך קודם שיברך (שחוששים שמא ישכח לברך או יתעכב כ"כ עד שיפסיד את זמן הברכה[6]), מ"מ אם שינה מקומו, לא חשוב כמפסיק סעודתו ורשאי להמשיך סעודתו שם, שכן מאחר ועקרונית היה עליו לשוב ולברך במקום האכילה, לפיכך רואים את הכל כהמשך הסעודה הראשונה. וכן פסק הרמ"א[7], אלא שהוסיף שלצורך מצוה עוברת רשאי לצאת אף לכתחילה[8].

ויש מן הראשונים[9] שחלקו על שיטה זו והחמירו בשני ענינים עיקריים בדין שינוי מקום: א. שדין זה נאמר אף לענין מאכלים חשובים (הטעונים ברכה במקומם), שאף האוכל מהם ועקר מקומו פסקה סעודתו. ב.שהמשנה מקומו אינו רק כמסיח דעתו מן האכילה שחלה עליו חובת ברכה ראשונה, אלא הוא כעוקר סעודתו לחלוטין עד כדי כך שאף אם רוצה להמשיך לאכול, מחויב לברך תחילה ברכה אחרונה על מה שכבר אכל. וכן פסק השו"ע[10].

ולמעשה, מנהג התימנים[11] כפשט דברי השו"ע שיציאה ממקום האכילה של כל סוגי המאכלים נחשבת לעקירת הסעודה (ואפילו היתה דעתו לכך מתחילה), על כן יש לו לברך תחילה ברכה אחרונה על מה שאכל ולאחר מכן ברכה ראשונה על מה שחפץ להמשיך לאכול. ואילו מנהג הספרדים[12] לכתחילה להימנע בכל סוגי המאכלים מיציאה ממקום האכילה קודם ברכה, מלבד ליושב בסעודה (ואכל לחם[13]) שרשאי להקל ליציאה ארעית וקצרה, או יציאה לצורך מצוה עוברת, ובכלל זה צרכי ציבור וצבא שלא ניתן לדחותם, (ובלבד שאין חשש שיימשכו כדי שיעור עיכול). ומנהג האשכנזים[14] להקל עוד בסעודת פת ולהתיר אף לכתחילה לעבור מבית לבית כשהיתה דעתו מתחילה לכך.

אולם לענין דיעבד כשיצא, אף רבים מפוסקי ספרד[15] מורים כדברי הרמ"א שאם ממשיך באכילתו - אין צריך לברך תחילה ברכה אחרונה על מה שאכל, ואף אין חוזרים לברך ברכה ראשונה אלא על דברים שאינם טעונים ברכה במקומם.

סיכום: יש להשתדל להימנע ככל הניתן מיציאה ממקום האכילה קודם שיברך, אולם למנהג האשכנזים ורבים מהספרדים, במקום צורך ניתן להקל ולצאת באמצע הסעודה לענין ארעי וקצר, או לצורך מצוה אף שאינה מצוה עוברת (כתפילה בציבור בבית הכנסת), ובכלל זה צרכי צבא שאינם סובלים דיחוי. לפיכך, מפקד שנצרך לצאת לטיפול בענין מנהלתי חשוב באמצע הארוחה, ומתכונן לשוב אליה לאחר מכן, רשאי לצאת מחדר האוכל גם אם לא ברך ברכת המזון.

 חיילי סיור שקבעו ארוחתם בנקודה מסוימת ונאלצו לעבור באמצע האכילה למקום אחר, רשאים להמשיך בסעודה שאוכלים בה מאכל חשוב (כלחם או מזונות) בלא ברכה ראשונה לפניה. אולם אם אוכלים מאכל פשוט (כמשקה ופירות) ועקרו ממקומם ולאחר מכן רוצים להמשיך באכילה, מחויבים לברך שוב ברכה ראשונה על מה שיאכלו.

למנהג התימנים, יציאה ממקום האכילה של כל סוגי המאכלים נחשבת לעקירה גמורה של הסעודה, ועל כן יברך תחילה ברכה אחרונה על מה שאכל ולאחר מכן ברכה ראשונה על מה שחפץ להמשיך לאכול.

[1] פסחים קב ע"א (בשל מורכבות נושא זה והסוגיות הנוגעות לו, ובשל מסגרתו המצומצמת של חיבור זה, נמנענו מהבאה נרחבת של מקורות הדין בשלמותם):

[2] תוס' שם קא ע"ב ד"ה 'אלא בדברים' וד"ה 'כשהן יוצאים', רא"ש שם פ"י סימן ו, ועוד:

[3] עיין בתשובה הקודמת:

[4] ראה משנה ברורה (סימן קעח ס"ק כח) שכל דין זה דוקא באכל כזית, שכן רק בכך התחייב בברכה אחרונה ונקבע מקום סעודתו, וכן כתב בילקוט יוסף (שם סעיף ג) מהדו"ק, אלא שבמהדורות המאוחרות חזר בו בשל הוראת הגר"ע יוסף בספר הליכות עולם, וכתב שאף באכל פחות מכזית ויצא ממקומו, לא נחשב למפסיק סעודתו:

[5] עיין שו"ע סימן קעח סעיף ה:

[6] משא"כ אם יוצא לענין קצר ודעתו לחזור לאלתר (ראה משנה ברורה שם ס"ק לד - לה, וביאור הלכה שם סעיף ב ד"ה 'בלא ברכה). ומ"מ עיין משנה ברורה (שם ס"ק לג) שאם היתה דעתו מתחילה להצטרף להמשך הסעודה לסועדים במקום אחר, רשאי לעשות כן לכתחילה:

[7] סימן קעח סעיף ב. אומנם, אם יצא ממקום סעודתו והסיח דעתו מלהמשיך לאכול, אזי כששב למקומו עליו ליטול ידיו שנית (בלא ברכה) ולברך 'המוציא'. ועיין בביה"ל ד"ה עוברת, שהביא את דעת בעל המאור, לפיה מותרת יציאה אפילו למצוה שאינה עוברת, ורק לדבר רשות אסור לכתחילה:

[8] ולענין אם ההיתר לצאת לצורך מצוה הוא דוקא אם ישוב לאחר מכן למקומו הראשון, או שמא אף רשאי לסיים סעודתו במקום אחר, עיין בערוך השולחן (שם סעיף ח) שנקט כדבר פשוט שלשיטת הרמ"א מותר אף להעביר מקום אכילתו לצורך מצוה עוברת, ולעומת זאת בשו"ע הרב (שם סעיף ו) הסתפק בדבר ולסוף הכריע לחומרא. ומ"מ נראה להקל אם לוקח פת בידו בכדי לסיים סעודתו שם, שאז פחות יש לחשוש שישכח מלברך, עיין כף החיים שם ס"ק א:

[9] רמב"ם פ"ד מברכות הלכות ג-ה, רי"ף שם כ ע"ב מדפי הרי"ף:

[10] שם סעיפים א-ב:

[11] שו"ע המקוצר סימן כט סעיף יט:

[12] ילקוט יוסף שם סעיף א, הערות הגר"מ אליהו לקיצור שו"ע סימן מב הערות טז-יח:

[13] משא"כ לענין מיני מזונות או מאכל משבעת המינים, שלדברי כולם מאוד יש להקפיד לא לצאת קודם ברכה, שהרי אם יצא ממקומו וירצה להמשיך לאוכלם במקום אחר - נכנס לספק מחלוקת הפוסקים אם מוגדרים כמאכלים הטעונים ברכה במקומם אשר אין צריך לברך עליהם מחדש במקום השני, או שמא אינם טעונים ברכה במקומם וממילא יש לברך עליהם מחדש. אכן בדיעבד שיצא ממקומו לא יחזור לברך עליהם, עיין משנה ברורה שם ס"ק מה, כף החיים שם ס"ק לד, וילקוט יוסף שם סעיף ז:

[14] משנה ברורה שם ס"ק לג:

[15] ראה כף החיים שם ס"ק א ויד, בן איש חי שנה ראשונה פרשת בהעלותך אות ב, הערות הגר"מ אליהו לקיצור שו"ע שם הערה טז, וילקוט יוסף שם סעיפים ג, ו, ובאריכות שם בהערה א, ומשום 'ספק ברכות להקל'. אולם בשו"ת אור לציון ח"א סימן יז וח"ב פרק יב תשובה יד וספר ברכת ה' פרק יא סעיף י הורו להלכה כפשט דברי השו"ע: