פרק ג

שאלה:חיילים שבשל תדריך שניתן להם, השתהו (במקומם) ולא ברכו מיד בתום אכילתם, עד מתי יהיו רשאים לברך ברכה אחרונה?

תשובה:שנינו במשנה[1]: "מי שאכל ושכח ולא ברך, עד מתי מברך? עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו", ונאמר בגמרא[2]: "כמה שיעור עיכול? אמר רבי יוחנן כל זמן שאינו רעב, וריש לקיש אמר כל זמן שיצמא מחמת אכילתו (והוא שיעור זמן קצר יותר משיעור רבי יוחנן). אמר ליה רב יימר בר שלמיא למר זוטרא, ואמרי לה רב יימר בר שיזבי למר זוטרא, מי אמר ריש לקיש הכי, והאמר רב אמי אמר ריש לקיש כמה שיעור עיכול - כדי להלך ארבעה מילין (72 דקות)? לא קשיא, כאן באכילה מרובה (שיעור העיכול בכדי שיצמא), כאן באכילה מועטת (שיעור העיכול בכדי הילוך ד' מילין)".

פסק השו"ע[3]: "עד אימתי יכול לברך, עד שיתעכל המזון שבמעיו. וכמה שיעורו, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה[4]. ומשעה שהתחיל להיות רעב, אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי, כנתעכל לגמרי דיינינן ליה", וכתבו האחרונים[5] שהואיל וקשה להגדיר מהו שיעור זה, לפיכך כל שאכל אכילה מרובה כדי שביעה, ראוי שיברך עד 72 דקות אחר האכילה, שכן בכך ודאי לא עבר שיעור עיכול, ואם עבר זמן זה, רשאי לברך אף לאחר מכן ואפילו לאחר מספר שעות, כל שאינו מרגיש רעב, אך אם מסופק בהגדרת הרגשתו, אזי ראוי שיאכל כזית נוסף ללא ברכה ראשונה בכדי שתחול עליו חובה ודאית, ואם לא עושה כן, אזי, אם חיובו בברכה היה מן התורה (דהיינו שאכל מתחילה פת כשיעור שביעה), יש לו לברך למרות הספק, ואם חיובו בברכה היה מדרבנן (כגון שאכל שאר מאכלים), אינו מברך.

כל זאת כשאכל מתחילה אכילה מרובה, דהיינו כדי שביעה, אך לענין אכילה מועטת (כשאכל לפחות כזית) נחלקו הפוסקים, לדעת רבים[6] ניתן להסיק ממחלוקת האמוראים באכילה מרובה, שגם באכילה מועטת (של כל דבר מאכל) לא יחמיר רבי יוחנן יותר מריש לקיש, ואף לשיטתו לא יהיה שיעור העיכול קצר מכדי הילוך ד' מילין, ועל כן הורו שגם כשאכל מתחילה רק מעט (ולמרות שנשאר רעב אחר אכילתו), שיעור העיכול אינו פחות מ־72 דקות, אולם יש שנקטו[7] שאפשר שבאכילה מועטת מחמיר רבי יוחנן ונוקט ששיעור העיכול קצר מכדי הילוך ד' מילין, ועל כן הורו שבדיעבד שהשתהה, יאכל כזית נוסף ללא ברכה ראשונה קודם שיברך ברכה אחרונה, בכדי לצאת מן הספק.

לפיכך באכילה מועטת (כשאכל לפחות כזית) יש להזדרז ולברך לאלתר, ולכל הפחות תוך כשעה[8], ואם השתהה, יאכל כזית נוסף כנ"ל קודם הברכה, ואם אין הדבר באפשרותו, כתבו האחרונים[9] שלמעשה ניתן להקל במקום צורך ולברך עד שבעים ושתיים דקות.

סיכום: ברכה אחרונה על לחם או מזונות, כשאכל מהם אכילה מרובה כדי שביעה, ניתן לברך כל זמן שחש שובע מאותה אכילה (וכן הדין לענין אכילת פירות מרובה ושתיית יין, שכל זמן שאינו רעב לפירות או צמא לשתיה יברך – ראה בתשובה הבאה), ושיערו חז״ל שזמן זה הוא לכל הפחות משך 72 דקות לאחר האכילה, ברם, אם עבר זמן זה, רשאי לברך אף לאחר מספר שעות, כל שאינו מרגיש רעב מכח אכילה זו.

אולם בנוגע לאכילה מועטת יש המורים ששיעור העיכול קצר יותר, לפיכך האוכל אכילה מועטת (אך לפחות כזית) יזדרז לברך לאלתר, ולכל היותר תוך 72 דקות.

המסופק אם עבר שיעור עיכול, יאכל כזית נוסף (ללא ברכה ראשונה) בכדי שתחול עליו חובת ברכה ודאית, ואם אין לו כזית נוסף, כשחייב ברכה אחרונה מדאורייתא - יברך, וכשחייב ברכה אחרונה מדרבנן - לא יברך.

[1] ברכות נא ע"ב:

[2] שם נג ע"ב:

[3] סימן קפד סעיף ה:

[4] ומ"מ כתב המגן אברהם (שם ס"ק ט) שהמשתתף בסעודה ממושכת אינו צריך להזדרז ולברך בתוך זמן עיכול הפת שאכל בתחילת הסעודה, שכן הואיל וממשיך באכילת פרפראות, נחשבת כל הסעודה כחטיבה אחת ואף המאכלים שאוכל בתחילתה אינם מתחילים להתעכל אלא בסופה (ועיין באריכות בענין זה בקובץ בית אהרון וישראל גליון נ). אולם מנהג התימנים (ראה שו"ע המקוצר סימן לב סעיף י) להחמיר בכך ולהימנע מעיכוב ברכת המזון בסעודות גדולות, ואפילו כשממשיך בינתיים באכילת פרפראות:

[5] ערוך השולחן שם סעיפים ז-ח, כף החיים שם ס"ק כח, ספר וזאת הברכה פ"ה:

[6] ט"ז שם ס"ק ב, ועוד, וכן הכרעת הביאור הלכה שם ד"ה 'אם אינו יודע', וכעין זה בילקוט יוסף שם סעיף יג:

[7] מגן אברהם שם ס"ק ט, ועוד:

[8] כ"כ כף החיים (שם ס"ק כח) לענין אכילת לחם מועט שניתן לברך עד כשעה משעת האכילה, ועיין בקיצור שו"ע ילקוט יוסף ח"א סימן קפד סעיף טז שכתב, "אם עבר שיעור שבעים ושתים דקות מאכילתו אין לו לברך יותר":

[9] ראה משנה ברורה שם ס"ק כ, וביאור הלכה שם: