פרק ט

שאלה: האם חייל שנידון למספר ימי מאסר בכלא צבאי, מחויב עם שחרורו לברך 'הגומל'?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא", ונחלקו הפוסקים בגדר 'חבוש', יש שכתבו[2] שאף הנידון על עיסקי ממון צריך להודות על עצם יציאתו לחירות, וכן מנהג הספרדים[3] והתימנים[4], ויש שכתבו[5] שדין זה נאמר דוקא בנידון על עסקי נפשות ולפי שניצל מסכנת מוות, וכן מנהג האשכנזים[6], אכן פשוט אף למנהג זה שאם היה נתון בתקופת מאסרו על עסקי ממון בתנאי סכנה, שיש לו לברך.

ולכל הדעות אין לברך על תקופת מעצר קצרה הנמשכת יום יומיים, שכן פרק זמן זה כלל אינו מחיל עליו שם 'חבוש'[7].

סיכום: מנהג האשכנזים לברך הגומל דוקא על שחרור ממאסר שהיה נתון בו לסכנת חיים, ואילו מנהג הספרדים והתימנים לברך על שחרור מכל סוגי המחבוש. לדברי כולם אין מברכים על מעצר קצר של יום-יומיים.

[1] ברכות נד ע"ב. וכן פסק השו"ע סימן ריט סעיף א:

[2] ברכי יוסף שם ס"ק ד, שכן מוכח בדברי רבינו יונה (שם) ושכן כתב הר"י מיגאש בתשובה. וכ"כ הקרבן נתנאל בהגהותיו נתיב חיים על השו"ע כאן:

[3] כף החיים שם ס"ק יא, בן איש חי פרשת עקב אות ט, ספר ברכת ה' פ"ו סעיף ד. וע"ש בהערותיו שהוכיח כן אף מלשון מרן, שבניגוד לחולה ומהלך בדרך שבאר באלו מצבים חל החיוב, לענין חבוש לא חילק כלל:

[4] שו"ע המקוצר סימן מז סעיף א:

[5] מגן אברהם שם ס"ק א:

[6] ביאור הלכה שם ד"ה 'חבוש', והוסיף שבהכרח הנוקטים שיש לברך על כל מאסר, היינו דוקא למנהג הספרדים שמברכים על כל הילוך דרך ועל כל נפילה למשכב, אך למנהג האשכנזים אין לברך 'הגומל' אלא על החלצות מסכנה ניכרת, ועיין עוד בספר המורים בקשת סימן 169:

[7] ביאור הלכה שם, ספר ברכת ה' שם סעיף ז, וע"ש בהערה שכן מצינו בעוד ענינים שבפחות מג' ימים לא חשוב קביעות: