פרק א

שאלה:האם חיילים ששבו מפעילות בשטח אויב, ניצלו מפיגוע ירי, או שירתו במוצב קדמי, חייבים לברך ברכת הגומל?

תשובה:נאמר בגמרא[1]: "אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא", וכתב השו"ע[2]: "הני ארבעה לאו דוקא, דהוא הדין למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו כו', כולם צריכים לברך הגומל (וכן מנהג האשכנזים[3] והתימנים[4]). ויש אומרים[5] שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא. וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות (וכן מנהג הספרדים[6])".

עוד כתב השו"ע[7]: "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות וליסטים, ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה כו'. בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה כו', כל שעלה למיטה וירד כו'". והעיר הרמ"א: "הגה, יש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה כו', וכן נוהגין באשכנז".

לפיכך חייל שהיה במצב של סכנת חיים, כגון שהשתתף בהיתקלות עם האויב, או שהה במקום המוחזק בסכנה כגון ששירת במוצב קדמי (ממנו יצא לסיורים, מארבים, תצפיות וכד' בשטח האויב), המהווה לעיתים קרובות יעד לתקיפות האויב, אף שהמוצב כלל לא הותקף בזמן שהותו שם[8], למנהג האשכנזים והתימנים מברך הגומל על הצלתו, ואילו למנהג הספרדים, מאחר ואין מצבים אלה כלולים בארבעה המוזכרים בגמרא, אין לו לברך על עצם ההצלה, ברם, יש לציין שלרוב אף למנהג הספרדים יהיה לו לברך מצד שהיה 'הולך דרכים'[9]יב.

סיכום: מנהג הספרדים לברך הגומל דוקא בארבעת המקרים המצוינים בגמרא (יורדי ים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא, והמשתחרר מבית האסורים), ואילו מנהג האשכנזים והתימנים לברך על כל מקרה של הצלה מסכנה. לפיכך חייל שהיה במצב של סכנת חיים, כגון שניצל מפיגוע ירי (באופן שירו עליו, ולא מחמת שהיה עליו להיות במקום הפיגוע ולבסוף לא היה שם), או שהשתתף בהיתקלות עם האויב, או שהה במקום המוחזק בסכנה, כגון ששירת במוצב קדמי (ממנו יצא לסיורים, מארבים, תצפיות וכד' בשטח האויב באזור שאינו מיושב), המהווה לעיתים קרובות יעד לתקיפות האויב, אף שהמוצב כלל לא הותקף בזמן שהותו שם, למנהג האשכנזים והתימנים מברך הגומל על הצלתו, ואילו למנהג הספרדים, מאחר ואין מצבים אלה כלולים בארבעה המוזכרים בגמרא, אין לו לברך על עצם ההצלה, ברם, יש לציין שלרוב אף למנהג הספרדים יהיה לו לברך מצד שהיה 'הולך דרכים' כדלהלן תשובה ב.

[1] ברכות נד ע"ב:

[2] סימן ריט סעיף ט:

[3] משנה ברורה שם ס"ק לב:

[4] שו"ע המקוצר סימן מז סעיף ג:

[5] דעה ראשונה היא דעת הריב"ש (סימן שלז) שנקט מסברא שהגמרא הזכירה ארבעת מקרים אלו רק לפי שמצויים יותר, אך פשוט שכל הניצל מסכנה מברך. אולם האורחות חיים (מובא בב"י) נקט שהתקנה היתה דוקא על אלו, וכמשמעות לשון הגמרא שציינה את מספרם "ארבעה צריכין להודות", ועל כן אין לברך על שאר הצלות ברכת הגומל. ועיין משנה ברורה (שם ס"ק לא) שבאר טעם שיטה זו לפי שתיקנו חז"ל ברכה דוקא על המצבים השכיחים יותר, ואילו הבן איש חי (שנה ראשונה, הקדמה לפרשת עקב) באר הטעם, לפי שבדרך כלל ארבעה אלה ניצולים מסכנה בעזרת אחרים, כגון חולה בעזרת הרופא או הולכי מדבר בעזרת מורה דרכם וכד', ולפיכך חשו חז"ל להתקין דוקא להם ברכה:

[6] כף החיים שם ס"ק נב, ילקוט יוסף שם סעיף כט:

[7] שם סעיפים ח - ט, והיינו מנהג הספרדים כשיטת הרמב"ן (תורת האדם שער הסוף ענין הרפואה) שתמיד צריכים לברך לפי שכל הדרכים וכל החולים בחזקת סכנה, ואילו מנהג האשכנזים כשיטת הרא"ש (ברכות פ"ט סימן ג) שאין מברכים אלא רק כשהסכנה שכיחה ומצויה. והוסיף בביאור הלכה (שם סעיף א ד"ה 'יורדי הים') שאף למנהג האשכנזים פשוט שהיוצא ממקום שהסכנה מצויה בו, מברך אף אם הוא עצמו לא נחשף לסכנה מוחשית בדרכו, כדלהלן בהערה הבאה:

[8] בספר יד המלך (הלכות ברכות י, ח), הוכיח, שההלכה של חיוב ההודאה אינה אמורה אלא כשאירעה להם סכנה, מלשון הכתוב: בהולכי מדברות נאמר "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף", בבית  האסורים נאמר "כשלו ואין עוזר", בחולה נאמר "ויגיעו עד שערי מוות", וביורדי הים נאמר "נפשם ברעה תתמוגג", ומשמע שכל הארבעה היו מסוכנים. אולם בביה"ל (סימן ריט סעיף א ד"ה יורדי הים) כתב: "ודע עוד, דפשוט דלכו"ע בין בים בין במדבר מברכין, אפילו לא קרה לו שום סכנה, כגון שעבר הים ולא היה שום רוח סערה, וכה"ג. או הלך במדבר, ולא תעה בדרך, ולא חסר לו מים, וכה"ג. אפילו הכי תקינו רבנן לברך. ואע"ג דבקרא כתיב תעו במדבר בישימון וכו', לאו דוקא שקרה לו, אלא כיון שעלול לקרות לו מקרים כאלה צריך לאודויי שניצל מזה. עכ"ל. והסביר הרב שילה רפאל (תחומין ח"י), שכן פשט לשון הגמרא והראשונים, "ארבעה צריכים להודות, יורדי הים, הולכי מדברות וכו'", ומשמע אף אם לא ארעה להם שום סכנה. שאל"כ, לשון הגמ' היה צריך להיות: "יורדי הים שעמד עליהם נחשול לטבעם", או "הולכי מדברות שעמד עליהם ליסטים מזוין", וכד'. וממה שנקטה הגמרא סתם יורדי הים והולכי מדברות, משמע שמדובר אף במצב שלא היתה להם שום סכנה מוחשית. וכן משמע מדברי רב האי גאון (הובא בערוה"ש ערך ארבע, באוצה"ג לברכות שם, חלק התשובות). וכן דעת הרמב"ן (תוה"א מהד' שעוועל ענין הרפואה, עמ' מט) והרא"ה (פקודת הלויים לברכות שם). ועיי"ש שהוכיח שכן אף דעת הרא"ש (ברכות שם ס"ג). אמנם המאירי (ברכות שם) הביא לשיטת הראב"ד (ספר המנוחה מהד' הורביץ, מוסד הרב קוק, עמ' שלח), שמברכים דוקא אם ניצלו מסכנה מוחשית, כגון הולכי מדבר שתעו, יורדי הים שעמד עליהם נחשול שבים, וחולה שיש בו סכנה. אך המאירי עצמו דחה לשיטה זו וכתב שיש לברך בהולכי מדברות אף אם לא ארעה בדרכם שום סכנה. וכן כ' בספר המנוחה שם לדעת הרמב"ם: "וכן הולך בים, כל הליכה בים סכנה הוא, ומשום הכי מסתברא שמברכים, ואע"פ שלא הגיעו לסכנה גדולה". וכן הורה בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן מה), וכן כתב בספר פסקי תשובות ריש סימן ריט: "למנהג האשכנזים מברכים הגומל כל שהיה במקום או בזמן סכנה ואפילו אינו מארבעה דברים האמורים בפסוק (ים, מדבר, חולה, חבוש), אלא בכל סכנה שהיא" ועיין שם בסוף אות ז:

[9] עיין בתשובה הבאה, והעולה משם שבמצבים אלה בדרך כלל נכנס, למנהג הספרדים, לגדר 'הולך דרכים' על הדרך שעבר עד למקום הסכנה, שכן לרוב אף הדרך לשם עוברת באיזור סכנה וממילא מתחייב בברכה אף על הילוך דרך של פחות מפרסה, ואף אם לא עבר בדרך מסוכנת, הלא למנהג הספרדים מתחייב בברכה על כל דרך בשיעור פרסה, ורק אם ניצל, דרך משל, מסכנה בבסיס עורפי שהגיע אליו באופן שלא חל עליו שם 'הולך דרכים', למנהג הספרדים אין לו לברך. ועיין עוד ילקוט יוסף (שם) שאף במקרים אלה יהיה רשאי לכתחילה לנסוע מעיר לעיר בכדי להתחייב בברכה זו, ואין זה בכלל האיסור להכניס עצמו לסכנה, שכן הוא דרך העולם: