הקדמה

"יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו"

מצוה גדולה על האדם להכיר בנפלאות שהקב"ה ברחמיו גומל עמו ולספר ולהלל חסדי ה', ובזמן בית המקדש אף מביא על כך קרבן תודה. מיוחד הוא קרבן זה שאע"פ שענינו כשאר קרבנות שלמים, מ"מ מביא המקריב אף לחם רב נוסף על הבשר, ומאידך בעוד בשר השלמים נאכל ליומיים, מוגבלת אכילת כל בשר קרבן התודה ליום אחד. וכתבו המפרשים[1] שבזה התורה מאלצתו, כביכול, לזמן אחרים להצטרף לאכילת הקרבן במועדו, והטעם לכך, בכדי שיהיה עורך סעודה גדולה לכל רעיו ויספר ויודה על הנס בפני קהל רחב.

גנאי הוא לאדם שנעשה לו נס ואינו מברך ומשבח את בוראו, וכבר דרשו חז"ל[2]: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם" - תנא משום רבי פפייס, גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך, עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'.

הנס ניכר הוא ומתנוסס למרחקים, ובכך מורה הוא לנו את ההכרה הנכונה בהשגחת ה' הטמונה בכל פרט ופרט מפרטי החיים הטבעיים, "מודים אנחנו לך כו' על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך שבכל עת"[3].

[1] העמק דבר ויקרא ז יג:

[2] סנהדרין צד ע"א:

[3] עיין סידור עולת ראיה ח"א עמוד שעט: