פרק נ

א. זמן אמירת סליחות וקיצורם במצבי דחק

זמן אמירת סליחות הוא לאחר חצות הלילה או קודם תפילת שחרית. חיילים שלא מתאפשר להם לומר סליחות לאחר חצות הלילה או קודם תפילת שחרית, כגון מחמת שעוסקים בפעילות מבצעית, או שוהים בתרגיל מתמשך, או שאמירת סליחות בשעה מאוחרת תיפגע בעירנותם ותשפיע על תפקודם, יאמרום במהלך הבוקר, או, בדלית ברירה, לאחר חצות היום (ואז עדיף שיסמיכו את אמירת הסליחות לתפילת מנחה), אך לא יאמרום בחציו הראשון של הלילה.

אם אין באפשרותם לאומרם במהלך היום כנ"ל, רשאים לסמוך על דעת המקילים, ולאומרם מכשעתיים לפני חצות.

חיילים שאין באפשרותם לומר את כל הסליחות, יקצרו באמירת הפיוטים כדי לומר י"ג מידות (עם 'א-ל ארך אפיים' או 'א-ל מלך'), ואם נותר עוד זמן בידם יוסיפו וידוי ונפילת אפיים.

גם חיילים שאין עיתותיהם בידיהם, ישתדלו לאומרם בעשרת ימי תשובה, ובמידת האפשר גם בימי שני וחמישי, שהם ימי רחמים, ובשאר הימים ישתדלו לומר לכל הפחות פעם אחת י"ג מידות לפני התפילה.

מאחר שעיקר הסליחות באמירת י"ג מידות ווידוי, וכך נוהגים כולם, על כן פשוט שמותר לחייל להצטרף למניין בנוסח שונה ממנהג אבותיו, ואף רשאים חיילים להצטרף יחד למניין משותף הכולל נוסח משולב שעיקרו: אשרי וחצי קדיש בפתיחה, פיוטים, סליחות וי"ג מידות, וידוי, וקדיש שלם בסוף.

סדר הסליחות לכל יום (למנהג האשכנזים שאומרים פיוטים שונים בכל יום) אינו מעכב בדיעבד, לפיכך אדם שאמר בטעות סליחות של יום מחר, אינו צריך לחזור על הסליחות של אותו יום, אולם אם מסתדר לו הדבר בקלות, יאמרם למחרת במקום הסליחות שכבר אמר.

מנהג האשכנזים שהש"ץ מתעטף בטלית בשעת אמירת סליחות, ולכן כאשר אומרים מבעוד לילה (לפני זמן שמכיר בין תכלת ללבן), יקפיד הש"ץ להתעטף בטלית שישאל מחבירו, בלא שיתכוון לזכות בה, כך שיוציא עצמו מספק אם ניתן לברך על טלית שלו (או של ביהכנ"ס) בשעה כזו.

ב. אמירת סליחות ביחידות,
וכשהתקבץ או התפרק המנין באמצע אמירתם

חייל שנאלץ לומר סליחות ביחידות, יימנע מאמירת י"ג מידות, ולדעת רבים ידלג גם על הבקשות שבלשון ארמית, אך רשאי לומר י"ג מידות בניגון וטעמים, כאדם הקורא בתורה.

חיילים שהתחילו לומר סליחות ביחידות (ונאלצו לדלג על אמירת קדיש וי"ג מידות), ולאחר זמן התקבץ מניין, יפסיקו ויאמרו מספר פסוקים וחצי קדיש, וכן ישלימו את הי"ג מידות שדילגו עליהם (ופשוט שחיילים שאין להם מניין לסליחות, יכולים לצרף אחרים שכבר אמרו סליחות לאמירת י"ג מידות).

מניין שנחסר באמצע הסליחות ונותרו שם לפחות ששה מתפללים, יסיימו את הסליחות בלא אמירת י"ג מידות והבקשות שבארמית, ובתום הסליחות, אם עומד בראשם ש"ץ אשכנזי, יאמר קדיש 'תתקבל', ואם עומד בראשם ש"ץ ספרדי, לא יאמר, אבל יכול חייל אחר לאומרו.

ג. מנהג התקיעה בשופר בימי חודש אלול

מנהג האשכנזים לתקוע בשופר מראש חודש אלול ואילך לאחר תפילת שחרית, לעורר את העם לתשובה, ורבים מהספרדים נוהגים לתקוע בימים אלו בעת אמירת י"ג מידות במהלך הסליחות.

מובא בפוסקי דורנו שתקנת התקיעה היתה רק לציבור ולא ליחיד. כמו כן יש שכתב שציבור שמסיבה כלשהי לא תקעו לאחר תפילת שחרית, יתקעו לאחר מנחה (שכן המנהג המקורי היה לתקוע גם במנחה), אבל בחצי הראשון של הלילה אין לתקוע, לפי שאינו עת רצון.

ד. מנהגים שונים בראש השנה

מצינו מנהגים שונים שהנהיגו חז"ל בראש השנה לתוספת קדושה וריבוי תפילה, כהתרת נדרים והקפדה על טבילה בערב ר"ה, אמירת 'יהי רצון' קודם אכילת מאכלים שונים (ואף מי שאין לו כלל מאכלים אלו, רשאי לומר את ה'יהי רצון'), או הימנעות משינה ביום ר"ה, אולם חשוב להדגיש שאינם חובה גמורה, ופשוט שבמקום צורך ניתן להימנע מהם.

במקום צורך רשאים שלושה להתיר את נדרי כל הנוכחים שם. כמו כן, ניתן להתיר נדרים גם בלילה, ויש שהקלו בהתרה באמצעות מכתב, ועל פי זה יש שהקל להתיר נדר בשעת דחק באמצעות טלפון.

אמנם יש להעיר שמי שלא מתאפשר לו לערוך התרת נדרים בערב ראש השנה, יכול לעורכם בימי חודש אלול או בעשרת ימי תשובה, ומי שלא מתאפשר לו לטבול במקוה יכול לשפוך על גופו תשעה קבין מים (כשלוש דקות מקלחת).

כבכל מועד מוסיפים בקידוש ברכת 'שהחיינו' על עיצומו של יום, ונראה שגם חייל שמדליק נרות בבסיס, יברך את ברכת 'שהחיינו' בקידוש ולא בזמן הדלקת הנרות, שהרי אינו מקבל עליו יו"ט בהדלקה, מה גם שיש נוהגים תמיד לברך את ברכת 'שהחיינו' בקידוש ולא בהדלקת הנרות. כמו כן, בקידוש ליל שני ילבש בגד חדש או יניח פרי חדש ויברך 'שהחיינו', ואם אין מצוי לו בגד חדש או פרי חדש, עם כל זה יאמר 'שהחיינו'. אם שכח לברך 'שהחיינו' בקידוש, או שלא התאפשר לו לקדש, יוכל להתכוון לצאת בברכת 'שהחיינו' שלפני התקיעות.

ה. תקיעה להתלמד בערב ראש השנה ובראש השנה

נהוג להימנע מתקיעה בשופר בערב ראש השנה, ואפילו לצורך לימוד, אולם במקום צורך ניתן להקל בכך, ויתקע בצינעא בחדר סגור (ובמידת הצורך רשאים גם מספר חיילים להתלמד, כדי שלפחות אחד יוכל לתקוע).

כמו כן, ניתן להתאמן על התקיעות לפני התפילה בראש השנה (ויש מתירים להתאמן גם בליל החג), אולם לאחר שכבר שמעו את התקיעות, שוב אין לתקוע עוד שלא לצורך.

בשעת הדחק, כגון שהשתנה הצוות למשימה, והחייל שאמור לתקוע ביום השני של ר"ה ייעדר מהמחנה, וחייל אחר יוכל לתקוע רק אם יתאמן ביום הראשון לאחר שכבר תקעו, יש שהורו להקל בדבר, אך במידת האפשר יתאמן במוצאי היום הראשון של ראש השנה.

ו. תחילת זמן תקיעת שופר ותפילת מוסף
ליחיד ולציבור

חיילים המתפללים בציבור רשאים לתקוע בשופר ולהתפלל מוסף מהנץ החמה, ואילו יחיד אינו רשאי להתפלל מוסף, ולכתחילה אף לא לתקוע בשופר, בשלוש השעות הראשונות של היום. ברם, אם אין לו שום אפשרות אחרת, יקיים מצוות אלו מהנץ החמה.

בשעת דחק ניתן לשמוע תקיעות שופר כבר מעלות השחר (ואפילו לפני התפילה). כמו כן, חייל שנבצר ממנו לשמוע את התקיעות במהלך היום כולו, ישמען אף בשעת בין השמשות, אלא שמחמת הספק למנהג האשכנזים אין לברך על התקיעות לאחר השקיעה, ואילו למנהג הספרדים הנמשכים אחר פסקי הגר"ע יוסף, רשאי לברך עליהן רק ביו"ט ראשון, עד שלוש עשרה וחצי דקות לאחר השקיעה.

חיילים שהובא להם שופר ביום ב' של ראש השנה שחל בערב שבת קודם השקיעה, לאחר שכבר קיבלו את השבת, ואין שם בעל תוקע שלא קיבל שבת, יתקע אחד מהם עשרה קולות (תשר"ת תש"ת תר"ת) בלבד, בברכה, למרות שכבר קיבל שבת. אמנם אם כבר שקעה החמה לא יתקע, שכן חובת התקיעה ביום השני היא מדרבנן, ובין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, וספק דרבנן לקולא.

ז. אכילה לפני התקיעות

ככלל, אסור לאכול קודם שמיעת התקיעות. אעפ"כ, רבים נהגו לטעום קצת לאחר תפילת שחרית כדי שיוכלו להתפלל לאחר מכן תפילת מוסף ביתר כוונה, ומ"מ יסתפקו באכילה קלה של מיני מזונות עד שיעור כביצה (כ-60 סמ"ק), או לכל היותר יסתמכו על דעת המקילים לאכול אף עד שיעור ג' או ד' ביצים (כ-240 סמ"ק, כשיעור קביעות סעודה). מאידך, עליהם להקפיד לאכול לכל הפחות כשיעור כזית (כ-30 סמ"ק), כדי שיצאו ידי חובת קידוש.

כך ינהג אף חייל שלא מתאפשר לו לשמוע את התקיעות על סדר התפילה, אלא רק בהמשך היום, אם כי פשוט שאם נצרך בשל נסיבות מבצעיות לאכול יותר מהשיעור הנ"ל, רשאי להקל בעניין זה ולאכול על פי הצורך המבצעי (אך יבקש מחבירו שיזכירנו בהמשך היום לשמוע את התקיעות).

אמנם, חייל שאמור להגיע אליו שופר במהלך היום (כגון באמצעות גוי, או ברכב שנוסע בהיתר), וכל שכן חייל שמתעתד ללכת למקום שיוכל לשמוע בו תקיעות שופר, נכון שימתין מלאכול עד סמוך לחצות היום. אך אם חש חולשה, או שהמתנתו תגרום לכך שלא יוכל לאכול מאוחר יותר את סעודתו, וכל שכן אם נצרך לכך בשל נסיבות מבצעיות, אינו צריך להמתין מלאכול.

מעבר לכך יש להזכיר שרבים מקילים לטעום מעט אף לפני התפילה, ובמקום צורך מבצעי ניתן גם להקל ולאכול יותר מכך, אלא שאז עליו לקדש תחילה (עיין בעניין זה פרק לג תשובה ח). במקרה כזה ראוי להשתדל לאכול חצי שעה קודם עלות השחר, עוד לפני שתחול עליו חובת תפילה ושמיעת תקיעות, או להקדים ולומר ברכות השחר וקריאת שמע, ולדאוג לשמוע את התקיעות לפני שיקדש ויאכל, ואפילו אם בשל כך ישמען לפני התפילה.

ח. יציאה מחוץ לתחום והסתייעות בגוי
לצורך שמיעת תקיעת שופר

א. אסור לבצע פעולות הכרוכות באיסורים כלשהם כדי לשמוע תקיעת שופר, ועל כן ככלל אין לצאת אל מחוץ לתחום, בכדי להגיע למקום שבו יוכל להתפלל בציבור או לשמוע תקיעות שופר. אמנם, חייל שנמצא במקום שאין בו שופר, והמקום הסמוך שבו תוקעים בשופר נמצא מחוץ לתחום שבת (960 מטר), יניח קודם החג או השבת 'עירוב תחומין' (=מזון שתי סעודות במרחק של עד 960 מ' ממקומו) ועל ידי זה רשאי להרחיק 960 מ' נוספים ממקום העירוב.

ב. לעומת זאת, לחיילים שחל עליהם דין 'מחנה היוצא למלחמה', מותר לצאת אל מחוץ לתחום לצורך תפילה בציבור או לצורך שמיעת תקיעות שופר.

יש שנקטו שהיתר זה חל דוקא על יציאה עד למרחק של 1920 מטר ממחנה ארעי של עשרה חיילים ויותר היוצאים למלחמה, ודוקא על חשבון היתר ההליכה לרוח הנגדית. ואילו הגר"ש גורן נקט, שאף חיילים היושבים במחנות ובמוצבים האחראים על ביטחון שוטף, או שישיבתם במקום היא בכוננות לצורך הגנה וביטחון בכל מקום שהוא, ואף חיילים הנמצאים במחנה אימונים לקראת פעולות ביטחון והגנה על הגבולות, או בסדרת אימונים בשדה, בכלל היתר זה. כמו כן לדעתו רשאים להקל ביציאה אף למרחק של 12 ק"מ, ובדלית ברירה אף למרחק גדול מזה. ולמעשה, המקל כדעה זו, יש לו אילן גדול לסמוך עליו (עיין באריכות בעניין זה פרק מו תשובה ג).

ג. כאשר ראש השנה חל בחול, ונבצר ממנו להגיע רגלית למקום שבו ניתן לצאת ידי חובת מצות שופר (כגון שהזמן דחוק, או שההליכה במקום כרוכה בסכנה), מותר לנסוע עם גוי לשם כך בתוך תחום שבת (ולחייל המשתייך לכח שחל עליו 'דין מחנה' אף מחוץ לתחום י"ב מיל).

ד. לעומת זאת, כאשר ראש השנה חל בשבת, ואין באפשרותו להגיע ביום ראשון בהיתר למקום שופר, אעפ"כ אסור לומר לגוי להסיעו לשם כך בשבת, היות שלא התירו אמירה לנכרי לצורך מצוה כשהדבר כרוך באיסור תורה. אבל כשלא ניתן להביא 'בעל תוקע' לרבים קודם החג (ואף לא במוצ"ש או ביום ראשון), אלא ביו"ט ראשון שחל בשבת, מותר לומר לנכרי להסיעו בשבת לשם כך בתוך התחום בלבד (ואם הבעל תוקע משתייך לכח שחל עליו 'דין מחנה', גם מעבר לתחום י"ב מיל).

ה. יש להדגיש שבשבת חלים כל דיני הוצאה מרשות לרשות ודיני טלטול חפצים יותר מד' אמות בכרמלית, ואף ביום טוב קיימות הגבלות מסויימות (ראה פרק מד תשובות י-יב וראה להלן פרק ס תשובה ג), ממילא אין היוצאים רשאים לשאת חפצים עמהם, אלא באופן שהותר לטלטל חפצים מחוץ לעירוב.

ו. חייל שלא השיג שופר עד כניסת החג, מותר לשולחו אליו ביום טוב ברכב עם גוי, אפילו מחוץ לתחום י"ב מיל, ולצורך רבים מותר (בדלית ברירה) לשולחו עם נהג גוי, אף ביום טוב ראשון שחל בשבת, אלא שאז ישתדל לאמר לנכרי בערב שבת להביאו בשבת, ואם לא אמר לו מערב שבת, מותר לשולחו ברכב גם בשבת (אף מחוץ לתחום י"ב מיל), ומכל מקום ישתדל לומר לגוי שיאמר לגוי אחר להביאו. כמו כן, אין לאסור את הבאת השופר ע"י נכרי משום הכנה מיום טוב ראשון ליו"ט שני.

ז. היות שהשופר בשבת נחשב למוקצה, יקפיד לטלטלו אל הרכב וממנו על ידי גוי, וכשאין מצוי גוי יטלטלו בדרכים המותרות (כמבואר בתשובה הבאה). ובמקום שאין בו עירוב, יכניסנו ויוציאנו מן הרכב על ידי גוי, וכשלא מצוי גוי, יעשה זאת על ידי חייל יהודי (כמבואר באריכות בענין זה בפרק מד תשובות י-יב).

ט. צירוף שופר או חיילים לרכב הנוסע בהיתר

א. ככלל, יש להימנע מהצטרפות לרכב הנוסע בהיתר משום עובדין דחול ומראית עין. ברם למעשה, כאשר החייל שמצטרף חמוש ובקי בתרגולות הסיור, כך שניתן להחשיבו תוספת כח לכח הסיור או החפ"ק, מותר לו להצטרף לרכב הנוסע בהיתר לצורך מצוה, בתנאי שהצטרפותו אינה כרוכה בשום איסור וכדלהלן סעיף ח.

ב. חייל שאינו לוחם ואינו נחשב תוספת כח לכח הסיור, אעפ"כ ניתן להקל בהצטרפותו לרכב סיור ביו"ט לצורך שמיעת שופר, כשהרכב נע בתוך מחנה מגודר, ונראה שיש להקל בזה אף בנסיעה בתוך העיר.

ג. מותר להצטרף ביום טוב לצורך קיום מצות שופר לרכב (כבד) שנוסע בהיתר, שגובהו מעל עשרה טפחים מן הקרקע (כשהוא יושב על מושב הרכב ולא על משטח הרכב, כגון של משאית), אף שהרכב יוצא מחוץ לי"ב מיל.

ד. כאשר יום טוב ראשון חל בשבת, מותר להצטרף בשבת לרכב (כבד) שגובהו מעל עשרה טפחים (כנ"ל) עד למרחק של י"ב מיל (כ-11 ק"מ) ולחייל שחל עליו 'דין מחנה', אף מעבר לי"ב מיל (ראה בתשובה הקודמת) כדי להגיע למקום שבו יוכל ביום השני להתפלל בציבור ולשמוע שופר.

ה. אין לחוש למראית עין בהעברת השופר באמצעות רכב שנוסע בהיתר.

בדלית ברירה, כשנוצר מצב שניתן להביא את השופר רק ביום הראשון של ראש השנה שחל בשבת, אזי אם אין במקום עירוב, יניחו את השופר ברכב לפני כניסת השבת, ואם לא הניחוהו ברכב לפני שבת, מאחר שהשופר מוקצה, יטלטלוהו בשבת אל הרכב וממנו על ידי גוי, וכשאין באפשרותו לטלטלו על ידי גוי, ידחפנו במרפקו או ברגלו, או שיניח עליו חפץ שאינו מוקצה, וכך יכניסו לתיק שבתוכו חפצי היתר (החשובים יותר מהשופר), ובמקום שאין עירוב, יטלטלו אל הרכב וממנו בדרכים המותרות (עיין באריכות בעניין זה בפרק מד תשובות י-יב).

ו. כמו כן, יש להקל בהבאתו בשבת, או מיו"ט ראשון ליו"ט שני, אף מצד גדרי איסור הכנה מקודש לחול, וכן מצד הוצאה שלא לצורך היום (ראה פרק ס תשובה ג).

ז. במידה והרכב יוצא אל מחוץ לתחום, יקפיד להניחו ברכב במקום גבוה מי' טפחים מן הקרקע, ושאין בו שטח של ד' על ד' טפחים, וכגון שיתלנו בשקית בגובה ברכב.

ח. פשוט שיש להקפיד שהרכב ישאר תמיד בתוואי הסיור שהוגדר לו, ושהנסיעה והעצירה לצורך הבאת השופר תתקיימנה אגב עצירות המיועדות ממילא למנוחת הלוחמים, או לביקורת בעמדות השונות, ושלא יתבצע תאום באמצעי הקשר לצורך הבאתו.

י. קיצור תפילות ראש השנה והתקיעות בשעת דחק

חיילים שאין באפשרותם להתפלל את תפילות ראש השנה בשלימותן, יסתפקו בעיקר התפילה הכוללת פסוקי דזימרא מקוצרים, קריאת שמע וברכותיה, תפילת עמידה בלחש וחזרת הש"ץ עליה כמתכונתה בלחש (ללא כל תוספות מלבד קדושה וברכת כהנים), קריאת התורה והפטרה, תקיעות שופר וברכותיהן, ותפילת מוסף בלחש וחזרת הש"ץ עליה כמתכונתה בלחש (ללא כל תוספות מלבד קדושה, תקיעות שופר וברכת כהנים).

כמו כן, במקום צורך ניתן גם להסתפק ב'חזרה מקוצרת' (שהש"ץ אומר תחילה ג' ברכות ראשונות עם קדושה, ולאחר מכן ממשיכים כולם בלחש ויתקעו שלשים קולות על סדר התפילה, או שהש"ץ ימשיך את התפילה בקול, והציבור יתפלל עימו בלחש), ולדלג על קריאת התורה, ועל פירוט קורבנות היום בתפילת מוסף (לאשכנזים הנוהגים לאומרו), ויאמרו כמנהג הספרדים: "ושם נעשה לפניך כו' כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך. עלינו לשבח וכו'", כמו גם על אמירת פסוקי המלכויות הזכרונות והשופרות (ויאמרו רק "ככתוב בתורתך, וכן כתוב בדברי קדשך, וכן נאמר ע"י עבדיך הנביאים"), ובמקום צורך, ניתן לקצר את התפילה באופן שכל ברכה תאמר בנוסח מקוצר המבטא את עיקר תוכנה (ראה נספח בסוף הספר).

הנתונים בדוחק גדול עד שנבצר מהם להתפלל, יאמרו רק ברכות השחר וקריאת שמע וישמעו שלושים קולות (עיין בתשובה הבאה). מי שלא יכול לשמוע אפילו שלושים קולות, ישתדל לכל הפחות לשמוע פעם אחת תשר"ת, תש"ת ותר"ת (ויכול אף לברך).

יא. סדר התפילה והתקיעות לנאלץ להתפלל ביחידות בראש השנה

המתפלל ביחידות אינו תוקע בשופר על סדר הברכות בתפילת מוסף, אלא תוקע שלושים קולות בלבד לפני מוסף. וכבר התבאר (לעיל תשובה ו) שיחיד אינו רשאי להתפלל מוסף, ולכתחילה אף לא לתקוע בשופר, בשלוש השעות הראשונות של היום, למעט אם אין לו שום אפשרות אחרת.

עוד יש להוסיף שהנאלץ להתפלל בראש השנה בלא מניין, יתפלל את התפילות כסידרן, ופשוט שרשאי גם לומר (אחר תפילתו) את הפיוטים שנוהגים להוסיף במהלך התפילות ובחזרת הש"ץ (ואף להשתחוות, אם מנהגו בכך) ורק יימנע מחלקי התפילה המחייבים מניין, כחזרת הש"ץ וקריאת התורה.

יב. העדפת התקיעות על פני התפילה

בשעת דחק שאין אפשרות לקיים את כל מצוות היום, יש להעדיף את שמיעת התקיעות על פני התפילה.

כשהברירה בידו אם לשמוע תקיעות דמיושב או דמעומד, יעדיף לשמוע תקיעות דמעומד שתוקעים על סדר מלכויות זכרונות ושופרות, אף אם אינו מתפלל עמהם מוסף.

יג. עיקרי הלכות תקיעת שופר

הברכות וכוונת התוקע והשומע

א. המברך "לתקוע בשופר", או "על תקיעת שופר", במקום "לשמוע קול שופר", יצא בדיעבד.

הספרדים מברכים 'שהחיינו' רק ביום הראשון לתקיעות, והאשכנזים מברכים גם ביום השני (אולם משתדלים ללבוש בגד חדש, ואפשר גם להתכוון על פרי חדש). חייל ספרדי התוקע לאשכנזים, לא יברך עבורם, אלא יברך אחד השומעים, והחיילים הספרדים יימנעו מעניית אמן, ובדיעבד אם בירך התוקע 'שהחיינו', מוציא אחרים ידי חובתם.

ב. התוקע צריך להתכוון להוציא את השומעים, והשומעים צריכים להתכוון לצאת. ראוי שהתוקע יתכוון תמיד להוציא את כל מי ששומע, כך שגם השומעים שאינם נוכחים בחדר יוכלו לצאת ידי חובתם.

ג. התוקע ליחיד שנבצר ממנו להשתתף בתפילת הציבור, עדיף שיתקע לו לאחר התקיעות לרבים.

התוקע לאחרים לאחר שיצא כבר ידי חובתו, לא יברך עבורם, אלא יברך אחד השומעים, אך אם אינם בקיאים לברך, יברך התוקע.

ד. נשים רבות נוהגות לשמוע תקיעת שופר, הגם שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.

התוקע לנשים לאחר שכבר יצא ידי חובתו, לא יברך עבורן, ומ"מ נשים אשכנזיות נוהגות לברך לעצמן.

ה. המאחר לביהכנ"ס והגיע לאחר הברכות, ישתדל לברך לפני תחילת התקיעות, או בהפסקה בין סדר לסדר. אמנם למעשה נראה שגם אם שמע ל' תקיעות בלא ברכה, רשאי לברך לאחר מכן על שמיעת תקיעות דמעומד, סמוך לתחילת התקיעות שבסדר מלכויות.

כמות הקולות ואיכותם

ו. כל הקולות (לרבות דק, צרוד, עולה ויורד, צלול ומצטרד וכד') כשרים בשופר, מלבד נפיחת אויר.

יש נוהגים לתקוע את התקיעה בקול אחד פשוט, ויש נוהגים לתוקעה עם תנועת סיום בסופה. יש נוהגים לתקוע את השברים בקול פשוט, ויש נוהגים לתוקעם בקול עולה ויורד. יש נוהגים לתקוע את התרועה בקולות מופסקים, ויש נוהגים לתוקעה בקול אחד רועד. ולכתחילה כל אחד יעשה כמנהג אבותיו.

ז. חיילים שתוקעים בשופר בבונקר שתחת פני האדמה, יוצאים ידי חובתם, אולם העומדים בחוץ אינם יוצאים ידי חובה אם שמעו קול מעורבב בהד, אך אם שמעו בבירור קול שופר ללא תערובת של הד יצאו ידי חובתם, ואעפ"כ ראוי שיהדרו לשמוע תקיעות נוספות בלי ברכה, ואם מסופקים אם שמעו קול שופר או קול הברה, יתקעו שנית בלא ברכה.

חייל שנמצא במקום מרוחק מבית הכנסת (כגון בעמדת הש"ג או במגדל שמירה), ושומע את התקיעות בבירור, יוצא ידי חובה ובלבד שיתכוון לכך. אולם אם שומע קול חלוש כקול שמגיע ממרחקים ואינו משוכנע ששומע קול שופר, צריך לחזור ולתקוע בלי ברכה. חיילים שבמהלך התקיעות נוצר רעש גדול סביבם, לכתחילה יפסיקו בשתיקה עד שייפסק הרעש, או שיתקרבו לתוקע כדי שישמעו היטב, אולם בדיעבד אם הצליחו לשמוע את קול השופר ולא הסיחו את דעתם – יצאו ידי חובתם. עם זאת, יש מפוסקי דורנו שהורה, שבדיעבד אם הצליח לשמוע את קול השופר למרות רעשי הרקע ולא הסיח דעתו מקיום המצוה – יצא ידי חובתו.

ח. הן את השברים והן את התרועה יש לתקוע בנשימה אחת. לכתחילה תוקעים 'שברים תרועה' דמיושב עם הפסקה ללא נשימה ביניהם, ודמעומד עם נשימה ביניהם.

ט. צריך להיזהר שלא לקצר בתקיעה כשבר, ושלא להאריך בשבר כתקיעה. מאחר שאורך התקיעה צריך להיות כסך כל השברים, ונהוג למעשה שאורך כל שבר צ"ל כשלוש טרומיטין ('טרומיט' היינו תקיעה קצרה ביותר, כאחד מקולות ה'תרועה', אורך שלוש טרומיטין כשלושת רבעי שנייה), יש להקפיד שלא להאריך את השבר מעבר לשיעור שלוש טרומיטין, ושלא לקצר את התקיעה בתשר"ת לפחות משיעור י"ח טרומיטין, ובתש"ת ובתר"ת לפחות משיעור ט' טרומיטין.

י. ניתן להאריך את התקיעה ללא הגבלה, וניתן אף לתקוע בתרועה מספר קולות ללא הגבלה, אך לכתחילה יש להימנע מלתקוע ב'שברים' יותר מג' שברים.

טעויות ותקלות בתקיעות

יא.    בכל מקרה של תקלה המחייבת חזרה, אין חוזרים לתחילת ה'סידרה' אלא לתחילת ה'שורה'. כך למשל, התוקע קול פסול באמצע התשר"ת השני, אינו צריך לחזור לתחילת התשר"ת הראשון, אלא לתחילת התשר"ת השני.

יב.    הפסק של קול זר באמצע 'שורה', פוסל את כל ה'שורה'. 'קול זר' פירושו כשמשמיע בכוונה קול שאינו מעניין השורה (כגון שטעה והוסיף 'תרועה' באמצע תש"ת). אולם אם ניסה להשמיע קול כדין, אלא שהקול לא עלה יפה ונשמע כקול אחר (כגון שניסה לתקוע 'תקיעה' ונשמעה קטועה כ'שברים'), אינו נחשב הפסק, ואין צריך לחזור לראש.

למעשה, המקרה השכיח המחייב חזרה לראש השורה הוא מקרה של קול מסופק באמצע שורה (הן ספק מציאותי, כגון שספק אם נשמע קול שופר או אוויר, והן ספק הלכתי, כגון שהאריך בשבר כשיעור שי"א שנחשב לתקיעה), שכן על הצד שהקול היה כשר, נמצא שכל קול נוסף ייחשב הפסק בשורה (מטעם זה, במקרה של קול מסופק ב'תקיעה' האחרונה, אין חוזרים לתחילת השורה, אלא מתקנים אותה במקומה).

יג.    טעה בתקיעות שלאחר התפילה, אין בכך כלום.

יד.    סדר הקולות אינו מעכב, ולכן אם תקע תש"ת לפני תשר"ת יצא ידי חובתו. לאור זאת, אם התברר לאחר התקיעות שהיתה לו בעיה בתקיעה כלשהי, אינו צריך לחזור אלא על אותה שורה.

יד. הפסק בדיבור ובהיסח דעת,
והחלפת התוקע באמצע התקיעות

לכתחילה יש להימנע מהפסק בדיבור או בשהייה ממושכת, מהברכה עד תום התקיעות. עם זאת, במקום צורך ניתן להפסיק לאחר תקיעות דמעומד (התקיעות שעל סדר מלכויות, זכרונות ושופרות), ובשעת דחק אף לאחר תקיעות דמיושב.

הנאלץ להפסיק באמצע התקיעות אינו צריך לחזור ולברך, ורק אם הפסיק בין הברכה לתחילת התקיעות, ושח ביניהן שלא מעניין התקיעות, עליו לחזור ולברך.

בעל תוקע שהוחלף בין הברכה לתקיעות, או באמצע התקיעות, אם המחליף היה שם בשעת הברכה, ממשיך לתקוע ממקום שפסק הראשון, ואין צריך לחזור ולברך. אולם אם המחליף לא שמע את הברכה, עליו לברך לעצמו בלחש קודם שיתקע. באותה מידה אם הוחלף השופר באמצע, אין חוזר ומברך, מלבד למנהג האשכנזים שאם היתה ההחלפה בין הברכה לתקיעות, והשופר החדש לא היה לפניו בשעת הברכות, חוזר ומברך.

טו. אמירת תשליך כשאין בנמצא מקור מים,
ודחייתו לעשרת ימי תשובה

מנהג קהילות רבות בישראל (מלבד יוצאי תימן) לומר 'תשליך' ביום הראשון של ראש השנה אחר תפילת מנחה עד השקיעה (ואם לא הספיק יאמר עד צאת הכוכבים), סמוך לים או נהר או שאר מקור מים, ובדלית ברירה ניתן לאומרו אפילו מול ים מרוחק, או אף סמוך לגיגית או כוס מים.

כשחל יום ראשון של ראש השנה בשבת, מנהג האשכנזים לדחות את אמירת התשליך ליום השני, מפאת החשש שיבואו לטלטל מחזורים גם אל נהר הנמצא מחוץ לעיר, ואילו רבים מהספרדים אומרים 'תשליך' גם בשבת, ורק אם מקום התשליך אכן נמצא מחוץ לעירוב, דוחים את אמירתו לאחר השבת.

במקום צורך ניתן לומר 'תשליך' לפני מנחה, ומי שנבצר ממנו לאומרו ביום הראשון, יאמרנו ביום השני, ואם נבצר ממנו לומר בראש השנה, רשאי אף לאומרו בעשרת ימי תשובה, ובמקרה כזה ראוי שיאמרנו בצום גדליה לאחר מנחה, או ביום שאומרים בסליחות את הסליחה של י"ג מידות.

טז. הכנה מיום ראשון של ראש השנה ליום השני

אסור להיערך ביום הראשון של ראש השנה ליום השני, ועל כן אסור להדליק נרות חג, לחמם תבשילים, או לסדר את חדר האוכל, אלא בתום היום הראשון לאחר צאת הכוכבים. עם זאת, מעיקר הדין מותר להחליף בגדים, להביא יין או שופר, וכן להוציא מזון מהקפאה בעוד היום גדול, כשלא ניכר שפעולותיו נועדו לצורך היום השני (עיין בעניין זה בפרק מח תשובה ד), אולם ע"פ פקודות הצבא אין להכין שום דבר מהיום הראשון של ר"ה ליום השני.

יז. דיני הטועה בתפילות עשרת ימי תשובה

השוכח לומר 'המלך הקדוש', או שמסופק בכך, ונזכר תוך כדי דיבור, יתקן תפילתו לאלתר, ואילו אם נזכר לאחר מכן, חוזר לראש התפילה. כך ינהג אף ש"ץ שטעה (וחוזרים הציבור ואומרים 'קדושה'), מלבד אם דרכו להימשך אחר פסקי הגר"ע יוסף, שאז אינו חוזר אלא לתחילת ברכת 'אתה קדוש'.

השוכח לומר 'המלך הקדוש' בברכת 'מעין שבע' בליל 'שבת שובה', ונזכר באמצע הברכה, יתחיל שוב מ'המלך הקדוש', אך אם כבר סיים את ברכת 'מעין שבע', אינו חוזר.

המסתפק אם אמר 'המלך הקדוש' בר"ה ויוה"כ, אך זכור לו שהתפלל את סדר התפילה המיוחד ואמר 'ובכן יתקדש' ו'ובכן תן פחדך' בברכה שלישית, אינו צריך לחזור (כמו כן, אם שכח לומר את התוספות 'ובכן יתקדש' ו'ובכן תן פחדך' בברכה שלישית, אך זכר לחתום 'המלך הקדוש', יצא ידי חובתו).

השוכח לומר 'המלך המשפט', למנהג האשכנזים אינו חוזר, ואילו למנהג רבים מהספרדים אם נזכר קודם שעקר רגליו, חוזר לברכת 'השיבה שופטינו', ואם נזכר לאחר שעקר רגליו, חוזר לראש התפילה.

השוכח להוסיף בתפילה 'זכרנו לחיים', 'מי כמוך', 'וכתוב לחיים' ו'בספר חיים', וסיים אותה ברכה, אינו חוזר.