פרק מד

א.

1. ארבע רשויות הן לענין דיני הוצאה מרשות לרשות: רשות היחיד ורשות הרבים, כרמלית ומקום פטור.

מן התורה אסור להעביר חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, או להיפך, ומדברי חכמים אסור גם להעביר חפץ מרשויות אלה לכרמלית, או מכרמלית לרשויות אלה, (ואף אסרו להעביר חפץ מרה"י של אחד לרה"י של חבירו בלא שסודר עירוב במקום). כמו כן אין לטלטל חפץ ברה"ר (מדאורייתא) או בכרמלית (מדרבנן) יותר מד' אמות (כ־2 מטר). מאידך, מותר להעביר חפץ מרה"י, רה"ר, או כרמלית, למקום פטור, או ממקום פטור לרשויות אלה.

2. רשות היחיד - מקום שהן אורכו והן רוחבו הינם לפחות בגודל ד' טפחים (32 ס"מ), ומוקף מד' רוחותיו במחיצות בגובה י' טפחים (80 ס"מ) העומדות ברוח מצויה. בכלל זה פילבוקס, עמדת שמירה סגורה, פריקסט (הואיל ו'פי תקרה' יורד וסותם), תא נהג ותא לוחמים ברק"מ, חבית, או אוהל שיריעותיו פרוסות (או שיש לו 'צורת הפתח').

רשות היחיד שמחיצותיה ניכרות לעומד מעליה, בוקעת ועולה עד לרקיע, ומכאן שגם גג קוביית בטון, גג רכב, או צריח טנק, נחשבים כרה"י.

3. רשות הרבים - דרך מפולשת, או כיכר וכד', המשמשים לרבים, אשר רוחבם למעלה מ-16 אמה (כ-8 מטר), אינם מקורים, ולדעת רבים צריך שיהיו 600,000 בני אדם עוברים בהם, כך שלמעשה להבנה זו, כמעט ואין רה"ר מצויה כיום בארץ ישראל.
4. כרמלית - שטח שאינו מוקף מחיצות, וגם אינו רשות הרבים, כגון שבילים, נהרות ושדות, ולמעשה כל השטחים הנמצאים מחוץ לעירוב העיר, ובלבד שהן אורכו והן רוחבו הינם לפחות בגודל ד' טפחים (32 ס"מ).
5. מקום פטור – עצם בולט ברה"ר שגובהו למעלה מג' טפחים (24 ס"מ), וגודל אורכו ו/או רוחבו פחות מד' טפחים (32 ס"מ), והוא קבוע בקרקע (כסלע, ספסל מקובע או גדר נמוכה). נחלקו הפוסקים אם גם כלי הבולט ברה"ר אך אינו קבוע בקרקע (כג'ריקן, ספסל נייד, או ארגז 'פעולה' העומד על צידו), נידון כמקום פטור, או שהוא בטל אגב הרשות שנמצא בה. כמו כן נחלקו הפוסקים אם מקו"פ חל גם בכרמלית (למטה מעשרה טפחים), או שמא לעולם בטל אגבה ונידון כמותה. ולמעשה בשעת דחק ניתן לסמוך על הפוסקים הנוקטים שגם עצם הקבוע בקרקע הכרמלית נידון כמקום פטור, ובדוחק גדול ניתן גם להסתמך על כלי המיטלטל שהונח בקרקע הכרמלית, ולדונו כמקום פטור.

מקום נוסף שחל בו דין מקו"פ הוא אויר רה"ר או כרמלית למעלה מי' טפחים (כ 80 ס"מ), (שכן בשונה מרה"י, רשויות אלה אינן תופסות אלא עד י' טפחים), ומכאן שהנחה על עצם הבולט לחלל זה, דינה כהנחה במקו"פ, ובלבד, כמובן, שאותו עצם אינו חולק רשות לעצמו. לפיכך פשוט שעצמים הבולטים לחלל זה ואין בהם ד' על ד' טפחים, כעמוד, בזנ"ט, ידית דלת כניסה למבנה או רכב, הדלת עצמה בשעה שהיא פתוחה, ארגז עץ לאיחסון פגזים העומד על צידו, מראות ג'יפ, קנה תותח (בחלקו הבולט מעבר לסיפון), מדף צר הקבוע בקיר חיצוני של מבנה, גדר ובטונדה שגובהם י' טפחים (אך אין ברוחבם ד' טפחים, כך שאינם רה"י), גרם מדרגות למגדל שמירה, או ווי גרירה ושאר זיזים וחלקים הבולטים מצידי תובת הרק"מ ונמצאים באויר רה"ר או כרמלית למעלה מי' טפחים, נידונים כמקו"פ.

יתר על כן, יש אומרים שגם עצמים הבולטים לחלל זה ויש בהם ד' על ד' טפחים, אך אינם מוקפים מחיצות מד' רוחותיהם, אינם חולקים רשות לעצמם (ונוקטים שלא תיתכן מציאות כרמלית למעלה מי' טפחים מהקרקע). ולדבריהם אף גגו של עוקב מים, מכסה מנוע של ג'יפ (ע"פ רוב אין לעוקב ולמנוע הג'יפ מחיצות בגובה י' טפחים), או שולחן וכד', הנמצאים ברה"ר או בכרמלית, נידונים כמקו"פ.

ב. במהלך הפסקה בסיור, מותר לעומד בשטח פתוח ללא עירוב (כרמלית), להכניס חלק מגופו לתוך ג'יפ (רה"י) ולהשיב לקריאה חיונית במכשיר הקשר, או לארגן בו את הציוד, ובלבד שיימנע במידת האפשר מהוצאת המע"ד או שאר חפצים אליו. ברם, כמובן, שאין להתנהל כך כשההתנהלות בדרך זו עלולה להביא לידי סכנה (כגון בשעת פעילות מבצעית בגיזרה שהסכנה בה שכיחה, אשר שינוי מדרכי הפעולה הרגילות עלול להסיח את דעתו ולגרוע מדריכותו המבצעית ומיכולת התגובה במהירות הנדרשת).

ג. מותר להושיט או לזרוק חפצים מרה"י לרה"י דרך אויר כרמלית למעלה מי' טפחים, כגון בין טנקים החונים זה לצד זה בשטח אימונים, או מעמדת בידוק ישירות לרכב הסמוך לה וכד', אף כשבמקומות אלה לא הוקם עירוב.

ד. מותר לשטוף ידיים וכד' ברשות היחיד הנמצאת במקום שאין בו עירוב, למרות שהמים יזרמו משם לכרמלית, וכן מותר לשוטפם בכרמלית למרות שהמים יזרמו אל מחוץ לד' אמות, ואין לחוש שיבואו להקל בשל כך ברה"ר (אלא שיש להיזהר משפיכת מים בקרקע זרועה, או שעומדת לכך, משום איסורי זורע וחורש).

ה. מותר לצאת מחוץ לעירוב עם תג יחידה, דרגות, שרוך הדרכה, סיכת לוחם, ונראה שאף עם כומתה בכותפת (אך לא עם כובע עבודה המונח שם), ובלבד שיהו מהודקים היטב למדים (כגון באמצעות סיכת ביטחון), כך שאין לחוש שייפלו ויבוא לטלטלם ברשות הרבים או בכרמלית.

ו. מותר לצאת מחוץ לעירוב עם דיסקיות בנעליים, שכן הדיסקית בטלה לנעל, וכעין שהתירו יציאה בבגד שתפורים בו כפתורים רזרביים או פיתקית מידה וכד'. יתר על כן, אף יציאה לדבר רשות בדיסקית שבצוארו מותרת, שהרי דרכו לשאתה בקביעות על גופו, ונחשבת לו כמלבוש, וכעין זה נראה שניתן לצאת בתג זיהוי מתכתי (ששמו חרוט עליו והוא מוצמד לכיס החולצה), כל שדרך לעונדו בקביעות (ובמקום צורך ניתן להקל אף ביציאה עם שעון-יד).

בכל זה יש להעיר שצריך שיהיו האביזרים מחוברים היטב, כך שאין לחוש שיפלו ויבוא לטלטלם בידיים ברשות הרבים או בכרמלית.

ז. פשוט שלצרכים מבצעיים מותר לשאת נשק מחוץ לעירוב, ובנסיבות אלה נראה שיש להתנהל עם הנשק כדרכו בחול ולהימנע מנסיונות לצמצם את נשיאתו, הן בהסתמך על שיטת המקילים שנשק נידון כמלבוש, והן מצד שהניסיון מורה שהעיסוק בדרכים לצמצם את נשיאתו, מסיח את דעת הלוחם עד כדי פגיעה בדריכותו המבצעית. ומ"מ יש להשתדל במידת האפשר לשאתו כשהוא תלוי על גופו, כדרך לבישה.

יתר על כן, נראה שבשל חשיבות שמירת האווירה התורנית במסגרת הצבאית, ומניעת שחיקה רוחנית של החייל, ניתן, במקום שניכרת הנחיצות לכך, לסמוך על שיטת המקילים הנ"ל, ולצאת עם נשק התלוי על גופו (ולא כשהנשק בידו) אל מחוץ לעירוב גם לצורך מצוה, כגון לצורך תפילה בציבור (אך לא לצורך טיול וכד').

ח.

1. בנסיבות מבצעיות כיציאה לשמירה בעמדה הסמוכה לבסיס, יש להעדיף ללבוש את השכפץ, הכובע, הקסדה, והברכיות, קודם היציאה אל מחוץ לעירוב, ולא לטלטלם בידיים (ובלבד כמובן שאין בדרך זו הכבדה על הלוחם עד כדי חשש פגיעה במוכנותו המבצעית).
2. מותר לצאת אל מחוץ לעירוב עם משקפי ראייה שמחובר אליהן זוג עדשות כהות ('קליפון'), שכן אין לחוש שיבוא להסירן מעליו (ובהרכבת המשקפיים כשה'קליפון' מקופל למעלה אין איסור), וכל שכן שמותר לצאת עם משקפי ראייה בעלות זגוגיות מתכהות. ברם, לרוב אין להקל על יציאה עם משקפי שמש, שכן מצוי הדבר שבהגיעו לצל מסירם מעל עיניו (ונשיאתם כשהם קשורים בשרוך ותלויים על צוארו, או כשהם מורמים ממקומם ומונחים על ראשו, אינה נחשבת דרך לבישה), אולם אם ברי לו שלא יסירם כלל מעיניו, רשאי להקל בכך, במיוחד אם ההימנעות מהרכבתם מקשה על תיפקודו במהלך פעילות מבצעית.
3. מעיקר הדין מותר לעטות כפפות (כגון כפפות צמר או 'נומקס') ביציאה אל מחוץ לעירוב, אלא שאם אינו מורגל לעטותם ברציפות ויש לחוש שיסירם שם מעל ידיו ויטלטלם, ראוי להימנע מכך (למעט, כמובן, כשהדבר נחוץ לצורך המוכנות המבצעית). כל שכן שאין לצאת לדבר רשות עם שקית חימום (שהופעלה קודם השבת), שאמנם נועדה לתשמיש הגוף, אך כלל אינה נישאת עליו בדרך לבישה, מה גם שרגילים להוציאה מידי פעם ולנערה בכדי לחדש את פעולתה.
4. הנצרך לנקביו רשאי להוציא עימו נייר טואלט לכרמלית כדרכו בחול, לפי שהקלו חכמים בענין זה משום כבוד הבריות. אולם כתבו מפוסקי דורנו שאין טלטול מטפחת-אף כלולה בהיתר זה, ועל כן הנצרך לטלטלה יישאנה לכתחילה בדרך לבישה (כמבואר בסעיף הבא), ורק בשעת דחק רשאי לשאתה בשינוי מדרך נשיאתה הרגילה (כגון בין החולצה לגופייה), ובצירוף ההיתר הנ"ל.

ט. מותר להערים וללבוש בגדים יתרים, לקשור עם מטפחת את קצה השרוול (כתחליף לחפתי החולצה), או להתעטף במגבת, סדין וכד', בכדי לאפשר את הוצאתם ונשיאתם מחוץ לעירוב, ובלבד שאכן פעמים נוהגים להתלבש באופן זה.

י. הנצרך להעביר חפצים חיוניים ובכלל זה חפצי מצוה כסידור, טלית וכיוצא בזה, מרה"י לכרמלית, מכרמלית לרה"י, או יותר מד' אמות בכרמלית, במקום שאין בו עירוב, יפעל ע"פ המדרג דלהלן:

1. יעדיף להעבירם דרך מקום פטור, כלומר, יעקור את החפץ ממקומו ויניחהו הנחה גמורה (כך שיעמוד מעצמו) על מקום פטור (עצם הבולט לאויר הכרמלית למעלה מי' טפחים (כ-80 ס"מ) שאורכו ו/או רוחבו פחות מד' טפחים (כ-32 ס"מ), ויש מקילים אף אם יש בו ד' על ד' טפחים אך אינו מוקף מחיצות מד' רוחותיו, ובדוחק ניתן אף להחשיב את חבירו העומד בכרמלית, למקו"פ, ולהניח על כתפו או על ידו המורמת מעל י' טפחים) הממוקם בין הרשויות, לאחר מכן יצא לרשות השנייה ויעקור את החפץ ממקו"פ ויניחהו שם (ועדיף שיעשו פעולה זו באמצעות שניים, אחד יעקור את החפץ ממקומו ויניחהו על מקו"פ, ואילו חבירו יעקור את החפץ ממקו"פ ויניחהו ביעדו). כמו כן ניתן לעוקרו ממקו"פ תוך כדי הליכה, ולהוליכו ברציפות בכרמלית עד שיגיע ליעדו.

אכן, דרך זו מועלת רק להעברה בין הרשויות, אך לא ניתן להעביר באופן זה את החפץ בכרמלית אל מעבר לד' אמות (כשני מטרים), על כן במידה שנצרכים להעבירו בכרמלית למרחק הגדול מד' אמות, יוליכהו כל אחד פחות מד' אמות וימסרנו לחבירו, וחבירו לחבירו, עד שיגיע ליעדו.

2. כשאין אפשרות להעביר דרך מקו"פ, ניתן לסמוך לצורך מצוה על שיטות המקילים ברשויות דרבנן, ולהעביר את החפצים מרשות לרשות בשלבים, כלומר, יעקור אחד את החפץ מרשות אחת ויעבירהו לאוויר הרשות השניה, וחבירו העומד ברשות השניה יטול את החפץ מידו ויניחנו ברשות זו. על דרך זו ניתן גם להוציא מקצת החפץ ולהניחו על הקרקע (או לעמוד לפוש במעבר בין הרשויות כשהחפץ עליו) כך שחלקו ברשות אחת וחלקו ברשות השניה, ולאחר מכן לשוב ולהוציאו כולו.

כמו כן במידה שנצרך להעביר חפץ בכרמלית למרחק הגדול מד' אמות, ואין באפשרותו להוליכו פחות מד' אמות ולמוסרו לחבירו וחבירו לחבירו וכו', רשאי אף לסמוך לצורך מצוה על שיטות המקילים ולטלטלו פחות פחות מד' אמות (כלומר, יוליך פחות מד"א ויניח, ושוב יוליך פחות מד"א ויניח, וחוזר חלילה).

3. כשלא ניתן להעביר בדרכים אלה, ניתן במצבים מיוחדים לסמוך על חידוש החזון איש המקל בשעת דחק ולצורך מצוה להעביר חפצים בכרמלית כל שנזהר מלעצור בה לצורך מנוחה, ועל כן מתיר להעביר חפץ מרה"י לרה"י דרך כרמלית. על דרך זו ניתן גם להקל להעביר חפץ מרה"י ישירות למקו"פ הנמצא בכרמלית, להניחו שם תוך כדי הילוך, ולאחר מכן להמשיך להעבירו באותו אופן ממקו"פ ליעדו. וכמו כן ניתן גם להניח ברשות אחת את החפץ על גבי המעביר תוך כדי הילוכו, ולאחר מכן לפורקו מעליו בעת הגעתו ליעד.

ובכל זה יש להשתדל שהמעבר בכרמלית יתבצע בריצה (בכדי לזכור להימנע מעצירה בה), וכן שההנחה ביעד תתבצע כלאחר יד (בשונה מדרכו בחול, כגון באמצעות השלכת החפץ לאחוריו).

4. מעבר לכל הנ"ל יש לשוב ולהדגיש, שההיתר להוציא מרשות לרשות או לטלטל בכרמלית בדרכים המבוארות לעיל, תקף לחפצים חיוניים בלבד ובכללם חפצי מצוה (סידור, טלית וכיוצא בזה), ואף לציוד מבצעי במקום שדרכי הטלטול וההוצאה באופנים שנזכרו אינם מהווים טרחה גדולה עבור החיילים, וכל שכן שאינם מסכנים אותם.

  אולם במקום שדרכי הטלטול וההוצאה של הציוד המבצעי (בלבד) באופנים שנזכרו, עלול להביא לידי סכנה, כגון בשעת פעילות מבצעית בגיזרה שהסכנה בה שכיחה, אשר שינוי מדרכי הפעולה הרגילות עלול לגרוע מיכולת התגובה במהירות הנדרשת, וכל שכן בשעת לחימה או בהתארגנות מיידית לקראתה, או אפילו במהלך פעילות מבצעית במקום שהסכנה בו אינה שכיחה, אלא שההתנהלות בדרך זו גורמת לחיילים טירחה מרובה, אין להתנהל כך, משום שלגבי איסורי דרבנן הנעשים לצורך בטחוני יש לנקוט ששבת 'הותרה' גם לדעה הסוברת ששבת 'דחויה'.

יא. במקום צורך ניתן לסמוך על שיטות המקילים ב'שבות דשבות לצורך מצוה', ולצאת מן העירוב בשבת לצורך מצוה כתפילה בציבור, תוך נשיאת חפצים חיוניים בשינוי מדרך נשיאתם הרגילה, כגון בהנחתם בין הבגד לבשר, בתוך הגרב, או בתוך הנעל, ברם, כמובן שאין להתנהל כך בעת פעילות מבצעית, ביחס לחפצים שמפאת נסיבות מבצעיות צריכים להיות בהישג יד (כתחבושת אישית ופנקס שבי), ומאידך, אין להקל להוציא חפצים בשינוי לצורך יציאה לדבר רשות כטיול וכד'.

יב. מותר להשאיר ברכב היוצא מרשות לרשות חפצים שאינם חיוניים לצרכים מבצעיים. יתר על כן, במקום צורך גדול רשאים חיילים לצרף לציוד המבצעי חפצים אישיים נצרכים, כסידור או יין לקידוש, ולשאת הכל יחד, וראוי שיתחבו את החפצים לאפוד או לתרמיל שמונח בו הציוד מבצעי, כך שישאו הכל בכלי אחד.

כל זאת לענין דיני הוצאה מרשות לרשות, ולענין הוצאת חפצים אל מחוץ לתחום שבת, הרי שפעמים פטורים החיילים מדין זה בשל היותם 'מחנה היוצא למלחמה' (עיין להלן פרק מו סעיף ג), ומעבר לכך ניתן להסתמך על דעת חלק מפוסקי דורנו שנטו לומר שכשהותרו הבעלים לצאת אל מחוץ לתחום, חל ההיתר אף על חפציהם.

יג.            הנושא בטעות חפץ מחוץ לעירוב, אם נזכר בו תוך כדי הילוך, לא ישליכנו, אלא ימשיך לרוץ עימו ליעדו בלא לעמוד כלל, ולכשיגיע ליעד, ישמטנו ממנו כלאחר יד. ואם נזכר בו לאחר שכבר עצר ברה"ר או בכרמלית (שמעתה אינו רשאי לרוץ ליעדו, שכן עקירת גופו חשובה כעקירת החפץ), רשאי לטלטלו פחות פחות מד' אמות ולהכניסו ליעדו כלאחר יד.