פרק כב

א. הולך רגל היוצא מחוץ לעיר לדרך הארוכה מפרסה (כארבעה ק״מ, כגון היוצא לתרגיל ‘פשיטה’, ל׳מסע׳, או לניווט), צריך להתפלל תפילת הדרך עם צאתו. מנהג האשכנזים לאומרה אף כשנוסע מרחק זה ברכב, ואילו למנהג הספרדים דוקא כשנוסע מחוץ לעיר כדי זמן הילוך פרסה (72 דקות) מתחייב בתפילה זו.
היוצא לדרך המוחזקת בסכנה, ואפילו אינה דרך ארוכה מפרסה, צריך להתפלל תפילת הדרך.
ב. היוצא לדרך ארוכה מארבעה ק״מ שמתקיימת כולה במרחב הסמוך לבסיס תוך פרסה, יאמר תפילת הדרך בלא הזכרת ה׳ בחתימה.
ג. היוצא להפלגה או לטיסה דינו כיוצא לדרך, ויוסיף בנוסח תפילת הדרך הרגילה, תפילה על הסכנות המיוחדות לו. למנהג האשכנזים יש לאומרה על כל יציאה, ואילו למנהג הספרדים אינו מחויב לאומרה בשם ומלכות אלא אם כן טס או מפליג משך 72 דקות.
ד. תפילת הדרך חלה על כל הנסיעות המתוכננות לאותו יום, אך אם יצא לנסיעה שלא היתה דעתו מתחילה עליה, מחויב בתפילה מחדש.
ה. היוצא לדרך האורכת מספר ימים וישן שינת קבע בדרכו, אומר תפילת הדרך מידי יום, אולם אם אינו חונה בדרך, כגון המפליג בים, יאמרנה בלא הזכרת שם ומלכות, וראוי שיוסיפנה בברכת ׳שומע תפילה׳ שבתפילת שחרית.
ו. היוצא לדרך הנמשכת מספר ימים ללא לינה מסודרת ביניהם, יאמר מידי יום תפילת הדרך בלא הזכרת שם ומלכות, וראוי שיוסיפנה בברכת ׳שומע תפילה׳.
ז. כשאין כל הנוסעים בקיאים בברכות, ראוי שהבקי יאמר תפילת הדרך ׳ברוב עם׳ ויתכוון להוציא את השומעים ידי חובתם.
ח. קודם יציאה לקרב, וכן קודם יציאה לפעילות מבצעית שרבים בה הסיכויים למגע עם האויב, מצוה להתפלל ולהתעורר לעוז רוח וביטחון בה׳, "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד".

עקבו אחרי הרבנות הצבאית: