פרק י

01.05.20

א. מצוה גדולה להתפלל בציבור, ויש אף לטרוח עד כדי הילוך 18 דקות ממקומו בכדי להתפלל במנין, אולם במקום אונס, ואפילו אונס קל, ניתן להקל בענין זה, ברם, למעשה פעמים רבות אין התפילה בציבור מחייבת אלא מאמץ קל, וממילא חלילה להתרשל ולזלזל במצוה חשובה זו.
ב. במקום צורך ניתן לצרף רוב מנין עונים לאמירת קדיש, קדושה, וברכו, עם מספר מתפללים האוחזים באמצע התפילה ואין ביכולתם לענות, אולם לענין חזרת הש״ץ יש להחמיר יותר ולהמתין למנין שלם, ומכל מקום במקום צורך גדול ניתן להקל ולצרף אף מי שעדיין לא סיימו תפילתם, אך גם במקרה זה ראוי להימנע מלצרף יותר מאחד שעדיין מתפלל.
ג. בשעת דחק ניתן לצרף לאמירת דבר שבקדושה תשעה מתפללים עם עשירי ישן (וכל שכן שניתן לצרף חייל המאזין למכשיר הקשר ובשל כך אינו יכול להתפלל), אך אין להסתפק ברוב ניעורים ומיעוט ישנים, ולענין חזרת הש״ץ וקריאת התורה יש להחמיר ולהימנע לחלוטין מצירוף ישן.
ד. רוב מנין (ששה ויותר) שעדיין לא התפללו, רשאים לצרף אליהם אחרים שכבר התפללו ולהתפלל תפילה כסדרה, או לקרוא בתורה, אך אם יש שם פחות מכך, אינם רשאים לצרף אחרים אלא רק לצורך אמירת קדיש, ברכו, וקדושה בחזרה ׳מקוצרת׳.
ה. הורו האחרונים שמחללי שבתות בדורנו מוגדרים כתינוקות שנישבו לבין הגויים, לפיכך בשעת דחק ניתן לצרפם למנין כל שמתיחסים בכבוד לעבודת ה׳, ובפרט נכון הדבר ב׳מסורתיים׳ הבאים לתפילה מיוזמתם, שאז חלילה לדחותם. ברם, ראוי להימנע מלצרף אנשים שבמוצהר אינם מאמינים ומגיעים רק בכדי לסייע לחבריהם.
ו. יש למנות ש״ץ ירא שמיים ומדקדק במצוות, ומכל מקום אין לדחות ולגרום צער ועלבון לחייל מסורתי שניגש מעצמו לתיבה.
ז. מנהג הספרדים והתימנים שאין מצטרפין למנין אלא אם כן כל העשרה נמצאים במקום אחד, והאשכנזים מקילים במקום דחק לצרף כשרואים אלו את אלו, אף כשנמצאים במקומות נפרדים. ברם, כשיש כבר מנין מתפללים במקום אחד, לכולי עלמא ניתן לאחרים במקום צורך להצטרף אליהם, כל שאין דבר מיאוס חוצץ ביניהם.
ח. המתקבצים למנין בשטח פתוח צריכים להקפיד שיראו וישמעו אלו את אלו ושלא יהא דבר טינוף חוצץ ביניהם, וכן יזהרו לכתחילה שלא תהא מחיצה או דרך מפסקת ביניהם.
ט. דבר שבקדושה (כחזרת הש"ץ, קריאת התורה וכד’) שהתחילוהו במנין ויצאו מקצתם, רשאים הנשארים לסיים אותו ענין שהתחילו בו, אך לא להמשיך לענין אחר. כגון, העומדים בחזרת הש"ץ רשאים לסיימה (ולמנהג האשכנזים אף לומר קדיש ‘תתקבל’ לאחריה), אך אין הכהנים רשאים לעלות לדוכן (ומ"מ יאמר הש"ץ "או"א ברכנו בברכה המשולשת כו’"). העומדים בקריאת התורה רשאים לסיימה, אך אין רשאים להעלות ‘מפטיר’.
וכל זה דוקא שנשתיירו שם לכל הפחות ששה מתפללים.
י. במסגרת הצבאית נהוג שהש״ץ מתפלל כדרכו, והציבור נגרר אחריו בחלקי התפילה שדרך לאומרם בפרהסיא, ברם, יש להקפיד לתת ביטוי ראוי לגווני הציבור השונים, וכל שכן שרשאים להוסיף מזמורים פיוטים ומנגינות, כמנהגי העדות השונות, שאף למי שאין נוהגים בהם, אין כל מניעה הלכתית להוסיפם. ״והאמת והשלום – אֱהָבו״.

עקבו אחרי הרבנות הצבאית: