פרק ז

א. תחילת זמן הנחת תפילין כ- 50-60 דקות (׳זמניות׳) קודם הנץ החמה.
היוצא לדרך קודם לכן ומסיבה כלשהי לא יוכל להניחן בזמנן אך באפשרותו להניחן עתה ולהישאר עטור בהן עד הגיע זמנן, רשאי להניחן מבעוד לילה בלא ברכה ולכשיגיע זמנן ימשמש בהן ויברך, ובלבד שכל זמן שהן עליו יימנע מלשבת וכד׳, בכדי שלא תחטפנו שינה.
ב. לכתחילה יש להקפיד לקרות קריאת שמע בזמנה (עד רבע היום) כשהוא עטור בתפילין, כשלא התאפשר הדבר, יניחן בהמשך היום, ואם נבצר ממנו מלהניחן עד השקיעה, רשאי אף להניח עד שלוש עשרה וחצי דקות לאחר מכן, ולדעת הספרדים הנמשכים אחר פסקי הגר״ע יוסף רשאי אף לברך על הנחה זו.
ג. מי שיש בידו תפילין בלא טלית, אין צריך להמתין לטלית, ויניח התפילין תחילה.
ד. העומד לקראת תום זמן קריאת שמע ותפילה ואין בידו תפילין, יתפלל בלא תפילין, ולכשיגיעו לידו יניחן, וראוי שיחזור ויאמר קריאת שמע עמהן, ואם ניתן אף יתפלל בהם מנחה.
ה. המתעתד לקבל תפילין לאחר תפילת הציבור, לא יתפלל עמהם אלא ימתין ויתפלל ביחידות כשהוא עטור תפילין.
ו. מותר להשתמש באופן זמני בתפילין של חבירו בלא רשותו, כשאומד דעתו שנוח לו בכך.
ז. ׳ימני׳ המניח תפילין של ׳שמאלי׳, או ׳שמאלי׳ המניח תפילין של ׳ימני׳, יניחם ׳הפוך׳, דהיינו כשה׳בית׳ קרוב לכתף וה׳מעברתא׳ קרובה למרפק, כך שקשר התפילין יהיה סמוך ללב.
ח. יש להקפיד שלא יהא דבר חוצץ בין התפילין לבשרו, למרות זאת, מי שיש לו תחבושת במקום תפילין, רשאי להניחם על גבי התחבושת, אלא שצריך להקפיד לכסותם לאחר שיניחם כך, כמו כן במקרה זה יברך את הברכה על התפילה השניה (דהיינו אם מניח את של ראש על גבי תחבושת - יסתפק בברכת ׳להניח׳ שמברך על של יד, ואם מניח את של יד על גבי תחבושת – אם דרכו תמיד לברך רק ברכת ׳להניח׳ - יברך כעת ׳על מצות תפילין׳ על של ראש, ואם דרכו תמיד לברך גם ברכת ׳להניח׳ וגם ברכת ׳על מצות׳ - יברך על של ראש גם ברכת ׳להניח׳).
השרוי בתנאי קור קיצוני, ישתדל להניח לכל הפחות את בתי התפילין על בשרו, אך במידה ולא ניתן הדבר, רשאי להקל להניח תפילה של ראש על גבי כובע צמר דק, אולם אף בשעת דחק אין להניח תפילה של יד על גבי בגד.
מי שנבצר ממנו להניח אחד מהתפילין, כגון שאינו רשאי להסיר את הקסדה מראשו, יניח את התפילה השניה, ולענין הברכה: במידה ומניח רק את של יד - יסתפק בברכת ׳להניח׳, ואם מניח רק את של ראש - אם דרכו תמיד לברך רק ברכת ׳להניח׳ - יברך כעת ׳על מצות תפילין׳ על של ראש, ואם דרכו תמיד לברך גם ברכת ׳להניח׳ וגם ברכת ׳על מצות׳ - יברך על של ראש גם ברכת ׳להניח’.
ט. אסור להפסיק בדיבור (ולכתחילה אף בשהייה) בין הנחת תפילה של יד להנחת תפילה של ראש, ואם הפסיק, אם היה זה לדבר מצוה, אינו חוזר ומברך, אך אם הפסיק לדבר רשות, יוסיף ברכה על של ראש, דהיינו, אם נוהג לברך רק על של יד, יברך על של ראש ׳על מצות תפילין׳, ואם נוהג לברך גם על של ראש, יוסיף ויברך עליה גם ברכת ׳להניח תפילין׳.
הנצרך לעסוק בענין דחוף באמצע הנחת תפילין, והדבר סובל דיחוי מועט, יימנע מכריכת הרצועה על היד ויניח התפילה של ראש מיד לאחר קשירת התפילה של יד.
י. במקום צורך, ניתן לטפל בעניני מנהלה בעודו עטור תפילין, אך מאוד יש להיזהר מלהגיע חלילה לשחוק וקלות ראש במצב זה, ומן המובחר שימשמש מידי פעם בתפיליו, שתהא דעתו עליהן.
יא. יש להיזהר מלשקוע בשינה עם תפילין, לפיכך חייל שעייפותו מרובה יניחם לזמן קצר בלבד, ויאמץ כוחותיו להישאר עירני באותה שעה.
יב. מי שחלץ תפיליו וחוזר לאחר מכן ומניחן, למנהג התימנים צריך לחזור ולברך אפילו חזר והניחן לאלתר, למנהג הספרדים אין צריך לברך כל שהיתה דעתו לחזור ולהניחן, והניחן תוך כחצי שעה משעה שחלצן (מלבד אם נכנס לשירותים, שאז מחויב לחזור ולברך לאלתר), ואילו למנהג רבים מהאשכנזים אם היתה דעתו לכך אינו חוזר לברך אפילו לאחר מספר שעות, כל שלא נצרך לנקביו בינתיים.
יג. מעיקר הדין, תפילין שהוחזקו בכשרות אינם צריכים בדיקה אלא אם כן קיימת סיבה לחוש לפגיעה בהן, כגון ששהו בתנאי אקלים קשים, או שהיו מונחות זמן רב מבלי שהשתמשו בהם ויש לחוש שהתעפשו. יש המורים שבמידה וקיים חשש משמעותי לכשרותם, כגון שנרטבו במים רבים, אין לברך על הנחתן קודם שיבדקם.
תפילין שנחבטו והתקלקלה צורת ריבוען, פסולים, אולם אם ריבוען ניכר ורק נפגמו מעט, כשרים. למעשה במקרים אלו יש להיוועץ במורה הוראה, ומ"מ עד שתתבאר כשרותם, יניחם בלא ברכה.
יד. אין להתפלל בקירבת המת או בבית הקברות, או לשהות שם כשתפיליו או רצועותיהן מגולות, ומכל מקום במקום צורך ניתן להניח תפילין ולהתפלל בשולי בית הקברות המרוחקים לכל הפחות ד׳ אמות (כשני מטר) מן הקבר.