פרק ב

א. אין לומר או להרהר בדבר שבקדושה כנגד צואת אדם (אפילו אינה מפיצה ריח רע), או כנגד שאר דברים מאוסים המפיצים ריח רע, אלא אם כן הרחיק כשיעור ד׳ אמות ממקום שכלה הריח ועומד באופן שהדבר מיאוס אינו לנגד עיניו. ברם, ניתן לקיים מצוות, ואפילו להניח תפילין (בלא ברכה), במקום זה.
ב. צואה מכוסה, כל שאינה מפיצה ריח רע, ניתן לומר דבר שבקדושה בסמוך לה.
ג. מי רגליים מגולים (כגון שמסיבות מבצעיות נאלצו להטילם בסמוך), כשאינם מפיצים ריח רע, כל שנתן לתוכם רביעית מים (כחצי כוס מצויה), ניתן לומר דבר שבקדושה כנגדם.
ד. אין להתפלל במקום שיש לחוש בו לצואה, קודם שייבדק נקיונו, ואם פשע והתפלל שם ונמצאה צואה כנגדו, תפילתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל (אך אם התפלל במקום שאין לחוש בו לצואה, ונמצאה צואה כנגדו, אין צריך לחזור ולהתפלל).
לעומת זאת, ניתן להתפלל בלא בדיקה במקום שיש לחוש בו רק למי רגליים, הואיל ואיסור אמירת דבר שבקדושה כנגדם אינו מן התורה. ברם, אם התפלל במקום שידוע שיש בו מי רגליים, תפילתו תועבה.
הנמצא במקום שטינופו ודאִי, ואין באפשרותו לצאת משם, מוטב לו שלא יתפלל.
ה. נחלקו אחרונים אם המברך במקום מאוס צריך לחזור על ברכתו, ולמעשה ראוי שישתדל לצאת בשמיעת הברכה מאחר.
ו. אין בכלל דבר מיאוס אלא דברים המאוסים מחמת עיפוש וקלקול, ומכל מקום אין ראוי לומר דבר שבקדושה כנגד נפט או אבק שריפה וכד׳, במידה ורגיש לריחות אלה.
ז. אסרו חכמים לומר דבר שבקדושה אף במקום ריח רע שאין לו עיקר, לפיכך יש להימנע מלהתפלל כנגד לבוש מצחין וכד׳, אולם לימוד תורה הותר במצבים אלה.
ח. רבים מפוסקי דורנו מורים שאין מבנה השירותים מוגדר כדבר מיאוס, ורק יש להקפיד מלומר דבר שבקדושה כנגד האסלה עצמה. ברם, ראוי להחמיר ולהרחיק ממבנה שירותים ׳כימיים׳, מאחר והצואה מצויה בתוכם.
ט. מעיקר הדין מותר להכניס לשירותים תפילין המכוסים בשני כיסויים (כשלפחות אחד מהם אינו מיוחד להם), וכל שכן שמותר לעשות צרכיו כשיש תפילין באפוד שעל גביו, או כששוהה ברק"מ ויש שם תפילין מכוסות בשני כיסויים, ואף על פי שהמנהג להימנע מכך, פשוט שיש להקל במקום צורך.
י. הנכנס לשירותים כשספר קודש מונח בכיסו, יקפיד לעוטפו קודם לכן בכיסוי נוסף, אולם במקום צורך ניתן להקל ולהסתפק בהיותו מוצנע בתוך הכיס.
יא. אין להעביר ספר תורה ברק״מ שיש לחוש שחיילים יאלצו לעשות בו את צרכיהם, ואפילו כיסוהו בשני כיסויים. ומכל מקום במקום צורך ניתן להעבירו תוך הקפדה שיהא נתון ברשות נפרדת לעצמו, כגון שיהא מונח בארון שניפחו למעלה ממ׳ סאה, או שתהא מחיצה מפרדת בינו לבין הנצרך לנקביו.
יב. אין לשבת על ארגז או תיק ובו תפילין, ואפילו התפילין מונחות בכלי בתוך כלי, אולם ניתן להקל כשמונחות בכלי וכד׳ שיש מעליהם חלל מפריד בגובה טפח (כ-10 ס״מ), ובמקום צורך ניתן לסמוך על המקילים אף בפחות מטפח, ובלבד שיהיה הכלי קשיח באופן שלא יהא נסמך בגופו ונשען על התפילין.
יג. המפיל ספר תורה או תפילין לארץ מתענה, ובמקום צורך פודה תעניתו במתן צדקה, המפיל נרתיק ובו תפילין לא מתענה, אלא ישוב בתשובה ויתן צדקה.
במקום צורך ניתן להקל ולצנוח עם תפילין ב׳שק החזה׳.
יד. ניתן להקל במקום צורך ולאחסן ארנק וכד׳ בנרתיק התפידנית.
(ואגב יש להעיר שיש להקפיד שהתפידנית תהיה תמיד במצב מאוזן, שכן כל שנמצאת במאונך הרי שנמצאים תפילין של יד מונחים על תפילין של ראש שקדושתם חמורה יותר).
טו. מצוה מן התורה לייחד בשעת מלחמה מקום מחוץ למחנה לעשיית הצרכים, וכן מצוה לשאת עם ציוד הלחימה כלי חפירה כלשהו, ולהשתמש בו לכיסוי הצואה. מצוות אלה נוהגות דוקא במחנה של עשרה חיילים ומעלה הנמצאים בתא שטח אחד, ודוקא בשעת מלחמה או בהערכות לקראתה.