בעוד עיני העולם היו נשואות דרומה, ניהלו כוחות צה"ל בגבול הצפון מערכה עצימה שהחלה בתקופה ארוכה של מגננה ושהפכה להתקפה בתוך שטח לבנון. עבור הרבנות הצבאית, המערכה הצפונית הציבה אתגרים ייחודיים: פיזור כוחות בשטח הררי, לחימה במזג אוויר סוער, ושהייה ארוכה בתוך כפרי האויב.
במקביל להתגברות האיום מצד חיזבאללה והחשש לפתיחת חזית צפונית מלאה, התקבלה החלטה להקים מתקן חללים צפוני במחנה ציפורית שבגליל התחתון, כדי שלא לרכז את מלוא העומס הלאומי במחנה שורה בלבד. מהלך זה יצר פריסת עומק ארצית של מערך הטיפול בחללים, וחיזק את חוסנו של צה״ל לשאת גם בנטל צפוני כבד, אם יידרש.
יחידות סדיר ומילואים בצפון עברו סדרות אימונים ותרגילים מדמים מלחמה מול חיזבאללה ולחימה בשטח הררי וסבוך, והרבנים הצבאיים ליוו אותם בשטחי האימונים, בבסיסים ובמוצבים, בשיחות חיזוק, בשיעורי הלכה ובהבטחת תנאי דת בסיסיים במהלך השהות הממושכת בקווים. כמו כן הופעלו יחידות יס"ר (יחידת סריקה) לביצוע אימונים ושמירה על כשירות במטרה להיות ערוכות לכל המשימות הנדרשות.
חגי תשרי באותה שנה נחוגו כאשר חלקים ניכרים מהצבא פרוסים בצפון, והרבנות ארגנה מנייני חג, תקיעת שופר, סוכות ניידות ומערכי תפילה מותאמים לתנאי שטח, כדי לאפשר לחיילים לחוות את משמעות החג גם מתחת לאיום טילים וחדירות אפשריות.
אחד משיאה הכואבים של מעורבות הרבנות הצבאית בלחימה בצפון בא לידי ביטוי בנפילתו של רב גדוד 8207, סרן (מיל') הרב אבי גולדברג הי"ד, בקרב בתוך דרום לבנון. הרב גולדברג, דמות מופת של מחנך, תלמיד חכם ולוחם עז נפש, גילם בגופו את חזון הרבנות הצבאית במלחמה זו: רבנים לוחמים המסתערים כתף אל כתף עם חייליהם.
הרב אבי נפל כשהוא עטור בציוד לחימה, לאחר חודשים ארוכים בהם הפיח רוח גדולה בגדוד, ארגן תפילות תחת אש ודאג לצרכי הלוחמים בגשם ובבוץ הלבנוני. נפילתו המחישה את המחיר הכבד ששילם מערך הרבנות, והפכה לסמל של "ספרא וסייפא" – הספר והחרב הכרוכים זה בזה, ושל מסירות הנפש של רבנים המקדשים שם שמיים בחייהם ובמותם.
בהיבט המבצעי, צה״ל כבש את החרמון הסורי בדצמבר 2024, במהלך שבו השתלטו כוחות מיוחדים ויחידות נוספות על הפסגה הסורית של ההר, לנוכח התרוקנות האחיזה הסורית והחשש מניצול הוואקום בידי ארגוני טרור. כיבוש זה הפך את מרחב החרמון למערך מוצבים ישראלי רציף ומשוכלל משני עברי הגבול. הרבנות הצבאית התאימה את מענה הרוח והתשמישים למציאות הייחודית של מוצבים מבודדים בגובה רב, בקור קיצוני ובתנאי פריסה ממושכים: רבנים צבאיים ביקרו בקביעות במוצבי החרמון ורמת הגולן, דאגו לקיום מנייני שבת וחג בתצפיות ובבונקרים, לאספקת ציוד קידוש, ספרי קודש ובגדי חם ההולמים את צרכי השבת והחג, ולתמיכה נפשית-רוחנית בלוחמים המוצבים בקצה המערכה הצפונית.
למרות הכאב והשחיקה של מלחמת התשה ארוכה, רוח הלוחמים נותרה איתנה. רבני היחידות בצפון קיימו מאות אירועי "הפוגה רוחנית" בבסיסים ובשטחי הכינוס. הנוכחות הרבנית בחזית הצפונית לא רק סיפקה שירותי דת, אלא יצקה משמעות וערכים בלחימה המתמשכת להגנת גבולה הצפוני של המדינה.
