פרק ג

שאלה: האם מותר להעביר חפצים מרשות לרשות ביו"ט במקום שאין בו עירוב? ומה הדין כשהעברתם נצרכת לצורך מוצאי החג או למחר (כגון יין להבדלה, שופר או לולב, בגדים חמים, מזון הנצרך ללילה לחיילי יחידה ש'הוקפצו' בחג, כדי למנוע הסעת רכב לשם כך במוצאי החג)?

האם מותר לרוקן פחי אשפה מחוץ למוצב או להוציאם במהלך סיור מכלי הרכב? האם חיילים המבצעים ביו"ט תפקידי שמירה ואבטחה בשטח, רשאים בתום סעודתם לטלטל את הסכו"ם וכלי האוכל למגורים במקום שאין בו עירוב? האם בני זוג ששוהים ביו"ט בבסיס, רשאים לשאת עמהם תינוק במקום ללא עירוב? האם הנחת עירוב תבשילין מתירה הוצאה מיום טוב לשבת?

תשובה: במשנה^[1] נאמר: "בית שמאי אומרים, אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירין", ומבואר בגמרא^[2] שלדעת בית הלל אומרים "מיתוך שהותרה הוצאה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך".

נחלקו הראשונים בכוונת בית הלל אם הוצאה שלא לצורך כלל אסורה מדאורייתא או מדרבנן או מותרת לכתחילה. לדעה ראשונה שהיא דעת  רוב הראשונים^[3], גם הוצאת כלים שלא לצורך אסורה מן התורה כהוצאת אבנים, ולדעה שניה בראשונים^[4] הוצאת כלים שלא לצורך מותרת לגמרי, (למעט לצורך נכרי, בהמה ויום חול) ואילו הוצאת אבנים אסורה מדרבנן, משום מוקצה^[5]. ויש הסוברים^[6] לדעה זו, שאף הוצאת כלים שלא לצורך אסורה מדרבנן.

בשו"ע^[7] נפסק, "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך, כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים. (הגה, הצריכים לו קצת, או שמתירא שלא יגנובו או שאר פסידא), אבל אבנים וכיוצא בהן, אסור". מלשון השו"ע שסתם וכתב שמותר להוציא כלים, משמע שמתיר לכתחילה הוצאה שלא לצורך כלל וכדעה שניה בראשונים. אולם ממה שפסק השו"ע^[8] שאסור להוציא כלים עבור עכו"ם, משמע שבלא צורך אסור^[9].

למעשה, נחלקו האחרונים בהבנת דברי השו"ע. יש^[10] שנקטו בדעתו שהוצאה הותרה גם שלא לצורך, ורק לצורך נכרי נאסרה, ויש^[11] שנקטו בדעתו, שהוצאת כלים שלא לצורך אסורה מדרבנן. אך גם לסוברים שמותר להוציא ביו"ט שלא לצורך כלל, יתכן שיחמירו בהוצאה לצורך חול^[12]. בשיטת הרמ"א נקטו רוב האחרונים^[13], שהוצאה שלא לצורך כלל אסורה מהתורה.

אם כן מבואר, שמותר להוציא ביום טוב דברים שמשמשים לתועלת האדם ולהנאתו וכן לצורך מצווה הנוהגת ביו"ט עצמו, ובדברי הרמ"א נוסף, שמותר אף להוציא מפתח כשיש חשש שיגנבו מביתו אם יניח את ביתו פתוח, היות שמניעת דאגת הלב חשובה צורך יום טוב. אך אם ניתן לתת לאחר לשומרו אסור להוציאו^[14], ויש מחמירים^[15] שלא ייצא מביתו אם כתוצאה מכך ייאלץ להוציא עימו את מפתח ביתו.

לאור הנאמר לעיל, מותר להוציא קטן לטיול במקום שאין עירוב משום שמחת יו"ט, וכל שכן כשאין לו עם מי להשאירו כשהולך לתפילה בבית הכנסת ומצטער משום כך^[16]. כמו כן, הורו הפוסקים^[17] שמותר לרוקן פחי אשפה ביו"ט מחוץ לעירוב, אם הריח מצערו, או אם צריך את המקום לשימושו^[18]. עם זאת, חיילים שאוכלים בשטח פתוח ימנעו מלקיחת שאריות המזון עמהם, אלא אם כן יש בכך צורך בטחוני.

כך גם מותר להוציא מחוץ לעירוב לדבר מצוה חפצי מצוה הנצרכים לו (ואפילו לצורך מצווה מדרבנן^[19]), כלולב לצאת בו, ספר תורה לקרוא בו, ועל זו הדרך גם סידורים ומחזורים הנצרכים לצורך תפילה^[20] (ובמידה שהובאו ביו"ט מותר אף להחזירם אם חושש שיאבדו או ייגנבו, היות שהתירו סופו משום תחלתו. אך אם הובאו מעיו"ט, מותר להחזירם רק אם נצרכים לו, כגון לאמירת שירות ותשבחות^[21]). כמו כן, התירו הפוסקים^[22] להחזיר את הטלית מבית הכנסת לאחר התפילה, אף שאין בזה צורך היום, אם חושש לגניבה והפסד, (כגון שישתמש אחר בטליתו) או במקום טורח^[23], כדי שלא יצטרך לחזור בערב לקחתה, ובעיקר אם נוהג לקדש בטליתו שאז נחשבת הבאתה לצורך היום קצת^[24]. אולם חפצי מצוה שאין להם צורך היום, אין להוציאם, כשם שאסרו לשרוף קודשים ביו"ט אף ששריפתם מצוה^[25].

כמו כן, יש מפוסקי זמננו^[26] שהורה, שמותר להוציא ביו"ט דבר שקיימת סבירות שישתמש בו, אף שכרגע אינו יודע שיצטרך לו. לאור זאת, מותר להוציא שופר או לולב (גם אחר שכבר יצא ידי חובה), שמא יזדמן לו חייל שעדיין לא יצא ידי חובתו, בגדים הנצרכים לו ללילה, שמא ישתנה מזג האויר ויזדקק להם ביו"ט, סכו"ם אחר שגמר סעודתו, שמא יזדמן לו פרי לחותכו, טישו וכדומה. רק דבר שיודע בוודאות שלא יזדקק לו כלל עד מוצאי יו"ט אסור להוציאו, ואף שנכון להחמיר גם בדבר שאם לא יוציאו יאבד או יינזק^[27], מכל מקום במקום צורך יש לסמוך על המקילים^[28].

כמו כן, מותר לצאת עם נשק מחוץ לעירוב כשזקוק לו מסיבה ביטחונית, גם ללא צורך בשינוי או בחיפוש אחר דרכי היתר בנשיאתו^[29].

בדומה לכך, מותר לצאת מחוץ לעירוב עם טלפון נייד לשם זמינות לצורך ביטחוני, אולם חובש שיוצא עם טלפון נייד לשם זמינות רפואית, או לשם צורך ביטחוני עקיף, שאינם נזקקים לכל אדם ('אינם שווים לכל נפש'), טוב שיכניסו לכיס שיש בו דברים הנצרכים לצורך היום^[30]. אולם הוצאת טלפון לשם שימוש בו במוצאי החג בלבד, אסורה, ובשעת הדחק ישאהו בתיק שיש בו דברים הנצרכים לו לצורך היום^[31].

כפי שנתבאר לעיל, אסור להוציא לצורך חול, ואעפ"כ מותר להוציא יין להבדלה במהלך הסיור, הואיל ויכול לשתות ממנו קודם הלילה (ובלבד שלא יאמר שהוציאו לצורך הבדלה^[32]), וראוי לטעום מהיין מבעוד יום. על זו הדרך מותר ליחידה ש'הוקפצו' חייליה ביו"ט, לטלטל עמהם את המזון הנצרך להם ללילה, אם יתכן שיאכלו ממנו ביום טוב עצמו. אך אם אינם מתעתדים לאכול ממנו ביום טוב, מותר לקחתו רק כאשר דחיית הבאתו ללילה כרוכה בטירחא מיוחדת^[33], אולם אם יקפידו לטעום  מהמזון ביום טוב עצמו, מותר להביאו לכתחילה בחג, אף אם יכולים להביאו אחר צאת החג^[34]. מטעם זה, יש להתיר^[35] בשעת הצורך להוציא מזון מחוץ לעירוב עבור חייל שאינו יהודי, שכן המזון ראוי ליהודי, אולם לכתחילה יש להשתדל להעביר לו את המזון בכלל המזון המיועד לכלל החיילים.

הוצאת ציוד מבצעי שהשימוש בו בלילה בלבד (כגון מכשיר לראיית לילה) מותרת ללא שינוי^[36], אם לא ניתן לדחות את הוצאתו למוצאי החג^[37], אולם רשאי לכתחילה להוציאו בתיק עם דברים שיש בהם צורך היום, אף אם ניתן לדחות את הוצאתו למוצאי החג.

מותר להוציא ביו"ט אל מחוץ לעירוב מזון וכל הנצרך לסעודת שבת הסמוכה לחג על סמך עירוב תבשילין^[38], ובמקום צורך יש להקל אף להוציא דברים שאינם שייכים לסעודה^[39].

עוד נאמר בגמרא^[40]: "ממלאה אשה כל הקדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת", ומבואר שמותר להרבות בבישול באותה קדרה ביו"ט. בדומה לזה יש מהפוסקים^[41] שהתירו ריבוי בשיעורים בהוצאת דבר שאין בו צורך ביום טוב, כגון קופסת סיגריות מלאה, אף שבכוונתו לעשן רק מקצתן, אך מאידך אסרו^[42] להוציא מפתחות שאינם נצרכים לו ביו"ט, אף שנמצאים בצרור עם אלו הנצרכים לו ביו"ט. ובטעם הדבר כתבו, שכל אחת מהסיגריות ראויה לעישון ביו"ט, ולכן מותר להוציאן בטירחא אחת, מה שאין כן לגבי מפתח שלא ראוי לו לשימוש ביו"ט כלל, שלא שייך להתיר הוצאת איסור רק משום שמוציא גם דבר היתר. ויש מהפוסקים^[43] שכתבו, שכשם שבריבוי בשיעורים בבישול אסור להוסיף מים לדוד שעל האש כשברור שלא יצטרך לתוספת המים ביו"ט, כך אין לצרף לצרור מפתח נוסף שאין בו צורך ביו"ט, אבל אם המפתח היה בצרור מבעוד יום מותר לצאת עם הצרור כשמפתח זה תלוי בו.

החפץ חיים^[44] חידש, שחיילים יהודים המשרתים בצבא זר ואנוסים לשאת את ציודם בשבת (וה"ה ביום טוב), רשאים בדלית ברירה, ומשום הפסד ממון, לצרף חפצים אישיים לציוד הצבאי, ולשאת הכל יחד.

נוסף לכך, יש מפוסקי דורנו^[45] שהורו להקל (בשבת וה"ה ביו"ט^[46]) במקום הפסד לתחוב את החפצים האישיים לכיס או תרמיל שמונח בו ציוד שנצרך להוציאו מסיבות מבצעיות, ולשאת הכל בכלי אחד, כל זאת על יסוד הדין ש'אגד כלי שמיה אגד', דהיינו, לענין מלאכת הוצאה נידון הכלי על כל תכולתו לחפץ אחד^[47].

עוד יש להוסיף, שנאמר בגמרא^[48]: "אמר אביי, זרק כוורת (כלי בצורת גליל) לרשות הרבים, גבוהה עשרה (טפחים) ואינה רחבה ששה (טפחים) - חייב, רחבה ששה – פטור (שכן כשרוחב העיגול ששה, בידוע שיש בו ריבוע ברוחב ד' על ד' טפחים, והוא כזורק מרה"י לרה"י)". וכן פסק הרמב"ם^[49]: "זרק כלי מרה"י לרה"ר והיה אותו כלי גדול ויש בו ארבעה על ארבעה בגובה עשרה, פטור, מפני שכלי זה רה"י גמורה, ונמצא כמוציא מרה"י לרה"י".

נמצא שבהעברת רכב מרשות לרשות אין איסור הוצאה מן התורה אלא מדברי חכמים, אך כתבו מפוסקי דורנו^[50] שאין מניעה להשאיר חפצים ברכב היוצא מרשות לרשות, שכן הרכב נידון כרה"י, וממילא החפצים שבתוכו אינם נחשבים כעוברים מרשות לרשות.

מבואר אם כן שמותר להעביר ביום טוב מרשות לרשות, או יותר מד' אמות במקום שאין בו עירוב, דברים (שאינם מוקצה) הנצרכים לשימושו ביום טוב (כגון טישו, סכו"ם שמא יזדמן לו דבר מאכל, אשפה כשצריך למקום או כשהריח מצערו), כמו גם דברים שהוצאתם לצורך מצות שמחת יו"ט (כגון קטן כדי לטייל עמו) ושאר חפצי מצוה (כגון ספר תורה, סידור או טלית, ואף מותר להחזירם בחג מחשש שיינזקו או יאבדו, או למניעת טרחה רבה הכרוכה בהחזרתם לאחר יו"ט).

כמו כן, מותר להעביר ביו"ט מרשות לרשות דברים ששימושם שכיח, אם קיימת סבירות כלשהי שיצטרך להם ביום טוב, (כגון שופר או לולב אף לאחר שכבר יצא ידי חובה, שמא יזדמן לו חייל שעדיין לא יצא ידי חובה, יין להבדלה, מזון ובגדים הנצרכים לו למוצאי יו"ט) ובדלית ברירה, יש להקל בהוצאת מפתח שנועד להצלת ציודו מהפסד ממון, כדי למנוע דאגת ליבו ביו"ט.

כמו כן, מותר להשאיר ברכב היוצא מרשות לרשות חפצים שאינם חיוניים לצרכים מבצעיים. יתר על כן, במקום צורך רשאים חיילים לצרף לציוד המבצעי חפצים חיוניים הנצרכים להם לאחר יו"ט (כגון פלאפון הדרוש לו רק למוצאי החג), ולשאת הכל יחד, וראוי שיתחבו את החפצים לאפוד או לתרמיל שמונח בו הציוד המבצעי, כך שישאו הכל בכלי אחד. (ולענין הבאת שופר מיו"ט ראשון או משבת ליו"ט שני עיין פרק נ תשובות ח-ט, ולענין הבאת ארבעת המינים ביו"ט לצורך חול המועד עיין פרק נג תשובות ח-ט).

כל זאת לענין דיני הוצאה מרשות לרשות, ולענין הוצאת חפצים אל מחוץ לתחום שבת, אף שאיסור תחומין חל ביו"ט, הרי שפעמים פטורים החיילים מדין זה בשל היותם 'מחנה היוצא למלחמה'^[51], ומעבר לכך במקום צורך ניתן להסתמך על דעת חלק מפוסקי דורנו^[52] שנטו לומר שכשהותרו הבעלים לצאת אל מחוץ לתחום, חל ההיתר אף על חפציהם, שכן מוכח ממצבים שונים שהותרה בהם היציאה אל מחוץ לתחום, ולא הוזכר כלל שיש לצמצם בנטילת בגדים וחפצים כשיוצאים לענינים אלה.

(עיין באריכות בכל הנ"ל בספר תורת המחנה ח"ב פרק מד תשובות י-יא-יב).

[1] ביצה יב ע"א.

[2] שם.

[3] תוספות שם ד"ה הכי, רא"ש ביצה פ"א סימן יח ועוד ראשונים.

[4] רש"י ביצה שם ד"ה אלא, הרי"ף והרמב"ם (ע"פ הסבר הר"ן) הובאה דעתם בביאור הלכה סימן תקיח ד"ה מיתוך.

[5]  יש לציין, שחכמים החמירו בהלכות מוקצה ביום טוב יותר מבשבת, בשביל שלא יקלו בדברים האסורים מהתורה כשם שהותר אוכל נפש. לדעת השו"ע (סימן תצה סעיף ד) החמירו במוקצה מחמת מיאוס או מחמת שעומד לסחורה, ולדעת הרמ"א החמירו רק בנולד (וראה משנה ברורה שם ס"ק יז). לפי זה תרמילי כדורים שנורו ביו"ט הם מוקצה ואסור לטלטלם אלא לצורך בטחוני. כמו כן, אין לטלטל עצמות ללא בשר עליהן אף שראויות למאכל בהמה, ואף בשביל להאכילן לכלבים (משנה ברורה סימן תצה ס"ק יז) אולם מותר לפנות את השלחן מהפסולת אם הדבר מאוס בעיניו. ביום טוב שחל בשבת יש להקל בדינים אלו כבשבת רגילה (שמירת שבת כהלכתה פרק כא סעיף ז).

[6] בית יוסף סימן תקיח בדעת הרמב"ם.

[7] סימן תקיח סעיף א.

[8] סימן תקיח סעיף ב.

[9] עיין ביאור הלכה שם ושער הציון שם ס"ק כ"ב, שהסביר בשני אופנים את דעת השו"ע ובשלושה אופנים את דעת הרמ"א.

[10] ביאור הגר"א סימן תקיח סעיף ב בדעת השו"ע, וכן נקטו למעשה בשו"ת אור לציון ח"ג סימן כא והגר"ע יוסף בהליכות עולם ח"ב הלכות יום טוב סעיף ו. אולם בספר חזו"ע הלכות יום טוב סעיף לו כתב שצריך שיהיה קצת צורך בדבר.

[11] ביאור הלכה סימן תקיח סעיף ב, אליה רבא סימן תקיח סעיף ח, ברכי יוסף סימן תקיח סעיף ב.

[12] פני יהושע ביצה יב ע"א, קורבן נתנאל ומעדני יו"ט על פירוש הרא"ש ביצה פ"א סימן יח.

[13] ט"ז סימן תקיח ס"ק א, מג"א שם ס"ק ג, שועה"ר שם סעיף א.

[14] משנה ברורה שם ס"ק ו.

[15] ים של שלמה ביצה פרק א סימן לד, ספר יום טוב כהלכתו פרק יג סעיף יט.

[16] משנה ברורה סימן תקיח ס"ק ג.

[17] נטעי גבריאל הלכות יום טוב ח"א פרק כב סעיף כ. אמנם יש אומרים כי סילוק פסולת אינו נידון כהוצאה לצורך (ראה בספר יום טוב כהלכתו פרק יג סעיף יג), ולכן המחמיר בזה תע"ב.

[18] הגר"א נבנצל, ספר ירושלים במועדיה שבועות שו"ת הלכות יו"ט סעיף לז.

[19] ביאור הלכה שם, ד"ה צריכים.

[20] משנה ברורה שם ס"ק ד, ביאור הלכה שם ד"ה וס"ת.

[21] משנה ברורה שם ס"ק ו, שער הציון שם ס"ק יג-יד.

[22] ספר הלכות המועדים פ"ה סעיף י, נטעי גבריאל הלכות יו"ט ח"א פרק כב סעיף ד.

[23] נטעי גבריאל הלכות יו"ט ח"א פרק כב סעיף ז, הגר"ע יוסף הליכות עולם ח"ב במדבר סעיף ו. ועיין שם שכתב, שכ"ש שמותר להביאה אם בלאו הכי נושא עמה דבר שהוא צורך יו"ט, כגון מטפחת וכיוצ"ב, משום שלגבי יו"ט לא חיישינן לריבוי בשיעורים.

[24] נטעי גבריאל שם סעיף ד.

[25] ביאור הלכה שם ד"ה וספר תורה.

[26] משנה ברורה שם ס"ק י ובשעה"צ ס"ק יט, לענין טלטול סכין לאחר גמר סעודתו, כל עוד יש אפשרות שיזדמן לו פרי לחותכו, ועיין עוד בספר שמירת שבת כהלכתה פרק יט סעיף ב, ובדברי שועה"ר סימן תקיח סעיף א. ולעומת זאת עיין בחידושי הרמב"ן שבת קכד ע"ב, שאף התיר לשלוח תפילין ביו"ט שמא ילמד מהם, אף שהדבר רחוק.

[27] משנה ברורה שם ס"ק ו, היות שהרבה אחרונים (ט"ז סימן תקיח ס"ק א, מג"א שם ס"ק א שועה"ר סימן תקיח סעיף א ועוד) אסרו.

[28] רמ"א שם סעיף א, ערוך השולחן סימן תקיח ס"ק ד-ה, ספר חזון עובדיה הלכות יום טוב סוף הערה קעד (בנוגע להחזרת טלית וסידור לביתו לאחר התפילה מחשש שיאבד וכדומה), נטעי גבריאל ח"א פרק כב סעיף טו.

[29] כאמור לעיל מלאכת הוצאה הותרה לכל צורך מצרכי גוף האדם ביום טוב, ומסתבר ששמירת ביטחון המדינה בכלל צרכי הגוף הנצרכים לו היום והיא צורך השווה לכל נפש, שכן אף שנושאי הנשק מועטים, כולם זקוקים לשמירה. ממילא יש לדון שפעולות הנעשות להגנה על בטחון המדינה, מותרות ביום טוב לכתחילה (וכן שמענו מהגר"א נבנצל). אמנם דעת הרא"ה (ביצה כב ע"א) והסכים עימו שו"ע הרב (סימן תצה קו"א ד) שכל פעולה למנוע נזק חיצוני נידונת כמכשירי אוכל נפש ולא כאוכל נפש, וא"כ אסורה מלאכה שניתן היה לעשותה מבעוד יום, וכן אסורה מלאכה שמסייעת לצרכי האדם הכלליים שאינם ענייני אכילה ממש, אך יש להקל בדבר כשיטת הסוברים  כי אף פעולה למניעת נזק שלילי יכולה להיחשב כצורך אוכל נפש ממשי. יתירה מזו, שיטת הרמב"ם (הלכות יו"ט פ"א ה"ה) כי בהוצאה מכשירים שניתן לעשותם מבעוד יום מותרים לכתחילה, ואף שהרמב"ן (בחידושיו שבת קכד ע"ב) חולק בכך, אין הוכחה לפסוק בזה כרמב"ן.

עוד יש לעיין אם הוצאת נשק כחלק מהילוך צבאי תקני נחשבת כהוצאה לצורך היום, אך במקום צורך יש להקל בכך בצרוף דברי ערוך השולחן כי נשק לחייל הוא כמלבוש (וראה תורת המחנה ח"ב מד, ו), וצידד הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות ח"ג סימן נא, כי אם באמת הדבר משמש כתכשיט בעיני העולם, יש מקום להקל בכך אף אם אינו תכשיט כשלעצמו, וביחידות בהם מקפידים ללכת עם נשק כל הזמן, ודאי שהדבר מהווה קישוט, וביום טוב יש להקל בכך יותר כי סוף סוף בעיני החיילים הוי הוצאה לצורך, ובפרט כי יש אומרים שלשיטת השו"ע גם צורך כלדהו לבו ביום מתיר הוצאה.

 ועיין עוד בספר מועדים וזמנים ח"ז סימן קלח, שם מבואר שהיתר טלטול למניעת הפסד הוא משום שההוצאה נחשבת להוצאה לצורך, משום שמאפשרת לאדם לצאת מביתו, ולא שההפסד מתיר את המלאכה.

[30] שבזה סומך על היתר 'ריבוי בשיעורים' המבואר להלן בגוף התשובה. במקום צורך יש להתיר גם בלי ריבוי בשיעורים כאשר בלא שייקח איתו את הטלפון לא יוכל לצאת לדרכו (כן משמע בדברי המאירי ביצה יב ע"א, בביאור ההיתר להוציא מפתח למניעת גניבה, וכן כתב הנחלת יעקב ביצה יב ע"א, שמי שלא יוכל לצאת מביתו בלא חפץ מותרת הוצאתו עכ"פ לשיטת רש"י שם, אולם בספר יום טוב כהלכתו פרק יג סעיף יט באר דין זה באופן אחר). בנוסף נראה שיש להקל בנידון זה על פי האחרונים המבארים שהקלו בדיני הוצאה ביום טוב משום שהיא מלאכה גרועה (ראה שש"כ פרק יט הערה ג).

[31] כמבואר להלן בגוף התשובה בדברי החפץ חיים בספר מחנה ישראל.

[32] משנה ברורה סימן תקג ס"ק ו.

[33] מצינו שסמכו על היתר 'הואיל וראוי ליום טוב' לכתחילה במקום הפסד (שו"ע סימן תצח סעיף ו) וכן משום ביטול שמחת יו"ט (באור הלכה שם) ויש לדון ק"ו במקום צורך בטחוני. יתירה מזאת כתב הרשב"א (ביצה כא ע"א) שמותר לבשל לכלבים שמזונותיהם מוטלים עליו, אם יכול לאכול את האוכל בעצמו מטעם 'הואיל ויכול לאכול ממנו בעצמו'.

[34] אף שנאסרה הערמה במלאכת אוכל נפש, ולכן אין היתר לבשל לצורך מחר אחר שגמר סעודתו (כמבואר בשו"ע סימן תקג סעיף א), כאן אין ניכר שמביא את האוכל לצורך מחר, שכן הדבר מצוי שיאכלו ממנו ביום טוב עצמו, ובהערמה שאינה ניכרת הקלו רבים מהפוסקים (משנה ברורה שם ס"ק יא). אמנם בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סימן ל) מחמיר בזה, אך בהוצאה לכרמלית שאסורה מדרבנן בלבד נראה שלכו"ע יש להתיר.

[35] שכן מזונותיו על ישראל וכדברי הרשב"א שהובאו לעייל (ומה שנאסרה הוצאה לכלבים, אף שמזונותיהם על ישראל, יש לומר שהכוונה למאכלים שאינם ראויים לאדם, וכפי שכתב הרשב"א (ספר עבודת הקודש בית מועד שער ג, סימן א). מ"מ אין לתת מיתוך הרכב ישירות פרי וכיוצ"ב בידו של נכרי העומד מחוץ לרכב, כי לא יוכל ישראל לאכול ממנו לאחר ההוצאה, ויש לדאוג כי הנכרי יטול את המאכל מידו של היהודי. 

[36] אף שאמצעים אלו אינם נצרכים לצורך היום כלל נראה שיש להתיר להוציאם כהרגלו, משום שהביטחון הינו דבר שנצרך תמיד ואינו שייך ליום מסוים. אומנם יש שפקפקו בסברא זו (הגר"א נבנצל, ספר יום טוב כהלכתו סימן יח), ולדידם כל מצווה שאינה שייכת ליו"ט באופן מהותי אינה בגדר צורך היום, אולם נראה שלמעשה יש להקל בדבר, הואיל ומעיקר הדין הוצאה לצורך מבצעי מותרת ורק לכתחילה משתדלים לעשותה בדרך היתר, ובפרט בהוצאה לכרמלית שי"א שכלל לא נאסרה ביו"ט (ראה שער הציון סימן תקיב ס"ק לג).

[37] עיין בביאור הלכה בסימן תקיח סעיף א, שמצווה שאפשר לדחותה למחר לא הותרה ביו"ט.

[38] משנה ברורה סימן תקכז ס"ק לז.

[39] הראשונים נחלקו אם עירוב תבשילין מתיר הכנות לשבת שאינם לצורך הסעודה. דעת הר"ן (ביצה ט ע"א) לאסור ודעת האור זרוע (הלכות יום טוב סימן שמג) להתיר, ולמעשה נחלקו בדבר הפוסקים. המג"א (סימן תקכח ס"ק ב) והמשנה ברורה (שם ס"ק ג) אסרו, ואילו רעק"א בהגהותיו (על המג"א שם ובסימן תקס"ז על המג"א ס"ק א ובסימן שב על המג"א ס"ק ו) התיר, ובשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן סח) סמך על כך בשעת הדחק לצורך רבים. ביחס למלאכת הוצאה יש מקום להקל גם לשיטת המג"א, כיוון שעיקר המלאכה שהותרה לצורך הכנת האוכל הותרה גם לשאר צרכים (כך נקט למעשה הגר"נ קרליץ בספר חוט שני יום טוב פרק כא ס"ק י, ונטה לסברא זו גם בשו"ת להורות נתן ח"ו סימן לד, ועיין שו"ת נודע ביהודה תניינא או"ח סימן כה ושו"ת בית יצחק סימן מב אות ז). אולם הגר"א נבנצל (ירושלים במועדיה שבועות, שו"ת הלכות עירוב תבשילין סעיף ז ובהערה 23) החמיר גם בזה. למנהג הספרדים יש להקל בכך יותר, שכן יש שלמדו בשיטת השו"ע שהוצאה הותרה אף שלא לצורך כלל, וכ"ש לצורך שבת, כמבואר לעיל.

[40] ביצה יז ע"א.

[41] שו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סימן קג, שו"ת משנה הלכות ח"ז סימן עו.

[42] שו"ת אגרות משה או"ח ח"ה סימן לה.

[43] ספר שמירת שבת כהלכתה מהדורה ג פי"ט הערה יד, שו"ת רבבות אפרים (ח"ח סימן תסג) בשם הגרש"ז אוירבאך, ספר שמירת יו"ט כהלכתו (פי"ד הערה ל) בשם הגרי"ש אלישיב. ועיין בספר הלכות המועדים פ"ה הערה 21 שההיתר להרבות בשיעורי הוצאה הוא רק באותו המין, אבל אסור להוציא בסל אחד מזון ליו"ט וכלים שאין בהם צורך יו"ט, ועיין בספר חזון עובדיה הלכות יום טוב סעיף לו בהערה קעב, שהתיר להוציא בכיסו תרופות אם יש בכיסו ממחטות אף או דבר מה אחר, היות שהכל נעשה בטורח אחד, ועיין עוד בספר נטעי גבריאל הלכות יו"ט פרק כב הערה כה שהביא דעות המתירות ריבוי בשיעורי הוצאה גם בדברים שאין בהם צורך יו"ט כלל.

[44] ספר מחנה ישראל פרק לא סעיפים א-ג.

[45] כן שמענו מהגר"א נבנצל, הגר"מ אליהו והגר"ד ליאור (הלכס"ד ח"ד פ"ג סעיף ח).

[46] דבר שאין כלל אפשרות להשתמש בו ביום טוב (כמו מכשיר חשמלי שאינו מבצעי, שהניחו בתיק מערב יו"ט) אין מתירים בו ריבוי בשיעורים (כמו עיסה שחציה של נכרי, ראה משנ"ב סימן תקו ס"ק לד, ועיי"ש בשער הציון שהסתפק בזה), ורק בשעת הדחק יש להקל בכך כפי שהתיר זאת המחנה ישראל אף בשבת. עם זאת, המקל בזה, גם במקום צורך מועט, יש לו על מה לסמוך כי ר"י מלוניל (ביצה כא ע"א) באר, שעיסה שחציה של נכרי אסרו לאפותה בגלל ריבוי הטורח בדבר ולא כי נחשבת מלאכה, ומסתבר כי במלאכת הוצאה אין ריבוי טורח בתוספת חפץ.

[47] ראה רמב"ם (פי"ב משבת הי"א) שכתב: "קופה שהיא מלאה חפצים, אפילו מלאה חרדל, והוציא רובה מרשות זו לרשות זו, פטור, עד שיוציא את כל הקופה, וכן כל הדומה לזה, שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד", ועיין עוד בספר נטעי גבריאל הלכות יו"ט פרק כב הערה כה.

[48] שבת ח ע"א, ופירש רש"י טעם הפטור, לפי שגדר המלאכות נלמד מבניית המשכן, ובמשכן היו זורקים חפצים מרשלר"ש, ולא רשויות. לעומת זאת פירשו תוס' טעם הדבר, לפי שהכוורת עצמה נעשית רה"י לכשתנוח, ונמצא כזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר.

[49] פי"ד משבת הי"ט. ואגב, עיין בשו"ת אגרות משה (ח"ה סימן כח) שנקט שכל דין זה לא נאמר אלא בזריקה, אולם אם מעביר כוורת (או רכב) לרה"ר, מתחייב על כך משום הוצאה מרשות לרשות. ועיין בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סימן צו) שהשיב על דבריו והוכיח שדעת הרבה ראשונים שהפטור בכוורת הוא אף על העברתה.

[50] שמירת שבת כהלכתה פרק מ סעיף סה, ופרק לו הערה יח, וכן נראה מספר תורת היולדת פרק יז שהצריך לרוקן מהרכב חפצים שאינם חיוניים מטעם יציאה מחוץ לתחום ומטעם שלעיתים הדבר גורם להפעלה מאומצת יותר של המנוע, משמע שלא חש כלל לענין הוצאה מרשלר"ש.

ברם, יש להעיר שבתפארת ישראל (כלכלת שבת, הלכות שביתת בהמתו ומחמר אות ז) ובשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן קעא), נקטו שאף על חפצים הנמצאים בכוורת חל איסור הוצאה מדרבנן, ויש אף אחרונים (ראה מחצה"ש סימן רסו ס"ק ז בשם התו"ש שם ס"ק י, שו"ת רב פעלים ח"א סימן כה) שנקטו שעל הוצאת תכולת הכוורת עובר איסור תורה, ונראה שלמדו כרש"י שטעם פטור הכוורת אינו מצד שנחשב כמעביר מרה"י לרה"י, אלא לפי שלא היתה זריקת רשויות במשכן, ולפי"ז ניתן לבאר שהפטור חל דוקא על זריקת הכוורת ולא על תכולתה.

[51] עיין בענין זה בתורת המחנה ח"ב פרק מו תשובה ג.

[52] עיין תורת המחנה ח"ב פרק מו תשובה ד.