מ'יירוט הפתיחה' - כך התגלגל המערך שמגן על השמיים כבר 78 שנה

זאת לא המערכה הראשונה או השנייה שבה מגן מערך ההגנ"א על שמי ישראל: אך ממלחמת העצמאות ועד 'שאגת הארי', עברו הרבה גלגולים, והחיל השתנה כמעט לבלי היכר. 

ההיסטוריה הזו הולכת אחורה עוד לימי הפלמ"ח, כשסוללות הנ"מ הראשונות הוצבו בארץ ישראל כבר בשנת 1939. את אלו, הפעילו 12 מתנדבים, שעברו הכשרה מזורזת בת 5 ימים בצריפין (אז סרפנד, על שם הכפר הפלסטיני צרפנד אל-עמר). לאחר מכן, ב-1941, הוכשרו כ-80 חיילים נוספים ליירט איומים בעזרת תותחים איטלקיים, במה שנקרא אז: "הסוללה הארץ-ישראלית הראשונה לתותחנות קלה נגד מטוסים".

תותחי נ"מ

עוד לפני קום המדינה, התרחבה הסוללה, כשב-1944 נמנו בין שורותיה כ-300 חיילים וחיילות. ואם תהיתם מדוע נקרא המקצוע 'תותחנות', האינסטינקט הראשוני נכון: שכן בראשית ההגנה האווירית בארץ, האחריות הוטלה בכלל על חיל התותחנים - ולא על חיל האוויר. 

"בתחילת דרכו של צה"ל, היו לו רק מעט מטוסים צרפתיים - וכולם יועדו להתקפה ושמירה על המרחב האווירי שלנו", מסביר דרור לובנוב, אחראי מורשת בחיל התותחנים. אבל מי יגן על המטוסים האלה - בדת"קים ובשמיים? "כך, נוצרה הפרדה של התותחים: כאלה שמיועדים לפעילויות קרקעיות וכאלה שמשמשים לנ"מ - נגד מטוסים. המודל הזה נלקח, כמו הרבה שיטות פעולה של צה"ל, מהצבא הבריטי והאמריקאי". 

גדודי הנ"מ הראשונים: 200, 201 ו-202, היו התשתית שעל גביה הוקם בהמשך חיל התותחנים של צה"ל. וכשפרצה מלחמת העצמאות, כבר שימשו אותם תותחים הן ככלי תקיפה, והן ככוח נ"מ ראשי. במקביל, נפתח ביה"ס הראשון לנ"מ בהרצליה, בו הדריכו בוגרי הגדודים את הלוחמים החדשים, בהכשרה מזורזת שארכה גם היא כ-5 ימים. 

התותחים אז, היו שונים בתכלית מאלה שמשמשים את הגדודים של ימינו: "הם נטענו בקליעים של 20 ו-30 מ"מ, ופעלו עד לטווח של 10 ק"מ. היום הטווחים של הקליעים ארוכים משמעותית. אבל המטוסים נעו במהירות של 80 עד 120 קמ"ש - ובאותה תקופה, זה הספיק כדי להוריד אותם".

במבצע 'שאגת הארי', נרשמה הפלת מטוס נוספת בהיסטוריה של חיל האוויר: אבל אם חוזרים אחורה, ההפלה הראשונה אי פעם קרתה בכלל בזכות כוחות הנ"מ, כשמטוס ספיטפייר מצרי נורה על ידי כוחותינו במלחמת העצמאות, וביצע 'נחיתת אונס' בחוף הים במרכז הארץ.

הכלי ש'הוריד' את המטוס המצרי

אך גם זו לא הייתה ההפלה היחידה באותה מלחמה: "אחד הטייסים שהופל, היה בנו של ראש עיריית קהיר דאז. הוא אמר לאבא שלו שיום התקיפה יהיה 'יום שמח' - מה שנכון, אבל לא בשבילם. הוא ו-2 טייסים אחרים עמדו לתקוף את שדה דב שבתל אביב, והמעיטו בערכם של 3 התותחים שהוצבו אז בדרום העיר - והורידו אותם לבסוף". 

חלקכם בוודאי הרמתם גבה, כשקראתם שיירוטים בוצעו בעבר ע"י חיל התותחנים. ובכן, הדיון סביב מי אמון על הגנת השמיים, המשיך הרבה אחרי מלחמת העצמאות, והאחריות עברה כמה ידיים עד שהגיעה לבסוף לבעליה הנוכחיים. "זה היה ניסיון קצר לייצר פיקוד עצמאי למשימת הנ"מ. קראו לו פיקוד א"א - אנטי אוויר", מספר לובנוב.

אך הפיקוד לא החזיק מעמד זמן רב: טענות עלו כי רק המערך הטכני של חיל האוויר מסוגל לקלוט מערכות אוויריות חדשות, וכי קיימת בעיה של סנכרון בין חיל התותחנים, שהגן על בסיסי חה"א בין השאר, לבין המטוסים - מה שהעמיד את כלי הטיס בסכנה. לכן, ביקש חיל האוויר את הפיקוד על טילי נ"מ אמריקאיים מסוג 'הוק', שנקלטו בצה"ל בשנת 1965: וכך, בהדרגה, נעשה המעבר של משימת היירוט מהתותחנים - לחה"א.

תותח ארטילרי מ-48'

שנתיים לאחר מכן, פרצה מלחמת ששת הימים עם 'מבצע מוקד'. כמובן שמערך הנ"מ טרם התפרק: וגם הוא השתתף בתצורתו הישנה בתקיפות, ובהגנה האווירית. "אומנם חיל האוויר המשיך להצטייד ב'הוקים' ובמטוסים, שחלקם גם ידעו ליירט: אבל התשתית של התותחים עוד פעלה נגד טנקים ונגד מטוסים כאחד".

תהליך המעבר, החל כאמור בשנת 65' והסתיים ב-71': אחרי כן, נקראו הכוחות המיירטים "מערך הנ"מ". רק ב-2011, השתנה שם המערך ל"הגנה אווירית" - מה שממחיש את שייכותו לחיל האוויר ואת משימתו להגן לא רק מפני מטוסים, כי אם גם מפני טילים, רקטות ושאר איומים אוויריים. 

ומאז ועד היום, מערך ההגנה האווירית עומל סביב השעון: עם 7 גדודים פעילים, יותר מ-4 מערכות יירוט וחמ"לים שניהלו שמיים בוערים ב'שאגת הארי', בו ביצעו מאות יירוטים להגנה על שמי ישראל, וכן כיום בשגרה. "גם כשמשימת היירוט עברה בהדרגה לחיל האוויר במלחמת ששת הימים, הם עשו את העבודה בצורה הכי טובה שיש", אומר אחראי המורשת במבט לאחור. "וכמו שאז הסיקו מסקנות והפיקו מהן לקחים - גם לאורך המלחמה המערך הזה המשיך להשתנות ולהשתפר בלי סוף".