"מי שהולך לידי ברחוב לא יודע שאתמול יירטתי מעליו רקטה"
ביום-יום הם פועלים בשקט, תמיד דרוכים ומוכנים לכל איום שיגיע מהאוויר - אך ב-11 ימי המבצע הם היו במרכז של "שומר החומות", ועשו הכול כדי להגן בלי הפסקה על תושבי ישראל. הצטרפנו ללוחמי ולוחמות ההגנה האווירית כדי לראות מה קורה בזמן יירוט מאחורי הקלעים, ולהבין איך מקבלים את ההחלטות הכי קריטיות בזמן אמת - גם תחת מטח כבד במיוחד
"איזה מזל שיש כיפת ברזל" - אין ספק שכמעט כל אחד מאיתנו חשב לעצמו את המשפט הזה בזמן האחרון. ב-11 הימים האינטנסיביים של מבצע "שומר החומות", לוחמי ולוחמות ההגנה האווירית כמעט ולא עצמו עין בעודם מיירטים את ניסיונות השיגור מעזה לישראל, במטחים כבדים, ושומרים על דריכות שיא.
אבל אי פעם תהיתם איך זה נראה מבפנים? מה בדיוק קורה מרגע השיגור ברצועה, ועד שכיפת ברזל מיירטת את הרקטה? "זה בדיוק כמו שלב הפנדלים בגמר המונדיאל", מתאר סמל יעקב, לוחם הגנה אווירית בגדוד 947 בסוללה ב', "היירוט הוא כמו הרגע שהשחקן בועט אל השער – כמה שניות שמרגישות כמו נצח, שבהן כל העולם מונח על הכתפיים שלך. כשרואים שהרקטה יורטה, זה כמו הגול, ואתה יודע שניצחת".
"אין כפתור אדום - אנחנו עושים הכול"
בשניות הקצרות האלה, לכל אחד בחדר יש תפקיד. במנ"י (מרכז ניהול יירוטים) בו אני נמצאת, חדר קטנטן שמוקף כולו במסכים, יושבים שני מיירטים, טכנאי, מפקדת הסוללה וקצינה נוספת שמפקחת על התמונה האווירית, ועל כל אחד מהם לקבל החלטות קריטיות ומצילות חיים - בזמן אמת.
"בתחום ההגנה האווירית יש שלושה מרכיבים עיקריים - מכ"ם, מנ"י ומשגרים. באופן די דומה לטלפון, המכ"ם שולח גלים אלקטרו-מגנטיים לאוויר - ואם הגלים האלה פוגעים במשהו, הם גם חוזרים. לפי הצורה בה הגלים חזרו והזמן שלקח להם לעשות זאת, המכ"ם יכול להבין איפה הרקטה נמצאת", מסבירה לי סרן נעם, מפקדת סוללה ב'.
"הוא כל הזמן משדר גלים, ואחרי כמה פעמים בהן הוא דוגם את הרקטה, המכ"ם מבין לא רק איפה היא נמצאת, אלא לאן היא מתקרבת ובאיזו מהירות - וכך יכול לחשב בדיוק איפה תנחת. אם הוא מגיע למסקנה שהרקטה תיפול באזור מגורים, לוחמי ההגנ"א שנמצאים במנ"י יחליטו ליירט אותה", היא ממשיכה.
היא רק מסיימת לדבר וכבר אני רואה בעצמי את העבודה שלהם: על המסכים סימון שיוצאת מטרה מעזה לכיוון עיר בדרום, ונשמע צליל שמעיד על כך שהיא צפויה ליפול במרחב עליו אחראית הסוללה. הרקטה מיוצגת על ידי משולש עם קו שיוצא מתוכו ומכוון לאזור ההגנה. "זה השיערוך של איפה הרקטה עומדת ליפול", מציינת בפניי הקצינה, "ככל שהמטרה מתקרבת לשטח, מיקום הנפילה הולך ומצטמצם ונהיה יותר מדויק".
שני המיירטים והקצינות רואים את הסימנים על המסכים וחייבים להבין בעצמם - האם הרקטה מכוונת לשטח פתוח או לאזור הגנה? "זה נעשה בשיקול דעת אדיר, אבל התהליך כמעט אוטומטי", אומר סמל יעקב, "תרגלנו את זה כל כך הרבה פעמים שאנחנו יודעים להחליט בשנייה אם צריך ליירט".
סמל יעקב מספר לי שיש להם גם חלק גדול בהתרעה – הם נמצאים בקשר רציף עם מכלול המנת"ב (מרכז ניהול תמונה בליסטית) ומדווחים לו באיזה מרחב המטרה צפויה ליפול, כדי שיוכל להעביר את המידע לפיקוד העורף, שמפעיל את האזעקות באזור המדובר.
אבל העבודה לא נגמרת ברגע ההחלטה - היא רק מתחילה. "אין כפתור אדום שלוחצים עליו, כמו שאתם אולי מדמיינים", מצטרפת להסבר סגן גאיה, שמפקחת על התמונה האווירית, "אנחנו עושים הכול עם עכבר ומקלדת. צריך להבין שיש בן אדם מאחורי כל יירוט, שגם מקבל את ההחלטה - וגם מיישם אותה".
על אותם הצגים מופיע עכשיו קו מהכיוון הנגדי - שמייצג את המשגר המיירט את הרקטה ברגע זה ממש. כשהקווים נפגשים, נשמע מהקשר שם קוד שלנו אסור לספר, אבל כל מי שבחדר יודע בדיוק מה הוא אומר: "יורט". האווירה במנ"י נרגעת מעט ושוב אפשר לנשום, אבל הדריכות תמיד נשארת.
שומרים על יתרון תמידי
אני שואלת את המסו"לית איך מתמודדים עם המטחים הכבדים, כשלא מדובר רק ברקטה אחת - אלא מאות, בבת אחת, כששניות בודדות מפרידות בין אחת לזו שאחריה. "תראי, ידענו שיש התחממות, ונערכנו בהתאם בסוללות. עטפנו את כל הגזרה הדרומית, ומבחינת תרגול ומקצועיות היינו מוכנים", משיבה נעם.
"אנחנו לא מסתכלים על מספר המטרות, אלא על המטרה שלנו – להגן על התושבים", מדגישה סגן גאיה, "זה יכול להיות מלחיץ, אבל אנחנו מספיק חזקים. את יכולה עכשיו לדוגמה לראות שיש מטח לבאר שבע, ויש מטוסים וסוללות תותחנים שתוקפים בעזה בתגובה. האויב מנסה לאתגר את היכולות שלנו, אבל אנחנו מצליחים ללמוד עליו פי שלושה - ולשמור על יתרון תמידי".
אנחנו עוצרות לרגע את השיחה, יש חילופי משמרות: שני המיירטים יוצאים, ושניים נכנסים במקומם. "זה האזור שלך", מפקדת הסוללה פונה אל המיירט הראשון ומצביעה על חלק במסך, "וזה האזור שלך", היא אומרת לשני וממשיכה לפרט את חלוקת התפקידים: "גאיה עוזרת ליירט מה שצריך, והטכנאי נותן לי נתונים בליסטיים. אני חוזרת על גבולות הגזרה שלנו כרגע – כל התחום הזה (היא מצביעה על אזור המסומן בירוק במפה). במקרה הצורך, אנחנו לוקחים - ומיירטים".
אומנם היה לי קשה להבין את כל המונחים המקצועיים כצופה מהצד, אבל משהו אחד היה ברור - מדובר במכונה משומנת היטב. יש המון דילמות ואתגרים בדרך, וכל חייל וחיילת צריכים לשמור על קור רוח ולקבל החלטות מקצועיות קשות כל הזמן.
"אנחנו תמיד עובדים, לא רק בהסלמות – תמיד. אנחנו יושבים 7/24 מול מסך כדי שלא תיפול אפילו מטרה אחת משטח אויב שיכולנו ליירט. ההבדל בשבועות האחרונים הוא שלא רק אנחנו ראינו את התוצאות, אלא כל עם ישראל", מתאר סמל יעקב, "זה קשה לתפוס שחיי אדם תלויים בך, לכן צריך מנטליות חזקה ויכולת להמשיך הלאה".
כשרואים את ההרס שנגרם בעקבות נפילת רקטה אחת שלא היה ניתן ליירט, קל מאוד להבין את הנזק שהחיילים שיושבים במנ"י מונעים בעבודה השוטפת שלהם. "אתה צופה בחדשות ויודע שאנשים מעריכים את מה שאתה עושה. גם אם אין סבב כרגע, אנחנו מתכוננים לפעולה הבאה כי אנחנו יודעים בדיוק כמה אחריות יש על הכתפיים שלנו", משתף סמל יעקב בגאווה.
"יצא לי ללכת בנקודה שיירטתי מעליה מטרה באשקלון", מספר לי סגן אורי, מפקד פלגת שליטה ובקרה בסוללה, רגע לפני שאני מסיימת את הביקור, "האנשים שעוברים לידי ברחוב לא יודעים שאני זה שאתמול יירטתי מעליהם. זה מאוד מספק לדעת שהאזור מוגן ושהחיים ממשיכים כרגיל בזכותך". באמת, בסוף היום הארוך הזה, אני יוצאת מכאן עם משפט אחד מהדהד: "מזל שיש לוחמי כיפת ברזל".