הכירו את גדס"ם צנחנים

בחושך מוחלט, בלי אורות ובלי דיבורים, שיירות גדס"ם 35 נעו שוב ושוב אל הכוחות של חטיבת הצנחנים. לפעמים הדרך נעצרה בקו דיווח, דקות ארוכות של המתנה לאישור, כשהנשקים מופנים אל השיחים והעיניים מחפשות תנועה. מאחור מים, תחמושת, דלק, מזון וציוד. מלפנים בינת ג'בייל. זה הסיפור של האנשים שתפקידם היה לוודא שלוחם בקצה יוכל לומר דבר אחד: "לא חסר לי כלום".

המנוע עובד, אבל בתוך הרכב כמעט לא שומעים דיבור. בחוץ חושך מוחלט, לא חושך של כביש בין-עירוני בלילה. חושך שבו גם מה שנמצא מטרים ספורים מהדרך הופך לכתם שחור, וכל שיח נראה פתאום אחרת. מדי פעם נשמע פיצוץ במרחב. אחריו עוד אחד, אי אפשר תמיד לדעת אם הוא קרוב או רחוק כפי שהוא נשמע מתוך תא הנהג. השיירה נעצרת, קו דיווח.

מכאן לא ממשיכים עד שמתקבל אישור. עוברות כמה שניות, אחר כך עוד כמה, לפעמים דקות - אף אחד כמעט לא מדבר.
הקנים מופנים החוצה, אל המקומות שמהם עלול להגיע משהו.

מבט אחד דרך החלון, עוד אחד במראה, ואז שוב אל החושך. הראש, בניגוד לשיירה, לא עומד במקום. הוא רץ הביתה. לילדים. למשימה. לרכב שמלפנים. לשיח שנראה כאילו זז. לשאלה כמה עוד נשאר עד היעד. ולמחשבה שאסור לתת לה יותר מדי מקום: מה יקרה אם דווקא עכשיו. ואז מגיע האישור בקשר. מילה קצרה, והטור מתחיל לנוע שוב.

כך נראו חלק מהלילות של אנשי גדס"ם 35 בדרך אל כוחות חטיבת הצנחנים בבינת ג'בייל. לא הסתערות. לא כיבוש בית. לא סריקה אחרי מחבלים. משאית עם תחמושת. מכל מים. דלק. אוכל. ציוד. אנשי רפואה. חלקי חילוף. אנשים שצריכים להגיע פנימה ואנשים שצריכים לצאת. הכול חייב להגיע.

מבחן התוצאה נמצא אצל הלוחם, אפשר להסביר שעות מה עושה גדוד סיוע מנהלתי. אפשר לדבר על שינוע, טנ"א, רפואה, אספקה ושליטה בצירים. בגדס"ם 35 מציעים מבחן פשוט יותר - להגיע ללוחם בקצה ולשאול אותו: מה חסר לך; המטרה היא שהוא יענה: לא חסר לי כלום.

זה אולי המשפט הכי פחות דרמטי במלחמה, ובדיוק בגלל זה הוא מספר את כל הסיפור. כי אם ללוחם לא חסר כלום, מישהו היה צריך להבין שעות קודם מה הוא עתיד לצרוך. מישהו אסף דרישות. מישהו מצא כלי. מישהו וידא שהוא כשיר. מישהו העמיס. מישהו תכנן תנועה. מישהו תיאם את הציר. ומישהו בסופו של דבר ישב מאחורי הגה ונכנס איתו פנימה.

בבינת ג'בייל התברר פעם נוספת שהקילומטרים האחרונים הם גם הקשים ביותר, לא מספיק שיש תחמושת במחסן - היא צריכה להיות אצל הכוח. לא מספיק שיש דלק. הוא צריך להגיע לכלי בזמן' לא מספיק שיש רכב רפואי והוא צריך להיות במקום שממנו יוכל לפנות.

ולא מספיק שיש עשרות כלי רכב על הנייר. השאלה בכל בוקר מחדש היא כמה מהם באמת יכולים לצאת עכשיו למשימה. באחת ההתכתבויות המבצעיות של הגדוד מופיעה הדרישה לקבל תמונת כשירות כדי להבין ממנה את קיבולת המשימות. זה נשמע טכני, בפועל זאת אחת המשוואות של הקרב. כמה כלים כשירים שווה כמה משימות אפשר לבצע.

הציר הפך למשימה. בעבר אפשר היה לחשוב על עליו כדרך שבה מגיעים אל המשימה. כאן, הציר היה חלק מהמשימה עצמה. התנועה דרשה תכנון, תיאום, משמעת ובעיקר סבלנות. אותו מקטע יכול היה לשרת כמה כוחות. תנועה בכיוון אחד משפיעה על תנועה בכיוון השני. כלי אחד שנתקע במקום הלא נכון מסוגל להשפיע על רצף שלם. משימה משתנה, כלי מוחלף, נהג מתחלף, אישור מתעכב - בינתיים האנשים מחכים.

דווקא ההמתנה היא אחד הרגעים שנחרטים. הרכב עומד, אין לאן ללכת ואין מה לעשות חוץ מלחכות לקול בקשר. בפנים הזמן מתארך, כל רעש בחוץ מושך את הראש. כל צל מקבל צורה - ואף אחד לא צריך לומר לאחרים להסתכל החוצה. כולם כבר מסתכלים, אלה דקות שבהן אדם יכול לחשוב על הרבה מאוד דברים, ולומר כמעט שום דבר, ואז ההודעה מגיעה. ממשיכים. רכב אחרי רכב נכנס אל החשכה.

אל-ח'יאם הייתה סימן לבאות, בינת ג'בייל לא הייתה המפגש הראשון של גדס"ם 35 עם המציאות הזאת. אנשי הגדוד פעלו קודם לכן גם באל-ח'יאם כחלק מאוגדה 98, ובכלל זה במרחב מפעל המים ששימש את המאמץ האוגדתי. גם שם התבררה המשמעות של קירוב המעטפת אל הכוחות.

ככל שהתמרון העמיק, כבר לא היה מספיק לשלוח דברים "קדימה". היה צריך לבנות יכולת שמסוגלת לחיות קדימה. אספקה. אחזקה. רפואה. פינוי. שינוע. לא כמערכות נפרדות אלא כמערכת אחת שנעה עם הקרב. בבינת ג'בייל הלקח הזה קיבל ממד נוסף. אנשי הגדוד כבר לא הסתכלו על הדרך אל הכוח כעל שטח שבין נקודה א' לנקודה ב'. הדרך עצמה הייתה משהו שצריך לנהל. וכאשר מאות אנשים וכלים של חטיבה שלמה תלויים בתנועה הזאת, כל החלטה קטנה מקבלת משקל אחר.

האנשים שמאחורי ההגה. יש לגדס"ם 35 עוד מאפיין שקל לפספס. זו מסגרת מילואים שמחזיקה יכולות חיוניות עבור חטיבת הצנחנים הסדירה. יום אחד האנשים האלה מנהלים צוותים, חברות ועסקים, עובדים במקצועות טכנולוגיים, רפואיים וטכניים ומסיעים ילדים למסגרות.

ביום אחר הם בחושך בלבנון. המעבר הזה כמעט בלתי נתפס מבחוץ. אבל אחרי מאות ימי מלחמה, אצל חלקם הוא נעשה שגרה.
הבית נשאר ברקע. העבודה מחכה. משפחות לומדות לחיות שוב ושוב עם הודעה שהסבב מתארך. ובתוך כל זה קיימת משימה מאוד קונקרטית:

להוציא עוד שיירה. לבדוק עוד כלי. למצוא עוד נהג. להחליף צוות רפואי. להשלים מה שחסר. ואז שוב לעלות על הציר. אין כאן הרבה תהילה. לעיתים קרובות אפילו להפך. כשמערכת כזו עובדת היטב, כמעט לא מבחינים בה.

עד שהכלי חוזר. גם אנשי הטנ"א חיים בתוך אותו שעון. כלי שחוזר מתקלה אינו רק רכב שתוקן. הוא עוד משימה שאפשר לבצע בלילה הבא. לכן סוף השיירה אינו סוף העבודה. חוזרים, מתדלקים, בודקים שמן ומים, עוברים על הכלים, מטפלים בתקלה, משלימים ציוד ומכינים את הרכב לסבב הבא.

לפעמים זמן קצר אחר כך מגיעה משימה חדשה. אותו עיקרון פועל גם ברפואה. הציר שעליו נכנסים מים ותחמושת הוא גם המרחב שממנו צריך לדעת להוציא אדם שנפגע. כוח רפואי, אמצעי פינוי, רכב ונהג אינם סעיפים נפרדים בטבלה. ברגע האמת הם שרשרת אחת

ביר"א 537 המציאות הזו קיבלה משמעות אחרת. אלה רופאים בכירים מכל רחבי הארץ, אנשי מקצוע עתירי ניסיון, שחלקם כבר אינם צעירים, ובכל זאת מוצאים את עצמם בלב שטח האויב, תחת אש תלולת מסלול, במקום שבו אי אפשר להמתין לשקט כדי לטפל או לפנות. הצוותים מקבלים את הפצועים, מייצבים אותם וממשיכים להעניק טיפול מתקדם גם כאשר הפינוי מתעכב, לעיתים במשך זמן ממושך.

מכאן מתחילה שרשרת שמחברת בין נקודת הפציעה בעומק השטח, דרך פינוי רכוב לנקודות עורפיות יותר בתוך שטח האויב, ועד לנקודה שממנה ניתן להוציא את הפצוע בפינוי מוסק. ברגעים האלה הרפואה, השינוע, השליטה בציר והפינוי האווירי אינם מערכות נפרדות אלא שרשרת אחת, שכל תכליתה לקצר את הדרך שבין הפציעה לבין בית החולים גם כשהדרך הזאת עוברת תחת אש.