דקות אחרי שראינו את 'מאמן הנחיתה' בפעולה - צנחנו ממנו בעצמנו
הוא התחיל את דרכו בתל נוף עם קום המדינה, נבנה מחדש בבסיס הצמוד ב-73', וחמישים שנה לאחר מכן עלה לאוויר בגרסה שלישית ומשודרגת. קפצנו ל'מאמן הנחיתה' כדי לראות את התחנה בה עובר כל צנחן בדרך למטוס, ולמדנו בדרך הקשה (ואחרי לא מעט ניסיונות) איך תמיד לנחות על הרגליים
כשמדמיינים צניחה, מה שעולה בראש הם שמיים פתוחים, רוח שורקת, ורגע אחד, מפחיד אך הכרחי, בו קופצים מדלת המטוס. כאן, ביחידת צניחה והטסה בתל נוף-מרום, מתרגלים בדיוק את אותה הפעולה - למרות שלא תמצאו שום כלי טיס ברדיוס של קילומטר.
'מאמן הנחיתה' המשודרג של הבסיס ממשיך את משימתם של קודמיו המיתולוגיים: לדמות את סדר הפעולות מרגע היציאה, דרך מצבי הרחיפה, ועד לנחיתה, עוד הרבה לפני שהלוחמים ממריאים בפועל.
כשהגענו למגרש אימוני הצניחה, חניכי קורס הצניחה בדיוק עברו אימון שגרתי במתקן. כל חניך נרתם, המדריך בודק את הרצועות, מסדר את עמידתו, מדגים, ואז מגיע השחרור המהיר - שמסתיים במגע עם הקרקע.

"זה בעצם כמו נדנדה גדולה מאד", מנסה להקביל רס"ל ר', מדריכת צניחה בקבע, "המדריך עומד סמוך לידית, וברגע שהוא מושך אותה, החניך משתחרר מיד מטה באופן שמדמה נחיתה מציאותית. בסוף, צניחה לא נגמרת כשהמצנח נפתח - אלא כשאתה נוחת בבטחה, וממשיך את התנועה עם הגוף כמו שצריך".
במסגרת ההכשרה, נדרשים הלוחמים לנחות לא פעם בתוואי שטח בלתי סלחניים, כשהם נושאים עמם ציוד - והדבר האחרון שירצו לעשות הוא 'לספוג את המכה' בנחיתה. "בדיוק בגלל זה מבצעים גלגול שמפזר את אנרגיית הפגיעה לאורך הגוף ולא בנקודה אחת", מסבירה המדריכה, "זה לא סתם 'טריק', אלא טכניקה שנועדה לאפשר תפקוד חלק לאחר מכן ומניעת פציעות".
ולמרות שהתרגול בנוי משורת חזרות - הוא אינו אחיד כמו שנראה מבחוץ. אפשר, למשל, לבחור מהירויות שחרור שונות כדי לדמות את הרוח המשתנה בצניחות אמת.
עם המתקן הגבוה שניצב מולי, קשה שלא לעלות ולבדוק את העניין מקרוב. שם, בגובה של מספר מטרים טובים מעל הקרקע, ניסיתי לשנן את רצף ההוראות הניתנות לכל לוחם: להושיט רגל אחת קדימה, לשמור על ריכוז, ולהרשות לעצמך ליפול. כשנחתתי, משתדלת לשמור על תנוחת הרגליים הנכונה בהתאם למרכז הכובד, הבנתי טוב מאוד למה המדריכים לא מוותרים על הפרטים הקטנים ביותר.

רס"ב ר', מפקד מגרש האימונים, מספר שתהליך התכנון החל כבר ב-2020, והושלם שלוש שנים לאחר מכן. לאחרונה, הוחלט לפרק את מגרש האימונים הישן שעוד נותר לצידו, ושימש את בית הספר כיובל. "מי שתרגל במתקן הקודם זוכר בעיקר את הרעש", הוא משתף מניסיונו הרב, "היום, מערכת הקפיצים המגושמת הוחלפה באחת הידראולית, ואת התוצאות קל לשמוע, או יותר נכון, לא לשמוע". לשיפור זה נוספו גם מנגנוני חלוקת עומס, שנבנו על ידי מומחים, ונועדו להגן על עמוד השדרה והגפיים של הלוחמים הצונחים.
ואם היה ספק, המאמן לא עומד בפני עצמו, אלא מהווה חלק מתוכנית ממושכת המתבצעת במתחם. "אנחנו מעבירים פה קורס צניחה שאורך כשבועיים, ומורכב מימי אימונים וצניחות", מפרט סרן ל', מפקד בית הספר לצניחה אוטומטית. "האימונים מאוד אינטנסיביים - כל יום באזור שמונה עד עשר שעות, ולפעמים גם יותר. כל זה נעשה בקבוצות קטנות כדי לשמור על יחס הדרכה מצוצמם ומדויק".
רק אחרי שמכסים את העולם הזה בצורה מסודרת - מגיעים לצניחות רטובות, המתרחשות בשטחים ברחבי הארץ. "המבחן הסופי בקורס קורה יום לפני הצניחה", מזכירה רס"ל ר', "במסגרתו, הלוחמים מתרגלים את הנחיתה במהירות הגבוהה ביותר, ועוברים רק אם הם 'ספץ'. בפועל, לפני שלוחם עולה למטוס, צוות המדריכים כבר ראה אותו נוחת כאן במתקן וקבע שהוא מסוגל לבצע את המשימה בצורה הבטוחה ביותר".
"זה המקום היחיד בצבא שמסמיך ומאמן לוחמים בתחום הצניחה", מוסיף בגאווה רס"ב ר', "המעבר למתקן החדש הוא אבן דרך משמעותית, שילווה את הדורות הבאים - גם מי שלומד לראשונה, וגם מי שמגיע להשלמה או רענון. המטרה שיהיו להם כלים מגוונים להתמודד עם שדה הקרב העכשווי והמורכבויות שבו".
לקראת סוף היום, ואחרי לא מעט שעות יחד, רס"ב ר' מסכים לשתף אותנו גם במשהו אישי. עבורו, הקשר למקום הוא משפחתי ממש - אביו שירת שנים רבות ביחידה, ואף היה אחראי על מגרש האימונים הקודם שזה עתה פורק. "גדלתי על זה, ובמובן מסוים, זו סגירת מעגל להמשיך את הדרך שלו ולפקד על המקום החדש שילווה את הדורות הבאים של הצנחנים".