סיירת גבעתי נגד ה'עבסנים'. רגעי הקרב שטרם סופר - נחשפים

"זאת לא חברות רגילה, זו חברות שנכתבה בדם", כך מנסה ירדן, לוחם לשעבר בסיירת גבעתי, לתאר את הקשר הבלתי נתפס עם אנטון, בו טיפל תחת אש, בקרב שתיעוד ממנו נחשף כעת לראשונה. "אנחנו לא מכירים מבית הספר או מהבסיס - זה חיבור שנוצר ברגע הכי חרבנה שבן אדם יכול להיכנס אליו, בו הוא מסתכל למוות בעיניים".

עד לפני שנה וחודשיים ירדן ואנטון היו זרים מוחלטים. שני לוחמים מהסיירת הסגולה, שפעלה בחודשים הראשונים של התמרון הקרקעי ברצועת עזה. אף אחד מהם לא יודע שעומדת להירקם ביניהם שותפות גורל, בבית קטן, בקומה השלישית, בשכונת העבסנים שבחאן יונס.

"אחרי התקפה יחידתית, הגיע הערב והיינו צריכים להתמקם באיתור", מתחיל לשחזר אנטון את הדקות לפני ההיתקלות עם מחבלי חמאס, "טיהרנו את המרחב, סיימנו להקים עמדות ירי, והסכמנו שנשהה כולנו בחדר אחד, כדי לצמצם הסתובבות מיותרת במהלך הלילה".

לפתע, זיהה אנטון זוג רגליים המציצות מתחת לספה בחדר הסמוך. מאית שנייה לאחר מכן יתחיל סיפור הקרב - שעד עכשיו נשאר בין כותלי סיירת גבעתי.

"לא הספקתי להבין אם אלה רגליים של גופת מחבל, ושנייה אחת לאחר מכן אני כבר חוטף צרור יריות מתוך החדר", הוא מגולל מבלי לעצור, "היום אני יודע להגיד, שאלה היו שני מחבלים שהסתתרו בתוך ארון ומתחת לספה". 

"צרור היריות פגע בי בשתי הרגליים ובחלק מהווסט הקרמי, מה שבדיעבד הציל אותי", מסביר אנטון, "נפלתי לתוך החדר, ואז היה רגע של שקט. הרי אני הנגביסט של הצוות והיחיד שיורה צרורות. אבל הסיירת מיד הבינו, ונשמעה הצעקה: 'זה לא אנטון - ירו בו'". 

המחבלים הגבירו אש לכיוון צוות הלוחמים. "הסמל, סמ"ר נריה בלטה ז"ל, הגיב ראשון והשיב בירי כבד לעבר הכניסה", נזכר אנטון בכאב, "אבל כשהוציא את הראש הם פגעו בו, והוא נפל". 

"העשן עולה, הראות אפסית - אבל אני רק חושב על אנטון"

מכאן, חולפות עשר דקות של קרב יריות בלתי פוסק בין המחבלים לסיירת, והמפק"ץ מזעיק תגבורת בקשר. בזמן הזה, כשאנטון פצוע אבל עדיין בהכרה מלאה, הוא שומע נמ"רים וכוחות נוספים. ראשונים שמתייצבים הם החפ"ק מג"ד, וביניהם - קצין האג"ם, המ"פ סרן מ' והקשר שלו, סמ"ר עידו זריהן ז"ל, יחד עם מפקד הסיירת דאז, סא"ל ז', והקשרים שלו - ברגר וירדן.

בתוך כל ההמולה, מנסים סרן מ' ועידו ז"ל לדבר עם אנטון ולהבין היכן בדיוק בתוך הבית ממוקמים המחבלים. "בשארית האנרגיה, אמרתי שנדמה לי שהם חזרו להתחבא בתוך הארון". לאט לאט, החלו השניים להתקדם לכיוון החדר ופתחו באש.

מאותה הנקודה, אנטון כבר לא זוכר בבירור מה אירע. "אתה רוצה שאני אמשיך?", מציע לו ירדן, ואנטון מהנהן: "כן, נראה לי שאתה תספר יותר טוב ממני מה קרה שם".

צרור נורה מחדר המטבח שבצד השני של הבית ופוגע אנושות בסמ"ר עידו זריהן ז"ל. רסיסי הכדורים פוגעים גם בחזה של המ"פ, שמאבד את ההכרה כתוצאה מכך. "בזמן הזה", החפ"ק מנסה לעשות סדר במתרחש, "מפקד היחידה ואני מטפטפים אש לכיוון הירי. בגלל החושך, העשן והאבק לא הצלחתי לראות אפילו את מי שסביבי".

"זה אירוע מאוד מורכב - יש לנו גם פצוע וגם מחבלים בין כוחותינו", הוא מסביר, "והדבר הראשון שאני חושב עליו זה מה אנטון עובר כרגע. באר"ן כל שנייה היא נצח, והיא קריטית. רימון נזרק כדי לאפשר את החילוץ של סמ"ר עידו ז"ל והאירוע מסתרבל, העשן עולה, והראות אפסית - אבל אני רק חושב על אנטון".

בתוך כל הסצנה הזאת, כשהמאגיסט מהצוות של אנטון מחפה בנחישות - ירדן לוקח צעד לא פשוט, כזה שעלול לסכן את חייו. 

"אני מבקש ממפקד הסיירת אישור לבצע דילוג של להיות או לחדול, בזכות האומץ שסמ"ר עידו ז"ל השרה בי", הוא מעלה בזכרונו, "אני מזהה את אנטון על הרצפה וישר מנסה להפעיל אותו, כדי לראות מה מצבו. הדבר הראשון שבולט הוא דימום כבד מהרגל השמאלית. שמתי לו חוסם עורקים ופיניתי אותו למקום קצת יותר בטוח - בחדר הממש לא בטוח הזה".

"כמה דקות עוברות ואני רואה שהגוף שלו בירידת מתח והוא מתחיל להתעייף. פחדתי שהוא ירדם, אז אמרתי לו לתפוס את כף היד שלי וללחוץ עליה - ואנטון כמו אנטון לוחץ בדיוק כל שלוש שניות כמו שעון".

באותו הזמן, צוות אחר של הסיירת הנמצא במרחק של כ-200 מטרים, שומע בקשר את הקרב המתחולל בפנים. מבלי לחשוב פעמיים הם מסתערים לעבר הבניין, מאתרים את מפקד הסיירת בשטח ומתייצבים לעזרת הכוח. שניים מהם מקבלים פקודה לשמור על פתח הבית ומתמקמים שם, בעוד השניים האחרים חוברים אל המפקד, ויחד איתו מחסלים את המחבלים.

"ואז הגיע הבום", מפה אנטון ממשיך, "בגלל חילופי האש הרבים, שחיסלו את כלל המחבלים, כנראה שהקליעים פגעו בבלון הגז במטבח, וגרמו לפיצוץ. אחד הלוחמים שומע 'תססס' וצועק 'גז!'. ואז לפתע כולם עפו אחורה. רק במזל, אף אחד נוסף מהכוח שלנו לא נפגע".

גל החום, כפי שהם מתארים, מילא את כל החדרים: "אותו גל האש הגיע עד הרגליים שלנו - ואז נעצר". ירדן עף מההדף והחזיק את עצמו מעל אנטון במצב של שכיבת סמיכה, כדי לגונן עליו. אך רסיס פוגע בעורפו והוא נפצע גם כן.

"הרגשתי את העיניים שלי כמעט נעצמות", אומר ירדן, שלא הפסיק להיאבק, "והחלה מלחמה עצמית בתוכי. ידעתי שאם אפסיד ואעצום אותן אגיע למצב של אנטון. החזקתי את עצמי חזק, ואז פינו את המ"פ ואת שנינו, במצב קשה, למגנן ומשם במסוק לביה"ח סורוקה".

"הלב שלנו נשאר שם, בחדר הארור בשכונת העבסנים"

"ירדן ואני היינו בתרדמת במשך שלושה ימים, בזמן שגם המ"פ מורדם בטיפול נמרץ", אנטון מתאר, "אחרי שהתעוררנו, התחלנו בשיקום, ובמשך חודש עודכנו במצבו של מ' עד שהתעורר גם הוא".

בשיקום, התייצב ירדן גם מול לא מעט שאלות. "אמא שלי כעסה ואמרה לי: 'למה לא שמרת על עצמך? למה קפצת תחת אש?'. הסברתי לה שאם זה היה הפוך, אנטון לא היה חושב פעמיים ועושה את אותו דבר בשבילי. יש פה אחוות לוחמים אחד כלפי השני, בעיקר בסיירת -  אהבה שלא חווים בשום מקום אחר".

גם את משפחתו של אנטון, ירדן זכה לפגוש לראשונה במסדרון בית החולים. "הייתי בדרך אליו, כשאני עדיין חלש ורזה", הוא משתף, "פתאום אני רואה מולי גבר בגובה 2 מ' שאני לא מכיר בכלל. אני עוצר ומסתכל עליו, והוא מסתכל עליי ואז ניגש ושואל אותי: 'אתה ירדן?' אני אומר לו 'כן', והוא פשוט מחבק אותי כל כך חזק - ואז הבנתי שזה אבא של אנטון".

גם כיום, כשהם מסתכלים לאחור על הקרב, הלוחמים מבינים שהכול מתחיל ונגמר בצוות: "בין אם זה סמ"ר נריה בלטה ז"ל, שקפץ ראשון והרתיע את המחבלים, או סמ"ר עידו זריהן ז"ל שהשרה בכולנו אומץ ונתן לי את הכוח להגיע לאנטון תחת אש. וגם אנטון, שהחזיק את עצמו ער ומסר לנו את מיקום המחבלים בחדר".

המשימה הבאה שלהם היא להנציח את חבריהם לצוות, את ה'עורבים' שנפלו - סמ"ר עידו וסמ"ר נריה ז"ל. "לכל אחד מאיתנו מקועקעים על היד שני עורבים שצמודים זה לזה", אנטון מפשיל את שרוולו וירדן מוסיף: "מתוך האובדן הגדול של אחינו לקרב, נולדה החברות המיוחדת של אנטון ושלי, בזכותם נשארנו פה כדי לספר את הסיפור שלהם, ולדאוג שכולם יכירו את האנשים והלוחמים המדהימים שהיו". 

"החיבור והקשר של כל מי שנלחם באותו הקרב - הובילו לחברות שזר לא יבין", הם מסכמים יחד, "זה יום שלא שוכחים. ברור שגם לנכדים שלנו אנחנו נספר על הקרב הזה עד לפרטי פרטים. כי בסוף, הלב שלנו נשאר שם, בחדר הארור בשכונת העבסנים, בתאריך 24/02/24. ומשם אנחנו רק עולים".