השריונרים מגדוד 52 חוזרים לזכרונות שהותירו 4 חבריהם שנפלו

את סמ"ר יואב קליין ז"ל, שנפל לצד סא"ל דור בן שמחון ז"ל, סמ"ר נוה חבשוש ז"ל וסמ"ר ליאב כבביה ז"ל, מתאר סמ"ר ע' - כבחור בעל קסם אישי, כזה שידע לגעת בכל מי שפגש. וכשחבר שלחם לצידו בעזה בחפ"ק המג"ד נזכר בסיפור מהתקופה שלהם יחד, חיוך קטן עולה מבעד לעצב על פניו.

"כשהגיע הסמג"ד החדש לגדוד, בימים הראשונים שלנו יחד, ניסינו להיראות כמה שיותר מקצועיים ורציניים. באופן טבעי, היה בינינו מרחק פיקודי, והוא עוד לא באמת הכיר אותנו", משחזר ע', "ופתאום, באחת הנסיעות הראשונות של כולנו יחד, שמתי לב ששניהם פתאום מדברים, עושים צחוקים. וגם אז, לא הייתי מופתע כמה מהר קליין גרם אפילו לסמג"ד להרגיש בנוח איתו".

קליין, ממשיך ע', היה בחור חרוץ מאוד, כזה שמציע עזרה תמיד - גם כשממש לא היה חייב. "אני זוכר שבאחד הקווים שתפסנו, היינו צריכים לשלוח חייל כל לילה לתורנות מטבח - אבל התורן שלנו מהחפ"ק עוד לא הגיע מהבית. פתאום קליין בא אליי, ואמר לי שהוא הולך בעצמו, בלי שביקשתי ממנו. כזה הוא היה". 

איתם בחפ"ק, היה גם סמ"ר ליאב כבביה ז"ל: בחור רגוע, צנוע, הנהג של הטנק. "הוא היה מדבר בשקט, ופתאום בתוך הטנק הרועם כולם שתקו והקשיבו לו", נזכר ע'. "פעם קיבלנו שילוט חדש לטנקים, ורצינו לכתוב עליו משהו משלנו - שיזהו אותנו. אז כבביה הביא רעיון, לכתוב עליו את השם של הטען שלנו בגדול. זאת הייתה בדיחה מצוינת, כי ידענו שהטען ממש לא יאהב את זה. עד היום השלט הזה מוצמד לטנק שלנו". 

את סמ"ר נוה חבשוש ז"ל, מפקד הטנק, פגש לראשונה סמ"ר י', בתחילת מסלול ההכשרה בשיזפון. כבר אז, כך י' מעיד, נוה היה אחראי ורציני בצורה יוצאת דופן. "אני זוכר שהסתכלתי עליו, וראיתי אותו הופך למג"ד בעוד 20 שנה", הוא מעיד. 

"במהלך המסלול, התקשיתי מאוד לעבור את הבר-אורים. ביצעתי את כל המועדים, עד שהגעתי ביחד עם עוד חייל אחד למבחן האחרון, שקובע אם נגיע למבצעית או לא", מדגים סמ"ר י'. "כשקמתי ב-4 בבוקר לריצה, ראיתי את נוה מתארגן לידי. הוא באמת הגיע לרוץ איתי. עמדתי שם וחשבתי - בואנ'ה, הבן אדם מוותר על הזמן שינה שלו, ובהכשרות זה זמן יקר, ובא איתי לריצת בר-אור ב-4 בבוקר". 

"רצנו יחד את כל המבחן הזה, והוא דחף אותנו קדימה כל הזמן, ובסוף עברנו אותו - בזכותו. והוא נשאר בחור טוב כזה גם כשפגשתי אותו פה, כמה ימים לפני שנפל". 

סגן י', מ"מ בגדוד 52, הצטרף ל'מבצעית' במרץ האחרון, כשהחלה הלחימה בלבנון. "זו הייתה תקופה סוערת כזאת, של שינויים כל רגע", הוא מתאר, "התחלנו בלחימה באל-ח'יאם, וכשעברנו לעייתא א-שעב, הגיע אלינו דב"ש (דור גדליה בן שמחון) ז"ל". 

כבר בתחילת דרכו בתפקיד, ניכר שהמג"ד הביא איתו צבע חדש. "אני בחור שלא מרבה לחייך, שומר על הבעה רצינית, וגם כשדור העניק לי את הדרגה, לא חייכתי", הוא נזכר, "ואז, הוא הבחין בי, בעודו מסדר אותה על הכותפת שלי, ולחש לי באוזן 'למה אתה לא מחייך? תחייך'". 

אירוע נוסף מייצג את המפקד שהיה דור: "ביום ההולדת שלי, עוד היינו בלחימה בצפון. נכנסתי למגנן, והלוחם ששמר בכניסה אמר לי 'קודקוד אצלכם בחדר'. אני נכנס, והחלל מלא באנשים: פתאום אני מזהה את דב"ש מתחיל לשיר לי 'היום יום הולדת', וכולם אחריו. זה היה רגע שבו הרגשתי חזק כמה שאכפת לו מהפקודים שלו - לא רק שהוא זוכר שיש להם יום הולדת, גם חשוב לו לחגוג להם".

בקרוב, כשהם נושאים איתם את הכאב והזיכרון מהחברים שאיבדו, יחזרו הלוחמים ללחימה. "אני לא יודע איך ארגיש עכשיו, אבל אני בטוח שהם ילוו אותי ואחשוב עליהם כל הזמן", מסכם סמ"ר ע' בעצב. ובין אם יהיו בלבנון, בעזה או באיו"ש, דור, נוה, יואב וליאב גם יהיו איתם - בראש, בלב, בחיוך קטן, בריצה לילית, בתורנות מטבח, או כשיראו שילוט בולט על טנק.