צוות אחסל"פ משחזר לראשונה את ההיתקלות ב-7.10

למי שיבקר היום בבסיס זיקים, כמוני, יהיה כנראה קשה לדמיין את מה שקרה בו ובעוטף כולו לפני קצת יותר משנתיים. רק דרך סיפוריהם של האנשים שהיו שם ב-7.10, אפשר לנסות ולהרכיב תמונה חלקית בראש. 

שרשרת עדויות ותיאורים מאותו יום בלתי נתפס והלאה, שמענו בשיחה פתוחה עם צוות 'אחסל"פ' (למקור השם נגיע בהמשך…), כשכולם יושבים יחד בתוך ההאמר שנוסע איתם עוד מאז. 

"גודל האירוע התחיל לחלחל כמעט מיד", נזכר סא"ל (במיל') ש', סמח"ט  ב' של חטיבה 401. "בשעה 7:30 הוקפצנו ממרחבי הארץ, והגענו לבית קמה עם כל מה שהיה לנו. התארגנו על ארבעה האמרים, וקיבלנו פקודה לנסוע לקיבוץ גבולות. עוד לא ידעו מה הולך שם - הרבש"ץ אמר לנו שאנחנו כוח צה"ל הראשון שמגיע לקיבוץ שלהם. סייענו לכיתת הכוננות, השארנו שם שני קצינים עם רכב לתגבור, ונסענו לכביש 232 לסרוק אחרי מחבלים ולאתר פצועים". 

כשהחל לצלול לתיאור המראות הקשים, נמך באחת קולו של ש'. "שנתיים לא דיברתי על ה-7 באוקטובר. יש משימה, אז סוגרים את הזיכרונות בקופסה וממשיכים. אבל התחושה אז הייתה שזוועות שרואים רק בסרטים הגיעו לעוטף". 

"עצרנו ליד רכבים... הרבה גופות שכבו לצידם. תוך כדי, קיבלנו ידיעות על חברים שנפלו. מח"ט הנח"ל, אל"ם יהונתן שטיינברג ז"ל, ומפקד הרבמ"ד, אל"ם רועי לוי ז"ל. הבנו שהמלחמה הולכת להיות ארוכה". 

"הרגע שבו ירד לי האסימון שאנחנו באירוע אחר לגמרי", נזכר רס"ב (במיל') מ', לוחם אחר בצוות, "היה כשהטנק של המח"ט התחיל לירות על תחנת המשטרה בשדרות. זה היה סוריאליסטי - אתה נמצא בין שני בנייני מגורים, ויורה על בניין שמוטבע עליו סמל של משטרת ישראל, כשאזרחים מציצים עליך בחשש מהחלונות". 

"נסענו בכבישי העיר", הצטרף אליו רס"ר (במיל') ע', שגם לו זכורה היטב הלחימה בשדרות, "ורוחב של טנק הוא הרי לא רוחב של מכונית. הכלי עלה על אי התנועה, על הכיכר, רמס גינות עם פרחים בפניות שלקחנו".

אחרי ההדיפה הראשונה של המתקפה, קיבל סא"ל ש' הנחיה לארגן את שטחי הכינוס של 401. "היער בדרך לשטח שהגדיר המח"ט דאז, אל"ם בני אהרון, עוד לא טוהר לגמרי. אז עלינו על ארבעת ההאמרים, שעל אחד מהם אנחנו יושבים עכשיו, ונסענו לשדות. גם שם, נתקלנו במראות לא פשוטים, בעיקר של פועלים שעבדו בשדות ונרצחו. פילסנו וטיהרנו את הדרך כדי להתייצב כל הכוחות והכלים".

מאותו רגע נכנסה לחייהם של הלוחמים התמודדות חדשה - מערכה שנמשכת לא חודש ולא חודשיים. "כל מילואימניק שמגיע אלינו יודע שסוגרים פה יותר, עובדים קשה, ובעיקר שעושים דברים מסוכנים", הדגיש סא"ל (במיל') ש', "צריכים להיות משוגעים, לאהוב את המדינה וגם אחד את השני מספיק - כדי להיות חלק מצוות אחסל"פ, שהשתתף בכל הצמתים החשובים של התמרון הקרקעי". 

וזו בדיוק ההזדמנות להסביר מה עומד מאחורי הכינוי הייחודי: "אנחנו מחלקת סיור שחוצה קו אויב על האמרים כבר שנתיים, כדי לפוצץ תשתיות טרור, לפנות פצועים, ולעשות כל משימה שהמח"ט יוריד. המוטו שמוביל אותנו זה אחסל"פ - 'אחי, סגור לי פינה', כי איפה שצריך אותנו, איפה שיש פינה שצריך לסגור - אנחנו מתייצבים. אני קורא לזה 'ברדק מאורגן'. הכלל היחיד הוא שאין משימה שאנחנו אומרים לה 'לא'". 

בגלל, או שיש לומר בזכות, הגישה הזאת, לקח הצוות חלק באירועים בלתי נשכחים לאורך המלחמה, מאבטחת מבצעי החזרת חטופים ועד הדלקת נרות חנוכה בכיכר פלסטין, ממנה יצאו המחבלים למתקפת ה-7 באוקטובר.

לצד אלה, צברה המחלקה ניסיון מהותי גם באירועים מורכבים. "בלא מעט מקרים היינו באמצע משימה אחת, אבל בעקבות דיווח בקשר על אירוע רב נפגעים או שינוי מבצעי אחר, היינו משנים מיד כיוון ויוצאים לעזור. בגלל שפעלנו זמן רב על הצירים המרכזיים, זה קרה על בסיס קבוע", שיתף רס"ם (במיל') ש'.

צוות אחסל"פ ידע בעצמו אובדן ששינה את פניו כשהמפקד האהוב, רס"ב (במיל') סבסטיאן (סבי) איון ז"ל, נפל בהיתקלות. "לפנות בוקר יצאנו לעצור מאות מחבלים שהסתתרו בבית החולים שיפא", תיאר הסמח"ט ב'. "כמה מהם ניסו לקפוץ ממשאית, וסבי, שירד מההאמר כדי למנוע מהם לברוח, נהרג בחילופי האש. מאז, השתנו החיים של כולנו".

"עברנו תקופה קשה ומבלבלת, אבל הבנו שבשבילו אנחנו חייבים להמשיך להילחם בראש מורם", שיתף סא"ל ש'. "סבי, לפני הכול, היה אח ואבא לכל חייל שהיה פה, וכשהיינו מדברים על משפחה - התכוונו גם אליו. הוא חלק משמעותי מכל הישג שהגענו אליו מאז וגם מאלו שעוד נגיע אליהם". 

"היום, שנתיים אחרי הקרב הראשון, הצלחנו להחזיר את כל החטופים החיים הביתה. החודשים שבהם נתת כל מה שאתה יכול לתת, כל ה'פינות' שעזרת לסגור, מתגמלים אותך ברגע הזה. אבל יש עוד חללים שאנחנו מחכים להם - אז עוד לא יורדים מההאמרים".