את קורס המ"פים, סיים ל' אחרי שכבר השתחרר - ומתוך אובדן אישי

מרגע שהגיע סרן (במיל') ל' לקורס המ"פים, נתקל שוב ושוב בשאלה שלא ציפה לה: "אתה מהמשפחה של בן, נכון?" בכל פעם שהשם הוזכר - מצא עצמו שוב בדצמבר 23', בעומק הרצועה, כשבקו הטלפון האדום נשמעת הבשורה הקשה.

הסיפור של ל' מתחיל חודשים לפני כן, רחוק מזירת הלחימה. "ב-7 באוקטובר הייתי בכלל בחופשה בפורטוגל", הוא פותח, "לא ידענו דבר ממה שקורה בארץ. לאט לאט פרטים ראשונים הגיעו אלינו, וישר וידעתי שאני חייב לחזור למילואים. העלייה לטיסה לקחה כמה ימים, אבל מרגע הנחיתה, זה היה עניין של שעות בודדות עד שהייתי על מדים, בדרך לבסיס". 

הוא השתלב בגדוד 932 של הנח"ל, החטיבה ממנה השתחרר כמ"מ, ויצא לדרך שנמשכה יותר משנתיים וכללה סבבים חוזרים ונשנים בעזה. "אני זוכר את היום הראשון של התמרון כאילו היה אתמול", הוא מספר, "זה היה בתחילת נובמבר. שם הבנו שמדובר באירוע אחר, כזה שספק אם אי פעם חווינו".

באותם ימים, בצידה האחר של הרצועה, נלחם גם בן דודו, רס"ן בן שלי ז"ל, מפל"ג ב-669. "לא יצא לנו להיפגש, כי אני תמרנתי תחת אוגדה 162 והוא תחת 36", הוא מסביר, "אבל תוך כדי הלחימה, חשבתי על הפעילות שלו ושלי - ועל זה שאנחנו כ"כ קרובים גיאוגרפית. פתאום הבנתי באיזה רגע היסטורי, גורלי אפילו, המדינה נמצאת".

בשיא הלחימה, הגיע היום הנורא בו נודע לו שבן נפל בקרב. "זה היה ב-12 בדצמבר 23'", הוא נזכר, "בדיוק פעלנו במבנה שהתגורר בו בכיר חמאס, דבר שהיה אירוע מורכב וטעון כשלעצמו". בעודו באיתור, הגיעה השיחה מהטלפון האדום - זו שאליה אי אפשר להתכונן מראש. "לא היינו בתקשורת עם העולם בחוץ, אז השארתי את המספר של בת הזוג שלי למקרה ויצטרכו לעדכן אותי בדברים קריטיים", הוא מסביר.

"'קרתה תקרית קשה, ובן נפל', זה מה שנאמר. הדבר הבא שאני זוכר הוא את עצמי יושב על כיסא, ופשוט נשבר, מתפרק לחלוטין", הוא משתף בכנות. "בעיניי, בן היה הכי חזק שיש, כמעט בלתי מובס או ניתן לעצירה, וכשהוא נהרג, משהו התערער אצלי".

"מאוחר יותר, כשהצטברו עוד פרטים על אירוע, הבנתי שמדובר היה באר"ן משמעותי", הוא משתף בכאב. באותה תקרית נפלו גם אל"ם יצחק בן בשט ז"ל, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, רס"ן רועי מלדסי ז"ל, רס"ן משה אברהם בר-און ז"ל, סרן ליאל חיו ז"ל, סמל ערן אלוני ז"ל, סמל אחיה דסקל ז"ל ורס"ל רום הכט ז"ל.

ל' הבין שיהיה חייב להגיע להלוויה: "פשוט לא יכולתי לפספס את זה. כשהגעתי לשם, אני זוכר את האווירה - היה מאוד מאוד קשה, אבל באותו זמן גם תחושה עזה של תעצומות נפש וחוזק, כזו שמאפיינת את המשפחה".

בעקבות המוות של בן, הגיע השבר שלא תמיד רואים כלפי חוץ. "זו הייתה תקופה מורכבת שלי עם עצמי, גם ביחס למילואים ולצבא - אם להמשיך ואיך", הוא משתף. אבל למרות הקושי האדיר, ואולי דווקא מתוכו, התחילה להתגבש אצלו ההחלטה לתעל את הכאב למשהו גדול יותר, כזה שבן דודו היה מאמין בו. 

במובן מסוים, סרן (במיל') ל' שונה מהרבה מהמ"פים שסיימו יחד איתו את הקורס. "אני כבר הייתי עם רגל אחת בחוץ", הוא מודה, "יצאתי לאזרחות, עשיתי תואר, ובעצם כבר סללתי לעצמי את המסלול לחיים שלאחר מכן. אבל אחרי התמרון והנפילה של בן, אמרתי לעצמי שמה שאני יכול לתת במילואים ולתרום - אני אעשה. זה הדבר הכי חשוב בעולם, וזה אולי אחד הדברים הכי חזקים שלמדתי ממנו".

כדי להבין את טיב הקשר שהיה בין השניים, די בלהקשיב לסיפורים שמספר עליו בן דודו האוהב. "נולדנו באותו השנתון וגדלנו יחד במושב - מה שלא הותיר לנו ברירה אלא להיות חברים טובים", הוא מודה בחצי חיוך, "הוא היה מיוחד: שילוב של יציבות, צניעות, שאיפה לדיוק שלא מוצאים אצל אף אחד אחר". 

גם כשהוא מסיים את הקורס, ותכף יכנס לתפקיד מ"פ בחטיבת המילואים 228 של הנחלוואים, ממשיך סרן (במיל') ל' להישאל על בן דודו, ונראה שהוא מבין בדיוק למה. "בן היה כל כך מוכשר, יכל לעשות חיל בכל מקום באזרחות - אבל הוא ידע שהמדינה צריכה אותו, ושם אותה בראש סדר העדיפויות. אני רוצה להאמין שהוא השאיר חותם בכל אדם שהכיר, אני יודע כמה עליי השאיר לפחות".