פרויקט מיוחד לזכרו של האלוף בדימוס גיורא רום ז"ל

כל אדם שזכה להכיר את אלוף בדימוס גיורא רום ז"ל כנראה ידבר על יראת הכבוד שהוא עורר סביבו. אדם גבה קומה, עם רזומה שבקלות יכול להידמות לעלילה של סרט פעולה הוליוודי, ורושם שאינך שוהה במחיצת אדם רגיל - אלא גיבור על.

ואותו גיורא, קצין וג'נטלמן מהצבא הזה של פעם, בהחלט ראוי לתארים האלה. בתור ילדה גדלתי על סיפורי הגבורה של דוד גיורא, שהיה אח של סבי. על איך היה הטייס הכי טוב, גאוות המשפחה, אלוף ההפלות הראשון של חיל האוויר, והתקופה שנפל בשבי, חזר - והתעקש להמשיך לטוס.

אחרי ההודעה על פטירתו, התחילו לרוץ במוחי כל ה"אגדות" שהכרתי מאז ומתמיד, והמילים ששוזרות אותן יחד כאילו נכתבו בעצמן: שלושה סיפורים משלוש מלחמות, שבתקווה יעזרו לחבר את הפסיפס יוצא הדופן שהוא אלוף בדימוס גיורא רום ז"ל.

האייס הראשון

1967. מבצע מוקד. סגן גיורא רום, טייס מיראז' צעיר בטייסת 119, עולה לתקיפה שתפתח את מלחמת ששת הימים. "והנה אני, בן 22, שבקושי יצאתי מהברוך של בחינות הבגרות, מוצא את עצמי חוצה גבול פעם ראשונה במיראז' מעל תעלת סואץ", משחזר רום בסרט התיעודי 'בוקר אחד ביוני', "ופתאום מגיעים מטוסי אויב, מיג 21, ו"תפסתי" אחד. הפלתי אותו". 

"זזתי הצידה והיו שם עוד מטוסים. תפסתי שני - והפלתי גם אותו. היה גם שלישי, שהיה קצת רחוק ממני, ורציתי להפיל אותו. אבל אז אמרתי לעצמי", הוא מוסיף בפנים מחייכות, "בואנה, אתה "גרידי"".

'גרידי' או לא, בסוף היום השלישי של המלחמה הספיק גיורא להפיל לא פחות מ-5 מטוסי אויב, ולזכות את עצמו בתואר "אייס", או "אלוף הפלות". אלוף בדימוס רום ז"ל היה הישראלי הראשון להרוויח את אותו הכינוי, שרק טייסים המפילים לפחות 5 מטוסי אויב זוכים בו, ואף נחשב לטייס הקרב המצטיין של המלחמה.

אלוף גיורא רום במטוס מיראז' עליו מסומנות שתי הפלות, יוני 1967

"בחיים לא ראית הליקופטר?"

בשיאה של מלחמת ההתשה, ב-11 בספטמבר 1969, השתתף רום בקרב אווירי בשמי מצרים. מטוס אויב ירה לעברו טיל אטול שגרם נזק למטוסו ואילץ אותו לנטוש. הוא נפגע ברגלו ובמרפקו, וצנח באזור כפרי ליד אל-מנצורה.

הכפריים המצריים העבירו אותו לידי השלטונות, ובמשך כשלושה חודשים רום הוחזק בעינויים בכלא 'עבאסייה'. הוא הורעב והושפל במשך שבועות אך לרגע לא איבד צלם אנוש, והתנהלותו בשבי מהווה השראה בחיל האוויר עד היום.

כשהוחזר רום במסגרת עסקת חילופי שבויים, הטיסו אותו במסוק לתל השומר, כדי לטפל בפציעותיו. כשהמסוק נחת, וגיורא הובל באלונקה אל משפחתו הנרגשת, ניגשה אליו אשתו, מרים, עם דמעות בעיניים. גיורא, שהיה ידוע בחוש ההומור החד שלו, אמר לה: "מה את בוכה, מרים? בחיים לא ראית הליקופטר?".

אלוף גיורא רום בחזרה מהשבי המצרי, דצמבר 1969

בפעם הראשונה בחיי

שלושה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים, קיבל סא"ל רום את הפיקוד על טייסת הדרקון המעופף (115), לאחר שמפקדה הקודם, סא"ל עמי גולדשטיין, נהרג בתאונה. הטייסת התמחתה אז במטוסי סקייהוק (עיט), ולסא"ל רום לא היה שום ניסיון טיסה בהם.

עם פרוץ המלחמה נאלץ מפקד הטייסת הטרי להתעמת עם הבעייתיות שבדבר - סא"ל רום טרם הספיק ללמוד להטיס את העיט, והנה מגיעה שעת דחק, וצריך לקבל החלטה. גיורא לא הסכים לשלוח את פקודיו לחזית האווירית כשהוא נשאר מאחור, וקובע שהוא מצטרף לחולייה ו… ובכן, מאלתר.

בעדות ששחזר לגיליון '30 שנים למלחמה' של בטאון חיל האוויר כתב כך:

שבת. צפירה. תדריך לפקודת "נגיחה" לתקיפת חיל האוויר הסורי. אני עדיין במדי א'. רם יוסף נוסע לביתי בחצור להביא לי סרבל ונעליים. 

אברהם יקיר ז"ל יוצא איתי למטוס. עוזר לי להיקשר ומסביר לי על מבנה התא, מערכות התצוגה העילית, ומראה לי כיצד להתניע. אני מסיע לעמדת ההמראה. איני מצליח לסגור את החופה. צריך להפעיל כוח, מה שמעולם אינך עושה במיראז'. יקיר ז"ל מגיע, קופץ על הכנף ועוזר לי לסגור את החופה. אני מתיישר ומבקש רשות המראה. השעה 14:00. "אפרסק, חזור לנקודה. מטוסים מצריים באים לתקוף את הבסיס".

אני מגיע לטייסת. טייסים בציוד מלא על המרפסת עם מפות ותצ"אות. אני לוקח מאחד מהם את כל הניירת. "מי המוביל שלך?". "כוכבא". כוכבא הוא החניך הראשון שלי בקורס טיס. "כוכבא, אני מספר ארבע שלך, יש 20 דקות מהמראה ועד נחל-ים, זה הזמן שבו אלמד להטיס עיט. אם יהיו לי שאלות נדבר ברדיו". כוכבא מבקש המראה.

קול ברדיו אומר לי לנתק ב-150. אנחנו באוויר, לוקחים מפלמחים דרומה. המטוס נענה להטסתי ואני מנסה למקם את עצמי בתא. כוכבא עוזר לי עם מפסקי החימוש. מסביר לי באוויר איך מבצעים תקיפת "דייב-טוס". בנחל-ים אנחנו מנמיכים לקראת התקיפה על "בודפשט". "שלוש מושך" הוא אומר, ואני מושך יחד איתו לחתף בפעם הראשונה בחיי עם עיט, אני מתהפך על הגב, וצולל לכיוון בודפשט.

אני מבצע את התקיפה, יוצא ומצטרף לבינה. "ארבע, לא השתחררו לך הפצצות", אומר לי כוכבא. אני מגיע לנחל-ים ויוצא פעם נוספת ל"בודפשט", הפעם לבד כשכולם ממתינים לי. זוהי כבר תקיפת ה"דייב-טוס" השנייה שלי בחיים. הפעם אני מקפיד לעקוב אחרי תנועות המקל של הכוונת ומרגיש, בפעם הראשונה בחיי, שמונה פצצות משתחררות מהמטוס, מול כלי השריון האמפיביים שנראים ברור בין חוף הים ומוצב בודפשט.

"ארבע, מהירות הנחיתה היא 150", אומר לי כוכבא. אני מנחית את העיט ללא כל בעיות ומסיע בחזרה לדת"ק 10. אני ממהר, יש לי טייסת שאני צריך לפקד עליה. תוך כדי הפיקוד אלמד לטוס, אתחיל להוביל זוגות, להוביל רביעיות ולהלחם במה שתהיה המלחמה הקשה ביותר שהשתתפתי בה.

לימים חשבתי שכל המדינה דמתה לי, כאילו עמדה על מסלול 33 משל עצמה ולמדה, בלית ברירה, לטוס ולהלחם ממצב שחיבר נחיתות ונחישות, מהגדולים שידענו.