הם כלל לא הכירו, עד שקורס מ"פים גילה את הקשר של שלושתם לנובה

עד לפני כמה חודשים, סגן ע', סרן ד' וסא"ל מ' כלל לא הכירו זה את זה. רק כשנפגשו בקורס מ"פים, התחברה התמונה המלאה - כל אחד מהם היה במסיבת הנובה ממש באותו היום, בין אם כמבלה או כלוחם. כעת, ישבנו לשיחה עם שלושתם על הזיכרון מ-7 באוקטובר שהפך לשיעור בפיקוד

21.10.25
צוף מור, מערכת את"צ

על אותו הספסל ברחבת המלפ"ק (המרכז להכשרת פיקוד קרבי) יושבים שני מ"פים טריים ומפקדם לצוות. לוקח זמן עד שהמשותף ביניהם נאמר בקול: שלושתם הגיעו לאתר מסיבת הנובה בבוקר 7.10 - כל אחד מכיוון אחר ובנסיבות שונות לחלוטין.

אחד בילה במסיבה ומיד עם האזעקות הראשונות חבר ליחידה, השני הוקפץ מהבית, נסע דרומה, ובצהריים כבר סייע בחילוצים. השלישי, מפקדם בהכשרה, עמד בראש שיירת ג'יפים שנסעה לאתר בחיפוש אחר פצועים.

תוך כדי שגרת האימונים של קורס המ"פים המסתיים עכשיו, הפך הזיכרון מאותו היום להחלטה מקצועית - לא רק שממשיכים בלחימה, אלא גם מובילים אותה.

"יצאנו אליהם רגלית, כשאנחנו שומעים יריות מרחוק, צעקתי את השם שלו…" 

סרן (במיל') ד' - מפקד בחיל התותחנים

"באותו בוקר, הייתי במרחב המוגן בבית עם המשפחה שלי בפתח תקווה. חיכיתי כבר לטלפון, וכשהמפקד התקשר ואמר שצריכים את גדוד המילואים שלנו, עליתי על מדים ונסעתי מיד". בצאלים התעדכנה המשימה: "תוך שעות הבנו - יוצאים לרעים לחלץ כמה שיותר אנשים, גם כאלו שנמלטו מהמסיבה. היינו מקבלים מיקומים מוואדיות, קיבוצים וכבישים, ונוסעים לפנות אותם לתחנת הדלק באורים, הנקודה הקדמית ביותר אליה מד"א יכלו להגיע באותן שעות".

"שם, נתקלתי בבחור בוכה בטלפון. שאלתי אותו מה קורה, והוא סיפר לי שהוא מדבר עם חבר שברח מהנובה לאחת הוואדיות ואין מי שיכול לעזור לו. לקחתי את הטלפון שלו, הסברתי מי אני, וביקשתי מאותו חבר מיקום כדי שנגיע אליו. התברר שהם הסתתרו שם חמישה חבר'ה, עם אחוז אחד בסוללה".

"אני זוכר את המיקום המדויק: נחל אסף, ליד כביש 242. 400 מטר מהמיקום הג'יפ שלנו התחפר וחשבנו מה לעשות. בסוף יצאנו אליהם רגלית, כשאנחנו שומעים יריות מרחוק. צעקתי את השם שלו, ופגשנו אותם מיובשים לגמרי. כשהגענו בחזרה לרכב, חיכו לנו שם חברים מהיחידה שלי ששמעו שנתקענו ובאו לעזור. התקשרתי אליו אחרי יומיים לוודא שהוא בסדר, אבל האמת היא שלא נפגשנו מאז".

בהמשך המלחמה, לחם בגזרות השונות, מעזה ועד ללבנון, כשחוויות אותה השבת ממשיכות ללוות אותו. "בסוף, היום ההוא דחף אותי, אולי אפילו יותר מדברים אחרים שעשיתי בשירות, לצאת קורס מ"פ", הוא משתף, "המשימה הלאומית עכשיו היא לשקם את האמון ולבנות מוכנות. מדברים אחרת עם הלוחמים - האיום מוחשי יותר, מאמינים יותר במה שעלול לקרות ופועלים בהתאם".

סרן ד' ביקר שוב באתר הנובה, שם מצא מקום שהשתנה לחלוטין. "נראה אחרת, לגמרי. באזור של הכיכר אני זוכר מכוניות שרופות. היום יש אנדרטאות ופרחים, והקימו כיכר חדשה. הניגוד הזה הוא לא פשוט, אבל כן מעורר תקווה".

"המחשבה הראשונה שלי הייתה להגיע ליחידה כמה שיותר מהר"

סגן ע' - מפקד ביחידת מגלן

"כמה חברים ואני ירדנו למסיבה כדי להשתחרר אחרי שבוע עמוס בצבא", חוזר סגן ע' לרגעים הראשונים, "בסביבות 6:30 בבוקר שמענו את היירוט הראשון. המחשבה שישר עלתה לי בראש הייתה להגיע ליחידה כמה שיותר מהר, להתארגן על ציוד ולחזור למשימה. בעצם היה לנו המון מזל - אלו שיצאו לפנינו ואלו שיצאו אחרינו נתקלו במחבלים, אבל אנחנו הצלחנו לצאת צפונה לפני מסע ההרג".

"את גודל האירוע הבנו רק כשהגענו לקיבוצים מפלסים וסעד. זה היה מטורף, והיום אני יודע להגיד שבאותו זמן שאנחנו נלחמנו במחבלים ביישובים, חברים שלי במסיבה בנו עמדות בשיחים ונלחמו על חייהם".

בהמשך המלחמה, השתתף סגן ע' בפעילויות מהצפון ועד לדרום, ולאחר כשנה, תוך כדי הלחימה בח'אן יונס, החליט לצאת לקצונה - ואז גם להיות מ"פ. כמובן שלחוויה האישית שלו מהמסיבה, אותה פתח כמבלה וסיים במדים, הייתה השפעה על כך: "הכישלון צרוב בנו, המפקדים. הדור שלנו יודע מה קורה כשצה"ל לא מגיע - עם זה אנחנו קמים בבוקר, והולכים לישון. ועם זה אנחנו מאמנים את החיילים: להיות מוכנים תמיד".


רק ביציאה הראשונה מעזה, הרגיש מוכן לשוב לאתר הנובה. "חודשים לא הצלחתי לחזור לשם. כשהלכנו כצוות מהקורס, אחרי המסע שעשינו בעקבות השבעה באוקטובר, כבר הוקמו אנדרטאות וגדלה צמחייה ירוקה חדשה. זו הייתה מין סגירת מעגל עבורי".

"הזירה הייתה קפואה, שומעים רק דממת מוות…בשטחים הפתוחים חילצנו 8 אנשים" (פס חום\ירוק)

סא"ל מ' - מפקד הצוות

סיפורו של סא"ל מ', מפקדם של השניים בקורס, נשזר בתוך שלהם. "באותה שבת התארחנו אצל אח שלי לחג. התעוררתי לצלצול הטלפון והסתכלתי על הצג - 8:30", הוא משחזר. "חבר אמר לי בקצרה 'קום, קום, יש מלחמה'. נכנסתי לשיחת ועידה של מפקדים, בה נבנתה תמונת המצב: צריך להגיע כמה שיותר מהר, מבלי לנסוע בדרכים הרגילות כי חלקן כבר תפוסות על ידי מחבלים. כשנגיע, נקבל מיד משימה מהחמ"ל".

"עשינו עיקוף גדול דרך כביש 90: ים המלח - ערד - דימונה - צומת משאבי שדה ואז לצאלים. לאחר תדרוך מהיר, לקחנו כמה שיותר ציוד רפואי, מים ותחמושת ויצאנו לרכבים בצמדים. נסענו בשיירה הכוללת ארבעה ג'יפים צבאיים וג'יפ פרטי באמצע, אני בראשון. ככל שהתקרבנו לאזור אורים הבנו את גודל האירוע - אני זוכר שבשלב מסוים החלו להופיע פסי טנק על הכביש".

הסריקות בפרדס ובפאתי אתר הנובה זכורות לסא"ל מ' היטב. "הגענו לאזור מוכה אסון, והתלבטנו מאיזה כיוון להיכנס. הזירה הייתה קפואה, שומעים רק דממת מוות, פצפוצי שריפות, טילים רחוקים. בשטחים הפתוחים חילצנו 8 אנשים - 7 אזרחים וחייל פצוע מצוות הטנק שראינו".

כיום, הזירה בה משקיע סא"ל מ' את עיקר כוחותיו היא הקורס בו הוא מפקד. "אני עומד מול לוחמים שעברו הרבה בשנתיים האחרונות, בכל הגזרות. מי שבוחר להישאר במערכת עושה את זה מתוך שליחות ורצון לנצח. בזכותם אני זוכה לחוש כאן על בשרי את המשפט 'מכל מלמדיי השכלתי'."

את שעברו מ-7 באוקטובר והשנתיים שבאו לאחר מכן ספק אם ישכחו, והם גם לא מנסים לעשות כן. בסוף, אירועי אותו היום ממשיכים ללוות את שלושתם ולהשפיע על הדרך בה הם מפקדים ועוד יפקדו על לוחמיהם. 

בין אם מדובר בסגן ע', שמתרגם אותם לפרקטיקה: "לדעת מה קורה, לאמן ולהתאמן", סרן ד', שקורא לזה בשם פשוט: "להיות שם - באחריות", או סא"ל מ', שמסכם את התכלית: "לבנות דור מפקדים  שמכירים את המציאות ומובילים אחרים דרכה".