‫סקירת ‬‫ספרות‪:‬‬ ‫"ריבונות‬ ‫בזעיר‬ ‫אנפין‪:‬‬ ‫מובלעת‬ הר ‬‫הצופים‬ ‫‪"1967–1948‬‬ ‫ליפעת‬ ‫וייס‬

‫

‫א. 19 שנים, 5 דקות

"סע מהר ואל תעצור", פקד הקצין על נהג הג'יפ המצויד בתול"ר (תותח ללא רתע), והוסיף, "אם יהיה צורך - אני כבר אלחם". הקצין - רס"ן דורון מור, סמג"ד 66 בחטיבת הצנחנים במילואים 55 - הצטייד בחופזה במחסניות וברימונים. הנהג מיהר לעשות כמצוותו, סחט ללא רחם את דוושת הדלק, בעוד מור נאחז בכל כוחותיו בדופנות הג'יפ פן יעוף ממנו בעת ששעט במעלה הדרך אל ההר.

חמש דקות קודם לכן, ביומה השני של מלחמת ששת הימים, שהה מור במלון "אמבסדור" שבשכונה הירושלמית שיח' ג'ראח, שיממה קודם עדיין הייתה שבשליטת ממלכת ירדן. שעות אחדות חלפו מאז סיים לפנות מגבעת התחמושת את חללי יחידתו ופצועיה הרבים לאחר קרב עקום מדם. בעודו נרך לפקד על הגדוד עד חזרת מפקדו, הגיח לפתע ג'יפ ועליו שלושה נוסעים ונעצר בפתח המלון. השעה הייתה 12:20 לערך, ואחת מנוסעי הג'יפ פנה אל רס"ן מור ואמר כי נוסעיו ממהרים מאוד להגיע להר-הצופים, מרחק של כשש מאות מטרים. שלושת נוסעי הג'יפ היו מפקד פיקוד המרכז אלוף עוזי נרקיס, שר הביטחון משה דיין וראש אג"ם אלוף עזר ויצמן, שדמותו הארוכה התנשאה במושב האחורי.

מור השיב לאלוף נרקיס כי הציר להר-הצופים עדיין לא טוהר, וכי גדוד 66, שחטיבתו יועדה על פי תוכניות צה"ל למהר ולחבור אל מובלעת הר-הצופים, כלל לא הגיע למקום מפני שלא נפקד לעשות זאת; דבר שבוודאי היה ידוע לאלוף נרקיס. "טהר לנו אותו!", פקד בתגובה האלוף נרקיס על הבמג"ד מור והאיץ בו לצאת לדרך. מכיוון שלא נמצא לידו כוח זמין, עט רס"ן מור על ג'יפ תול"ר אחד מבין השניים שחנו במקום, נטל עימו מחסניות ורימונים ופקד על הנהג "לטוס" אל ההר. לא חלפו חמש דקות מרגע הגעת הג'יפ עם שלושת הבכירים עד שרס"ן מור הגיע אל מחסום צה"ל שבפתח מובלעת הר-הצופים. שם נפלו על צווארו בשמחה אדירה חיילי כוח צה"ל המבודד שאיישו את המחסום ומיהרו מייד לפרקו.

דיין, ויצמן ונרקיס עלו על גג הספרייה הלאומית ששכנה בקמפוס האוניברסיטה העברית - שני מוסדות שהובשתו ממלאכתם על ההר הקרוב לעשרים שנה - כדי לדון בהמשך המערכה ובשחרור העיר העתיקה שנשקפה היטב לעיניהם. דיין דחה את בקשת נרקיס לתקוף מייד את העיר העתיקה ודבק בתוכנית המלחמה, שקבעה כי יש לכתר את העיר טרם כניסה אליה. ואכן, שחרור הר-הצופים, ששמו ניתן לו עם שום היותו מקום הצפייה אל בית המקדש, קדם לשחרור הר-הבית. רק למוחרת, שבעה ביוני, בשעה 10:00 דיווח מח"ט 55 אל"ם מוטה גור: "הר הבית בידינו!" ומאז נאבקות ידינו לאחוז בהר.

כך, באופן זה, על דרך המקרה ובחטף, בתוך חמש דקות בצוהרי יומה השני של מלחמת ששת הימים, תמו תשע עשרה השנים שבהן ניסה האו"ם לאסור את הר-הצופים במובלעת מפורזת. זו חולקה בין ישראל לירדן תחת פיקוחו, כששטח הפקר חצץ ביניהן, והפכה, כמובן, לשטח מריבה. פרק חדש נפתח בתולדות ההר הגבוה מבין הריה של ירושלים, שלה מייחסות שלוש הדתות קדושה. מעל פסגת הר-הצופים החל נשקף נוף חדש-ישן שבליבו הולם מאבק עז, שסופו לא נראה באופק.

ספרה של יפעת וייס מתאר לפרטיהן את קורותיהן של תשע עשרה השנים שבהן התקיימה מובלעת הר-הצופים, ממלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים. ספרה הוא הראשון שבוחן בזכוכית מגלדת, בהסתמך על ספרות עשירה ועל שפע מקורות ראשוניים, את תהליך הקדמתם של מוסדות המדע והרוח היהודיים שעל הר-הצופים לפני קום המדינה ואת תהליך הקמת המובלעת. וייס מתארת ומסבירה את חשיבותה של המובלעת למדינת ישראל ואת מדיניותה בה, את מאבקה הדיפלומטי והצבאי לשמר את אחיזתה בהר ואת חילוקי הדעות הפנימיים בישראל, בתוך גופי הממשל השונים ובינם לבין רשויות האוניברסיטה. זאת, בניסיון שנועד, בראש ובראשונה, להחיל את ריבונות ישראל במום מיוחד זה, שהיה גדוש בהיסטוריה מלאת השראה ונחשב במשך הדורות, וגם באותן תשע תשע עשרה השנים, לבעל חשיבות אסטרטגית וצבאית רבה, שהייתה ברורה לכל.

ללא שליטה בהר-הצופים, הזהיר מפקד הלגיון הירדני גלאב את המלך עבדאללה, לא יוכל הלגיון להגן על ירושלים הערבית. אם חלילה יכבשו "היהודים" את הר-הצופים, הם יוכלו לצפות מפסגתו על כל עמק הירדן, על גשר אלנבי ועל הדרך העולה לעומק ירדן. על הממלכה למנוע מהיהודים להשתלט על ההר כדי להגן על הגדרה המערבית של הנהר, סכים המפקד הבריטי. גם השגריר המערב-גרמני בירדן הסביר למשרד החוץ בבון, כי הר-הצופים יחד עם הר-הזיתים בדרומו מרכיבים את הרכס, שהשולט בו שולט בירושלים כולה.

ב. הר-הצופים בתוכניות המלחמה של צה"ל

כיצד קרה הדבר שצה"ל שחרר את הר-הצופים בדרך מקרית זו ולא במהלך צבאי מתוכנן? כיצד קרה שלאחר תשע עשרה שנים שבהן ניסתה ישראל להכיל את ריבונותה במקום, היא לא מהירה אל ראש ההר? האם "שמירת הריבונות הישראלית במובלעת הר-הצופים" לא "הייתה עמוד התיווך בתוכניות המבצעיות של צה"ל בירושלים" במשך אותן תשע עשרה שנים "מתום מלחמת העצמאות עד מלחמת ששת הימים"? האם ממשת ישראל, לא רק צה"ל, לא ידעה היטב כי "המובלעת שימשה מעין 'מוצב חוץ' קדמי ומבודד של צה"ל ונחשבה טרף מפתה למחטף ירדני"? האם לא הייתה מובלעת זו "מקור מתמיד לדאגה במשך 19 שנים", שבמהלכן "השקיע צה"ל מאמצים רבים לביצור כושר העמידה של הכוח" הצבאי המוסווה ששהה בה "בידיעה ודאית שבצבא ירדן קיימות תוכניות אופרטיביות לכבוש אותו בהפתעה"? אם כך, כיצד נערך צה"ל לסכל את תוכניות צבא ירדן ולהקדימן? מה היו תוכניותיו להשתלט על הר-הצופים במקרה מלחמה?

"בתוכניות המבצעיות נקבע כי צה"ל ישאף לחבור מוקדם ככל האפשר למובלעת הר הצופים" כחלק ממהלך להכרעת צבא ירדן ולהשתלטות על יהודה ושוומרון בתוך שלוש יממות. שאיפה זו גובתה ב"כמה תוכניות חבירה לקרקעית" ואף מוסקת בשנים 1949-1967. תוכניות אלו נועדו "הן לחילוץ השיירה הדו-שבועית" שנעה מהעיר אל המובלעת, "הן לתגבור המובלעת לנוכח כוונות התקפיות של צבא ירדן" והן לתפיסת "השטח החיוני בהר-הצופים - תל אל-פול" ורכס הר-הזיתים.

מה אירע ברגע האמת, בשעת מלחמה, משהיה ידוע כבר בצוהרי 5 ביוני 1967 שהאיום מצבא ירדן על הר-הצופים קרוב מתמיד? האם צה"ל מיהר לחבור אל ההר בהתאם לתוכניותיו, או שחל בהן שינוי מחויב המציאות? הרי לצה"ל היה ידוע כבר בשעות הראשונות של המלחמה כי חטיבת השריון 60 הירדנית בפיקוד השריף זיד בן-שאכר ושני גדודי החי"ר מחטיבה 29 שנפרסו ללא הרחק מההר, באבו-דיס ואל-עזריה, איימו על הר-הצופים. וכדי להציל את המובלעת המבודדת הורה המטכ"ל לשתי חטיבות מילואים - חטיבה 10 הממוכנת חטיבה 55 - להגיע אליה.

יתרה מכך, לשר הביטחון דיין ולרמטכ"ל רבין היה ברור באותן שעות כי המשימה הדחופה ביותר של צה"ל הייתה להציל את מובלעת הר-הצופים, ומשימה זו האפליה בחשיבותה ובדחיפותה על כל האיומים האחרים.

מסיבה זו הורה האלוף נרקיס בשעות אחר-הצהריים למח"ט 55, אל"ם מוטה גור, לחבור להר-הצופים תוך כיבוש שיח' ג'ראח ובית הספר לשוטרים. האם ביטל מישהו פקודה זו או שינה אותה? האם הדבר נעשה ברשות ובסמכות? האם לא נמסרה כלל מגור לפקודיו?

נראה כי בפקודה שהוריד אל"ם גור למפקדי הגדודים בחטיבתו, שעתיים לאחר שקיבלה מנרקיס, לא נזכרה כלל משימה זו, ולכן צה"ל לא הגיע למובלעת הר-הצופים, עד שרס"ן מור הוביל אליה בצוהרי 6 ביוני את שר הביטחון דיין ואת הלופים ויצמן ונרקיס. הדרך שבה שחרר צה"ל את מובלעת הר-הצופים לא תאמה את תוכניותיו המקוריות וגם לא אפיינה את מדיניותה של ישראל כלפי המובלעת. למרות חילוקי הדעות שהתגלעו מדי פעם בין צה"ל למשרד החוץ, ישראל ניסתה להחיל את ריבונותה במקום ולחדש את עבודת מוסדותיה שעל הר-הצופים, אך ללא הצלחהץ

כיצד הוקמה מובלעת הר-הצופים, מה הייתה מדיניותה של ישראל במשך תשע עשרה שנות קיומה, מה היו המוסדות שאת עבודתם שאפה לחדש ומדוע הוקמו דווקא על הר זה? כיצד ומול מי פעלה ישראל כדי להחיל את ריבונותה, מה היו האתגרים שניצבו בפניה, וכיצד הוכתר מאבקה? על כל אלה השיבה פרופ' יפעת וייס במחקר חלוצי ומעמיק שערכה במשך עשור וששמו - "ריבונות בזעיר אנפין: מובלעת הר-הצופים 1948-1967". מחקר המעורר מחשבות על עתיד ירושלים ועל ריבונות ישראל בה ובהריה, על מידת הכרת העולם בריבונותו בעיר ועל היום שבו תחדל העיר, ובעיקר אגנה המקודש, להיות מקור למלחמה.

ג. הר-הצופים והתנועה הציונית - ההתחלה

ההתחלה נראתה מבטיחה. בשנת 1912 רכשה ההסתדרות הציונית מכומר אנגלי את הקרקע שעליו ניצבה אחוזתו בפסגת הר-הצופים, וממנה, כך מצאה וייס, נגלה לעיניו "המראה הנשגב והנהדר ביותר בעולם". שנה לאחר מכן יזם הקונגרס הציוני העולמי ה-11 את הקמת האוניברסיטה ומינה את מר חיים ויצמן להפוך את החזון למציאות, משימה שארכה תריסר שנים.

"בית שלישי" כינה ויצמן את האוניברסיטה במכתב לרעייתו ורה, "מקדש שלישי" ראה בו "אחד העם" ביום חנוכתה בשנת 1925, לפני מאה. דבריהם ודברי מרבית הנואמים בטקס החנוכה העידו, כי עומס המאוויים הדתיים והמשיחיים שהוטלו על המפעל התרבותי המחולן היה ללא ספק עצום". התרוממות רוח מתחילת שיבת היהודים אל הר-הצופים נשבה גם מנאומו של ארתור ג'יימס בלפור. "מהר-הצופים", הדהדו דבריו בעת חנוכת האוניברסיטה, "ניהל מהרסה הרומאי של ירושלים את המצור" שהביא לחורבנה ולגלות בת אלפיים שנה, ושאותה שואפים כעת מקימי האוניברסיטה לסיים. האם מהר זה, שממנו החל החורבן, בחרה התנועה הציונית לחדש את ריבונות ישראל בהקמת מוסד כאוניברסיטה העברית ובה בית הספרים הלאומי? לאמיתו של דבר, מבהירה וייס, רכישת הקרקע מהכומר האדוק לא הייתה אלא "תוצר מקרי של היצע וביקוש בשוק הנדל"ן המקומי". "תוצר מקרי" זה של הקמת "בית שלישי" דומה לדרך המקרה שבה הוביל רס"ן מור את דיין, נרקיס וויצמן אל הר-הצופים בצוהרי 6 ביוני 1967. לא הייתה זו הפעם האחרונה שבה הביאו שיקולים גשמיים מעין אלה, על דרך המקרה, לבחירת הר-הצופים כמקום משכנו של מוסד חשוב.

לשלל נאומי הברכה לרגל חנוכת האוניברסיטה לא שכחה וייס לצרף את ברכתו של זיגמונד פרויד, שבשל בריאותו נבצר ממנו להגיע לירושלים. בברכה ששלח לרגל המאורע שילב חקור הנפש לקח היסטורי ואזהרה לעתיד: "ההיסטוריונים", הם ולא אחרים, "לימדו אותנו כי אומתנו הקטנה עמדה בהרס עצמאותה כמדינה רק משום שהעבירה את כובד משקלה לערכים הנשגבים ביותר לנכסיה הרוחניים, לדעת שלה, ולספרותה [הדתית]". התוכל האוניברסיטה העברית ממשכנה בהר-הצופים, למנוע את הישנות ההיסטוריה? האם תהיה לכך הסכמה בקרב הציבור היהודי החי בארץ ישראל? המתגורר בירושלים? המקים את האוניברסיטה עצמה?

מחלוקת עמוקה ניכרת כבר מראשית ימיה של האוניברסיטה בין נשאיה הראשון הרב יהודה לייב מאגנס לבין מנהיגי התנועה הציונית. מאגנס וכמה מראשי האוניברסיטה העברית ולא תמכו בשאיפה להקים מדינה יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל ולא במאבק הכרוך בהקמתה - אלא במדינה דו-לאומית. "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי", ציטט מאגנס את הנביא זכריה בטקס פתחית המכון למדעי היהודית ב-1924. "פסוק זה", ציינה וייס, "ביטא את מהותה של האוניברסיטה העברית כגולת הכותרת של הציונות הרוחנית, החותרת להקמתו של מרכז רוחני מעבר לסוגיית הקיום המדיני ומחוצה לו". פסוק זה גם היה עדות לכישלונה ההיסטורי של הציונות הרוחנית ולחולשתה, או כדבריה של וייס, ספק אם אמירתו של מאגנס הייתה תקפה בתקופת המנדט, שהרי היא "התבטלה למעשה עם מימוש הריבונות היהודית בארץ ישראל".

אם נמצא לראשי האוניברסיטה דבר מה משותף בעל חשיבות עם התנועה הציונית לפני קום המדינה היה זה בהעדפתם את רכס הר-הצופים על פני העיר העתיקה מנימוקים שונים. במחצית השנייה של שנות השלושים של המאה שעברה, מציינת וייס, כבש לעצמו רכס הר-הצופים מעמד מרכזי בתודעה של המנהיגות הציונית ו"החל להאפיל על אתרי העיר בעלי קדושה דתית מובהקת". מעמד זה הושג הודות להתפתחותה של האוניברסיטה העברית ולעתיד שצפו לה ראשי הציונות במקום: "הר הצופים יהיה המרכז התרבותי של עם-ישראל עם אלפי סטודנטים ומאות פרופסורים", חזה בהתלהבות מנחם אוסישקין. לצד החזון התרבותי היה על מנהיגי היישוב להתמודד עם המציאות המאגרת באותו זמן ובעיקר עם ועדת פיל שהמליצה, לצד חלוקת הארץ, להקים בירושלים ובסביבותיה מדינת מנדט בחסות בריטית. (קראו את שאר המאמר בקובץ)