"הזיכרון חי לנצח"

רס"ר חטיבה 7, רנ"ג חיים סימנה, בטור לזכר נופלי הגדוד:

"את היום הזה, אני לא חושב שיש מישהו במדינה שלנו שיכול לשכוח. בטח לא מי שהכיר ושירת עם אחד מ-73 ההרוגים.

לכל אחד יש את אסון המסוקים "שלו", כלומר מנקודת מבטו: איפה קיבל את הבשורה המרה, איך הגיב ואיך זה השפיע עליו בהמשך.

באותם ימים אני הייתי רס"פ של פלוגת הצמ"פ, כבר נגד בשירות קבע. ביום האסון הייתי רחוק מאוד מלבנון - בבסיס "סיירים" שליד אילת.

מבזק קטע את שידורי הטלוויזיה בהם צפינו. בין הדמויות שריצדו על המסך באותו שידור חדשות הופיע סא"ל אמנון אסולין, מג"ד 75 - המג"ד שלי. כך היכתה בי ההבנה, שהגדוד שלי ספג אבידות.

עברו דקות ספורות מרגעי השידור לרגע בו הטלפון שלי צלצל. על הקו היה אחד ממפקדי הפלוגות בגדוד, שהתקשר לבקש שאגיע במהרה לצפון - כדי להתחיל בארגון הלוויות.

לא אשכח איך על פני כל חיילי הגדוד, מטוראי ועד הדרגים הבכירים ביותר, הייתה הבעת הלם ועצבות. את גודל התדהמה לא ניתן להסביר במילים. בתוך כל הכאוס, העצב והכאב, הצלחתי לראות את אמנון המג"ד, מסתובב בין החיילים, משוחח ומנסה להשרות תחושת חוסן וחוזק.

את חלק מההרוגים הכרתי באופן אישי, בין אם עבדו לצדי ובין אם היו חיילים בגדוד. היום, בתור רס"ר החטיבה, הקשר עם המשפחות השכולות הלך והתהדק. אני מרגיש שדרך ההורים והאחים אני מכיר טוב יותר גם את החללים עצמם: מי הם היו, על מה הם חלמו, איזה ילדים היו להוריהם ואחים לאחיהם.

עם חלק מהמשפחות הקשר הוא מעבר לתפקיד, קשר משפחתי ממש. דבר לא יחזיר את יקיריהן, אבל יש לנו את הזכות להעניק להן את התחושה שהם לא לבד, ושאת האהובים שלהם לא נשכח.

אומרים שהזמן מרפא, אך אני לא בטוח שזה נכון. אולי קצת מקהה את הכאב, אך הזיכרון חי לנצח - גם 20 שנה מאוחר יותר.

יהי זכר הנופלים ברוך, לעולם לא אשכח אתכם".