"המילים שאזלו, הרעות שהרימה ראשה שוב"

"אבידות רבות בשטח, נשיאת פצועים הרחק משטח ישראל. כל אלו היו קשות מנשוא, אך דבר לא הכין אותי לאסון המסוקים. אותו יום חורף חקוק בזיכרוני בתור מפקד פלחה"ן נח"ל – בחטיבה שספגה מכה כל כך כואבת.

אי אפשר לחוש באוויר שמשהו חריג הולך לקרות, והלילה היה ככל הלילות. אני מפקד מוצב "דלעת", המוצב השכן של ה"בופור" על רכס עלי טהאר, ובאותו ערב אני ממתין לשני המסוקים שינחתו ויפרקו מתוכם לוחמים, לפי הנוהל. כולם במוצב מצפים. מצפים לצ'ופרים מהבית, לחבר'ה שיגיעו, ללוחמים שבאים. לפתע קיבלתי דיווח מאחד התצפיתנים על הבזק בשמיים שמגיע מכיוון שטח ישראל.

ברגע הראשון לא ברור מה פשר ההבזק וממה הוא נובע. אבל אין ספק שלא התרגשנו. מאוחר יותר, התקבלה ההודעה ששני המסוקים אשר בסיפוניהם 20 לוחמים תחת פיקודי, מפלוגת ההנדסה, התנגשו זה בזה ואף אחד לא שרד. אף לא ניצול אחד מהתקרית. את כולם הכרתי אישית, הרי המוצבים היו סמוכים ולכן הפעילות הייתה צפופה וצמודה, אפשר לומר אינטימית, כך שהכרתי את מרביתם.

ודאי שהתחושות קשות, אבל המטרה לשמה אנו נמצאים על הרכס בדרום לבנון ברורה לכל, ודאי שגם לי בתור המפקד, ואני יודע שעל אף הכאב חייבים להישאר ולשמור על קור רוח. נשארנו במוצב 18 יום והמשכנו לבצע את המשימות באדיקות ובמקצועיות כפי שמתבקש לעשות כל לוחם, ולמרות האסון. לפני החזרה לישראל, המוצב הותקף קשות על ידי חיזבאללה, וגם שם איבדתי לוחם.

נשארנו, הגנו ונלחמנו. כל זאת בימים טרופים כשאנחנו לא יודעים את מה שמתחולל בלב מדינת ישראל וצריכים לנסוך בפקודינו את האומץ. זאת כאשר בעצמי אני עומד מולם עם קול חנוק, לא יודע מה לומר וכיצד לבשר. ברגעים האלו אזלו המילים ולעולם לא אשכח את הלוחמים שבכו בעמדות השמירה על האובדן הקשה, על הכתף שהיינו צריכים להעניק אחד לשני ועל הרעות שמכורח הנסיבות הרימה ראשה שוב.

כשירדתי מההר, ירדתי אל משפחות החללים, לבקר ולנחם. אני רוצה לומר שאינני יודע מאין נשאב הכוח, אבל עם זאת אני יודע שתעצומות הנפש, של כלל הלוחמים וביניהם גם שלי, נשאבו מהידיעה כי אנחנו מגנים על המולדת."

אל"ם יאיר ברקת, מפקד חטיבת החילוץ וההצלה בפיקוד העורף, פיקד על פלחה"ן נח"ל בזמן אסון המסוקים