"יש שאוהבים לאסוף בולים, גל אהב לאסוף חברים"

פנינה מייזלס, אמו של רס"ל גל מייזלס ז"ל, בטור אישי לזכרו:

"כבר כילד קטן גל היה מלא אהבה. הוא אהב את כולם, אהב לתת, אהב ליצור קשרים ותמיד ראו אותו עם חיוך על הפנים. אחיו אמר פעם את המשפט שתיאר אותו בצורה המושלמת: 'יש כאלה שאוהבים לאסוף בולים. גל אהב לאסוף חברים'. הוא היה בן נהדר ובעל נהדר לגלית, שאותה אהב אהבת נפש. פטריוט אמיתי, אחד כזה שגאה מאוד במדים, במדינה ובשירות בצה"ל.

בשבת האחרונה, לפני האסון, גל נפרד מכולם. כאילו הרגיש שמשהו הולך לקרות. שלא כהרגלו, הוא דרש משני אחיו לחזור לבית שלנו ולעשות יחד את השבת. הם לא ממש הבינו למה הוא התעקש, וגל הסביר: ' אני מתגעגע אליכם'. זו הייתה שבת כל כך נעימה. הנכדים שיחקו ביניהם וכולם היו פשוט מאושרים.

בערב האסון בעלי אריה ואני היינו בניחום אבלים. מישהו נכנס וסיפר שמסוקים של צה"ל התרסקו בצפון. בהתחלה לא דאגנו, כי אמרו בחדשות שהמסוקים עשו את דרכם חזרה לישראל, וגל הרי היה בדרך ההפוכה. אבל אז, כשדיווחו שמדובר במסוקים בדרך ללבנון, אריה אמר לי: 'פנינה, קחי בחשבון שאין לנו בן'. מאז הכול השתנה.

20 שנה חלפו מאז אותו לילה ארור. החיים נמשכים, אבל גל חסר לנו מאוד בכל דבר. אני מדברת לתמונה שלו, מספרת לו דברים ומבקשת שישמור על המשפחה. במהלך מבצע צוק איתן, אני וכל המשפחה היינו חרדים לשלום אוהד, הנכד שלי, קצין צנחנים שלחם בסג'עייה. ערב אחד, בסביבות השעה 22:00, הייתה לי הרגשה כל כך איומה. נעמדתי מול התמונה של גל, ביקשתי והתחננתי: 'גל, מלאך שלנו, תשמור על אוהדי. תפרוש את כנפיך מעל אוהד והחיילים שלו'. למחרת בבוקר הבן שלי התקשר וסיפר שאוהד נפצע קל. אני בטוחה שגל שמר עליו.

אריה עדיין הולך לבית העלמין מדי יום ומדליק נר נשמה לזכרו של גל. הוא לא מוותר על זה אף פעם. גם כשאושפז בבית החולים, הוא התעקש וביקש ממני ללכת במקומו.

הרבה זמן חלף מאז, אבל אני כל הזמן חושבת מה היה קורה אם גל היה איתנו היום. מה הוא היה עושה? כמה ילדים היו לו? יש כל כך הרבה דברים שהוא פשוט לא הספיק להגשים".