"מכאן – הכול נהיה אחרת"

הייתי בן 23, סרן, מפקד פלוגה מבצעית (פלוגה ו') בגדוד 77. חודש לפני האסון התבקשתי להחליף את מ"פ 75. פלוגה מ' בגדוד 75 הייתה פרוסה על פני מספר מוצבים כשהגעתי, בופור ודלעת (שהיו קרובים יחסית), טייבה וגלגלית. תפקיד מ"פ הטנקים הוא להיות מפקד מוצב הבופור והגזרה, כשבמוצב יש למעשה מספר כוחות שונים: שתי מחלקות חי"ר, כוחות לוגיסטיים, איסוף קרבי וכוחות הנדסה.

הפעילות המרכזית שלנו הייתה להגן על המוצב ולהוציא ממנו פעילויות ברדיוס של כמה קילומטרים. התנועה אל המוצב הייתה בשיירות שנכנסו מהארץ, או באמצעות מסוקים. חורף 97' היה קשה, הרבה שלג הצטבר על הצירים ורובם נסגרו, לכן נעזרנו בעיקר במסוקים לתובלת אספקה וחיילים. באותה התקופה המוצב היה סגור מספר שבועות בגלל תנאי מזג האוויר הקשים, לכן ציפו בכיליון עיניים לכוחות שיגיעו במסוקים, יחליפו את הכוח ששהה שם תקופה, וגם יביאו איתם צ'ופרים מהבית.

ביום האירוע אני מפקד המוצב כבר כמה שבועות. בשעות הערב המוקדמות אנחנו יוצאים למנחת, הכוחות שאמורים לחזור הביתה ואני יחד איתם. אנחנו מחכים להגעת המסוקים, ובחוץ קר מאוד. בבוקר האסון דיברתי עם הטייס שאמור להיכנס וסיכמנו לפרטים אחרונים. מרגע שהוא עולה לאוויר במחניים אנחנו בקשר תמידי אך בשלב מסוים הקשר נעלם.

פתאום אנחנו רואים הבזק גדול בשמיים ולא מבינים מה קרה. מיד עולה מולי מישהו מהאוגדה בקשר ואומר לי לחזור מהר למוצב. כשאני מגיע, אני עולה שוב בקשר – ושומע צרחות. אני מבין שהמסוק נפל.

מפה למעשה מתחילה ההתמודדות המורכבת מול האירוע עצמו. במשך חודשיים הייתי עם הלוחמים שנשארו במוצב, שכל פינה בו נגועה במוות: נהרגה מחלקה שלמה מגולני, מחלקה מהנח"ל, שני צוותי טנקים שלי מהפלוגה, הסמל הטכני של הפלוגה, וקצינים שהיו במפקדת הרכס.

אני מכנס את חיילי המוצב לשיחה, ויש התפרקות טוטאלית של חלקם, אני יודע שמכאן זאת התמודדות ארוכה וקשה, שכוללת שיחות, בכי, יציאה יחד עם הלוחמים למארבים מדי לילה, ובמבט לשנים אחר כך – גם ליווי המשפחות השכולות שנים. יש משפחות שאני בקשר איתן עד היום. אפילו עשרים שנה אחרי, אני הולך לאזכרות.

בלילה ההוא איבדתי 12 לוחמים, זה אירוע מכונן כמפקד וכאדם. אך ההתמודדות לאחר מכן, עם החיילים והמשפחות, עיצבה וחיזקה אותי".

אל"ם נדב לוטן, קצין אג"ם של פיקוד הצפון, שימש כמפקד הבופור בזמן אסון המסוקים