מראות הזוועה, הכאב האינסופי והמנהיגות הנדרשת

תקופת שירותי כמפקד עוצבת הגליל, האחראית על גזרת גבול לבנון-ישראל ומרבית רצועת הביטחון עד נהר הליטני, תישאר חקוקה בזיכרוני, אינטנסיבית ומשמעותית ככל שהייתה, ראשית כול, בהתמודדות עם אסונות.

זו היתה תקופת פעילות מבצעית ענפה ברצועת הביטחון וצפונה ממנה, עם הצלחות רבות שתרמו לייצוב השקט בצפון המדינה. אבל בזכרוני חוסות ההצלחות והפעולות בצִלם של שלושה אסונות כבדים: אסון המסוקים, אסון השריפה בסלוקי ואסון השייטת אשר התרחש מחוץ למרחב ההשפעה של האוגדה. שלושתם התרחשו ב 1997.

אסון המסוקים הוא האסון הראשון שחוויתי כמפקד העוצבה, והוא גם היה האסון האווירי השלישי שחוויתי מקרוב כמפקד.

כשעה לאחר סיום הערכת המצב השבועית אצל אלוף הפיקוד עמירם לוין, בעודי באזור העיר צפת, קיבלתי דיווח על 'תאונה אווירית לא ברורה' בגזרת החרמון. יצאתי לכיוון ומהרכס של צפת כבר יכולתי לראות שני מוקדי אש בצפון עמק החולה, והיה ברור שלפנינו תאונה קשה מאוד. הגעתי לשטח אחרי כעשרים וחמש דקות, והמראות בשתי זירות ההתרסקות היו קשים מאוד.

שני מסוקי יסעור התנגשו מעל עמק החולה בעת שהובילו לוחמים מחטיבות גולני, הנח"ל ויחידות נוספות למוצבי צה"ל ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. באירוע נהרגו כל שבעים ושלושה החיילים שהיו על המסוקים, שמונה מהם אנשי צוות האוויר.

מיניתי מיד את מח"ט גולני, אלוף-משנה ארז גרשטיין, ואת מח"ט הגזרה, אלוף-משנה קובי מרום, לפקד על כל אחד ממוקדי ההתרסקות: סריקות וניסיון זיהוי ניצולים, כיבוי הדלקות, והוצאת הגופות.

שריפת להבי הטיטניום של המסוקים צרבה בעיני כולנו, ומראות הזוועה הדירו מהן שינה במשך לילות רבים. הקושי היה עצום: במדינה, בצבא, ביחידות. בימים הבאים ביקרנו על פי חלוקה בינינו, מפקדי היחידות, את כל המשפחות שאיבדו את יקיריהן.

אחד מהבתים הרבים היה ביתם של הורי ניר שרייבמן, זיכרונו לברכה, קצין תותחנים ותצפית קדמי באחד ממוצבי רכס הבופור. הוריו הפתיעו וריגשו אותי: "ניר אהב אותך, וגרם לנו להעריך אותך מאוד". האמירה נשמעה לי מעט מוזרה באותו רגע, סגן-משנה היושב באחד המוצבים המופגזים בגזרה לא נמצא בקשר ומגע קרובים כל כך למפקד האוגדה כדי להעביר מסר כזה.

הוריו, רותי ואמנון שרייבמן, המשיכו לספר, ופתרו את התעלומה: באחד מהלילות הרבים בהם שהיתי במוצבים, עובדה שלא נעלמה מעיני ניר וחבריו – שדיווחו אותה גם הלאה לחברים ולמשפחות, הצטרפתי לעמדות השמירה, והזדמן לי לבלות משמרת עם ניר בעמדת התצפית שלו. השיחה הפליגה על דא ועל הא, והתגלגלה גם עד לתעסוקה הנדרשת משני חיילים בעמדה, כדי לשמור על ערנות, ו"להרוג" שלוש או ארבע שעות משמרת. בין היתר התברר לנו שיום ההולדת שלנו חל באותו יום.

ניר סיפר להוריו על הלילה הזה, והם המתינו שאגיע לביתם אחרי ההלוויה כדי לשתף אותי בהתרשמות ובחותם שהותיר אותו ליל שמירה ושימורים עליו. מאז, משפחת שרייבמן האצילית ואני מציינים יחד את ימי ההולדת שלנו בדרכנו המיוחדת. הכאב על ניר והנספים האחרים ועל משפחותיהם הוא אינסופי. חד וחלק, פשוטו כמשמעו.

כמוהו נפלו באסון עשרות רבות. כל אחד הוא סיפור אישי, עולם ומלואו, בן להורים, אח לאחים, חלקם בעלי משפחות. ביני לבין עצמי אני שומר את מניין הפקודים שנפלו תחת פיקודי. אינני יודע כיצד לשחזר כאן את עוצמת התדהמה כל אימת שהמקבת נוחתת, הכאב והצמרמורת שנוחתים על המפקד כל פעם מחדש. צירופי מקרים כמעט בלתי אפשריים מפתיעים באכזריות פעם ועוד פעם, ויכולים להגיע, בכל פעולה, מכל כיוון. 

במעבר חד מהשכול ובחזרה לעולם החיים, מעבר שלעולם אין עליו מחילה אמיתית; המנהיגות אשר נדרשה ממפקדים רבים להשיב את חיי השגרה במוצבים, בפלוגות, ביחידות אל מול העמידה במשימות הייתה מדהימה.

מפקדים בכל הרמות הסתובבו בין היחידות, ולעיתים בעזרת אנשי מקצוע קיימו שיחות רבות על האסון, מפקדים עסקו בהתמודדות עם המצב ולא עסקו בהאשמות של מערכת כזו או אחרת. מפקדים התמקדו בהשבת המסגרות שלהם למבצעיות מלאה, מצידו של האויב בעיקר החיזבאללה לא הייתה הפוגה. צריך היה להמשיך וכך נעשה.

לגופו של מקרה, הופקו לקחים בחילות השונים, אך רובם קשורים לנהלי טיסה בחיל האוויר. אלו הופקו במסגרת ועדת חקירה מקצועית בראשותו של האלוף במילואים דוד עברי, שמינה שר הביטחון איציק מרדכי. לקח הנוגע לזיהויים של כלל החיילים בטיסות מבצעיות לוטש בניואנסים שונים נוספים ויושם בצה"ל כולו".

אלוף (מיל') יום טוב סמיה היה מפקד אוגדה 91 בזמן