איגרות קח"ר לסגלי החינוך

להורדה לחצו כאן

יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ,
אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּהּ.

סיבוב בקיבוץ בארי, עם איש כבן 50, שנראה כאילו יצא מפרסומת למדינת ישראל. טברייני במקור, עם ערבית שוטפת שאותה למד ב"כדורי" מחבריו לספסל הלימודים הצ'רקסים, הדרוזים והבדואים. זעת אפו משוקעת בקיבוץ הזה בכל מקום. ידיים שנראות כאילו הן יודעות לעשות הכל. עיניים טובות, שבקרקעיתן יש גם אור גדול אבל גם תהום שנפערה לפני שנה פחות חמישה ימים. אב שכול, שלנו.
"היתה תקופה שהייתי במסגריה, והייתי אחראי על המים, והמכשור החקלאי, ומיכון הנדסי, ופה, ושם, ואיפה לא". ואני מקשיב לו מסביר איך בקיבוץ כולם עושים הכל, ואיך המנכ"ל מסיים קדנציה והולך לעבוד בנוי, ואיך היה מקום שבו הוא שובץ, ואז הסתיימה הקדנציה, אבל הוא הרגיש שעדיין לא הגיע לשיא, אז הוא נשאר עוד קצת, ואז הוא הגיע לשיא- אז הוא לימד וחנך את הדור הבא, ועבר הלאה, להתמקצע במשהו חדש. ועכשיו הוא בנוי.
ואני מקשיב לו ועולות בי מחשבות על חניכה, ועל אנשים מפעם, ובעיקר- כשהוא מתאר איך הוא עובר מתפקיד לתפקיד לפי מה שצריך- אני חושב על הטקסט הידוע של ז'בוטינסקי על טרומפלדור- ״צריך גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכל"
"אין בני אדם כאלה", אומר לו ז'בוטינסקי, "יהיו", עונה לו טרומפלדור. ״ישנם״ אני חושב לעצמי כשאני מביט בו.

״במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו״, אני נזכר באמירה אחרת של טרומפלדור, בזמן שאנחנו רואים את השדות שמעבר לבתים, מרמזים על הגבול, שמעבר לשדה החרוש.
בחזרה מהצפון אחרי פגישה עם מג"ד שנראה כמו חלוץ שנשאר באצבע הגליל מאז 1916, על תחנות אוטובוס ועל מיגוניות בכל הגליל, מישהו ריסס לכל אורך הדרך אריות שואגים, של תל חי כאלה. תל. חי. ומתחת כתוב: ״התקווה מתה אחרונה״.
מילים קשות. אלפי חיילים וכלים חלפו על פניהן בשבועות האחרונים בדרך צפונה, לקצה הצפון ומעבר לשם.
התקווה מתה אחרונה.
אבל היא חיה. ואני פגשתי אותה בשבועיים האחרונים בכל מקום.
אצל מ"מ מהנח"ל, מוליך טור כבד של לוחמים בסמטאות של עזה. בקולו הבוטח של מח"ט בלב תל סולטן; במילותיו של מג"ד חלוץ; בעיניו של קיבוצניק מבארי.
וגם בכל שיחה ושיחה בשבועיים האחרונים בחיל, טירונים, קורסיסטים, חיילות וחיילים, מפקדות, קצינת חינוך במילואים שאיתנו כבר 360 ימים, אנשי יחידת ההסברה בחירום, צייר צבאי אחד, סיירת של אזרחים עובדי צה"ל, צוערות במסע, שתי דודות של אל"ח. איפה לא. ובגדול, ככה החיל הזה נראה בשנה האחרונה. "צריך גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי".

בוקר, ערב השנה החדשה, אחרי לילה הזוי.

ועולות מילותיו של אנדד אלדן, משורר מבארי, שציין ביוני האחרון יום הולדת מאה:
יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּהּ.
וכל השנה הזו קצת רוחשת חושך, וכל החיל הזה, שזכיתי להכיר מחדש מעט ממנו בשבועיים האחרונים, הוא שַׁחַר וְהִלָּהּ.
בוקר טוב.
ושנה טובה שתהיה.

סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

בארי, אורים, נירים, תקומה...

מיום כיפורים שעבר ועד יום כיפורים הזה.
מיום כיפורים 1946 ועד יום כיפורים התשפ״ה.
רגע לפני
מחשבות על תיקון, ועל הדורש תיקון
ועל חטאים שחטאנו
והמלחמה, שהיתה
וזו, שעודנה.
ובכל זאת, מחשבה על בניין רוח ובניין אומה.
כשייצא הצום, בעוד יממה וקצת, שאו עיניכם מעלה, סיפרו אחד עשר כוכבים.

מוצאי כיפור התש״ו, 11 הנקודות בנגב.
נקודות שנועדו לעצב את מפת המדינה כך שהנגב ייכלל בה.
1946.
אין עדיין כ"ט בנובמבר.
לא היתה מלחמת השחרור.
לא מגילת העצמאות.
לא מדינה.
שנה אחרי סיום מלחמת העולם השניה. מסדרים מפה של מדינה שתהיה.
יש בזה הכל: אורך רוח, הקרבה, סבלנות, נחישות, דמיון, מעוף. כל מה שצריך, גם כעת.
שנזכה לבנות ולהיבנות.

חתימה טובה,
סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

היתה לי הזכות מוקדם יותר השבוע, יחד עם שירה ואלה, לקחת חלק במפגש של פורום מטכ"ל לציון יום השנה ה-29 להירצחו של יצחק רבין ז"ל.

בין השאר חזרנו אל נאום שלו, מהשבעת ממשלתו השנייה, ב- 1992: "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי אף קודם כול, האדם – האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם."
אני מניח שקראתי את הפיסקה הזו אינספור פעמים בחיי. אך משום מה את השורה האחרונה קראתי הפעם כאילו שאני קורא אותה לראשונה: "ביטחון הוא גם התקווה של האדם". אנחנו מרבים לעסוק בתקווה בשנה האחרונה. אולי כי היא מהווה מנוע חזק כל כך ואולי כי היא נחוצה כל כך. או במילים אחרות, עיסוק מתוך תחושה של היעדר תקווה וכמיהה אליה, או מתוך נוכחותה וההכרה בעוצמה שהיא נוטעת בנו.

ולעתים, נדמה שכאשר אנו מבקשים לטעת את התקווה הזו באחרים, כאשר אנחנו מביטים בהם, ואומרים – "יהיה טוב", "אל דאגה", "תסמכו עליי", "יהיה בסדר". אז ב"יהיה בסדר" פתאום משתנקים. מתנצלים, ומסבירים שלא התכוונו ל"יהיה בסדר". כלומר לא התכוונו לאותו "יהיה בסדר" מתוך נאום אחר של רבין, מאוחר יותר, בטקס סיום פו"מ, שבו אמר כי "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר" [...] מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. [...] ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר"".

תפקידנו כאנשי חינוך, ודאי כאנשי חינוך צבאיים, הוא להחזיק את שני הקולות גם יחד. את הקול ההוא של "ביטחון הוא התקווה של האדם", ואת הרתיעה מהחפיף והסמוך של "יהיה בסדר". ובעודנו מחזיקים את התקווה הזו ומעוררים אותה באחרים, נזכור שהיא לא קשורה ל"יהיה בסדר" ההוא, והיא ודאי שלא מצדיקה אותו. היא קשורה ללדאוג במעשים שיהיה בסדר, שיהיה טוב יותר. היא קשורה לעשייה, שלוקחת אותנו מרע לטוב, שעושה סדר, שלוקחת חלק חשוב, מעשי- בתיקון. היא קשורה לאותה הבחנה שעמד עליה הרב זקס בין אופטימיות לבין תקווה, שטוענת שתקווה כרוכה במעשה, במעורבות, ביכולת שלנו לשנות לטובה.

היום, י"ב בחשוון, חל יום הזיכרון הממלכתי לציון הירצחו של יצחק רבין ז"ל. זו הזדמנות וחובה לעסוק בזיכרו, בתרבות של מחלוקת ובגבולותיה, בערכי הפלמ"ח עליהם חונך וחינך אחרים, בחשיבותה של דמוקרטיה ועוד. וזו גם הזדמנות לעסוק בחלק הזה של מורשתו: התקווה של האדם היא ביטחון, והיא נחוצה לנו אולי יותר מאי פעם. נבנה אותה בעמל כפינו, בתכניות עבודה ובתכניות חינוך, במעשי יום יום של תקווה.

שנחנך לתקווה, ושנממש אותה במעשינו.
יהי זיכרו של יצחק רבין ברוך.

סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

כמה שיתופים, שהם תמונה ישראלית אחת.

בית ציוני אמריקה, שעת ערב. אולם חצי מלא. רוסית, אמהרית, צרפתית, אנגלית ועברית בערבוביה. יוזמה שצמחה מלמטה, לעצור ליד אלו שנפלו במלחמה הזו, במדים, מקרב העולים. איך מתארים אירוע, שמתקיים בחסות לובי המיליון, טיב טעם, האוניברסיטה העברית, הסוכנות היהודית, ועוד כמה חברות הייטק. רק מרשימת נותני החסות אפשר לעשות סרט, או התחלה של בדיחה. ובכל זאת סיפור ישראלי אחד מתוך רבים בערב הזה.

בשלב מסויים ילדה, ביתו של יעקב נדלין ז"ל, עולה עם אימה לבמה ומושיטה את ידיה לתמונת אביה.

האם, אלמנתו של יעקב, מעיין נדלין, נושאת דברים בקול בוטח בשם המשפחות: ״יעקב שלי היה מלאך אמיתי, האיש הכי טוב שהכרתי ביקום כולו... הוא עלה לארץ לבדו מקזחסטן בגיל 17 בלבד, עזב את המשפחה, את הבית, את המקום המוכר, ועלה לארץ ישראל. ללא משפחה וללא שפה, אך עם תיק גדול של תקווה, ציונות וציפייה לחיים עצמאיים והתחלה חדשה [...] העולים החדשים והוותיקים הם התגשמות החלום הציוני, שמרכיבים את הפסיפס הישראלי באופן מושלם, אנשי מופת שתרומתם לחברה ולארץ לא תסולא בפז, והם הם מלח הארץ. לעד נהיה חייבים להם את תודתנו".

בסוף הערב היא תספר לי ששירתה כמורה חיילת, יצאה לקצונה, הייתה בהשכלה, בנתיב ועוד. ואיפה היא פגשה את יעקב? במקום היחיד האפשרי כנראה. בליל הסדר לחיילים בודדים. חלקם הגדול של העולים והעולות שצוינו בערב הזה עבר דרכנו מן הסתם, באמיר דאז, בקורס עברית, בנתיב, בגרעין צבר. אירוע כואב, קשה, ומלא עוצמה.

ג'באליה, יום שישי, שעת צהריים. שתי קצינות חינוך ומג"ד. שיחה על מורכבות, על חינוך, על פיקוד. ומשם לשיחה עם מחלקת לוחמים. רצו הגורל, רמ"ד נח"ל, וחיל השריון- והנה מחלקה בלב עזה, שמורכבת משני גרעינים- בני עקיבא, ותנועת תרבות. שיחה מרתקת על הרב קוק, ועל פרקי אבות, ואלתרמן, ועמיחי, ומה ומי לא.

אין מחלקה כזו בעולם. וחשוב מכך- אין מחלקה כזו בצד השני. ולא תהיה כזו, לא יכולה להיות. ומה שהם יעברו ועברו יחד לא יישטף במים אני מקווה, ואם הייתי יכול (יש מצב שאנחנו יכולים, לא?) הייתי מכפיל ומשלש ומעשר את המחלקה הזו עשרות מונים. זה חלק מהזכות ומהחובה שיש לנו בצה"ל, להיפגש, להיות יחד, לחשל ברית של גורל לצד ברית של ייעוד משותף.

ראש הנקרה. מציינים יום הולדת של חמש שעות להפסקת אש זהירה. פותחים ביקור במערך מגן, יחידת ההכנה לצה"ל- עם שותפים במטה אשר, לוחמי הגטאות, סלאמה.

מאיפה להתחיל? חיילים שמנסים לצייר עם נערים ונערות "תקווה", "תיקון", "עתיד"; חיילת בפרק משימה, יושבת עם חבורת תלמידות בבית ספר מהיפים שראיתי, מתרגלת איתם עברית, הפעם רגשות (עוואטף) . "אוהב", "צוחק", "כועס". פה ושם היא מגניבה מילה בערבית.

זו לא פעולה אקראית, או מזדמנת, כבר שבע שנים שהיא קורית במספר מוקדים, בתצורות שונות.

צריך לזכור ולספר. את המפגשים בין חיילים וחיילות לאזרחים טרופי חיים. את האיחוי. את השבר. את ההיאחזות של כיתות הכוננות ביישובים בשנה האחרונה לאורך קו הצפון. את הגבורה שכנראה טרם נחתמה. ואת כל המקומות בהם הסביר לי סגן ראש המועצה- ״אתה רואה, בלי החיילים שלכם, כל זה לא היה מתאפשר״. הוא צודק, אני חושב לעצמי, וכל כך הרבה עבודה עוד לפנינו.

איו"ש, חטמ"ר אפרים. שיחה שוקקת- סגלי חינוך, מח"ט אפרים, מג"ד.

ואחריה שיחה בגדוד "בארי". גדוד שקם כמו עוף חול, בשנה האחרונה. עם הרבה מאמצים, בעיקר מלמטה. כמה מאות אנשי מילואים. לדעתי שיעור ההון החברתי, הכלכלי, והרוחני שמרוכז בגדוד הזה הוא אירוע שעולה על חלקם באוכלוסיה במאות אחוזים. וכולם נקבצו באו. איש עסקים ממיאמי, רבנים, אנשי חינוך, מגזר ראשון, שני, שלישי, יזמי הייטק, רופאים. טייס אל על יש להם שם. מה לא. הרכיבו את עצמם לכדי פלוגות, ואת הפלוגות לגדוד. לגדוד קוראים בארי כאמור. לפלוגות- מגן, רעים סופה, הבנתם את הרעיון.

ובשיחה אין סוף שאלות, שלכולן היתה שורה תחתונה אחת: אז איך אתם, חיל החינוך והנוער, יכולים לעשות יותר? ומה עם זה, מתי את זה תתקנו? ומה עם שם- חייבים, דחוף. ותגידו, המורשת, וההכנה לצה"ל, והקהילה, והתיקון, והערכים. ואתה רק חושב לעצמך, רק שנהיה ראויים. רק שנצליח לעשות את כל שדורש עשייה.

כ"ט בנובמבר היום. הזדמנות טובה למחשבות על תקומה, ודמיון, ותעוזה, וציונות 2.0.

אני חוזר לנאום של מעיין, אלמנתו של יעקב. היא מצטטת מהמילים האחרונות שכתב לחייליו:

"אנחנו האנשים הנכונים במקום הנכון ובזמן הנכון. אנחנו החיילים, אנחנו האזרחים, אנחנו עם ישראל. כולנו כאן, אחד למען השני. כולנו נדרשים כאן למשימה הלאומית. להיות טובים יותר, להיות מאוחדים ולרומם את הרוח. כי הרוח הנושבת בקרבנו חזקה. היא ליבנו הפועם".

יום ראשון הקרוב, בית ברל. כנס רס"נים ומעלה חילי. אחרי 'מפגש של יחד׳ עם פורום הסא״לים. אנחנו נהיה שם. להיפגש, ליצור, לעבוד, להמשיך ולהגביר את האור.

והמחשבות נודדות לשערי צדק. סרן ליאת רוזנברג. שמאושפזת שם כבר שבוע. נלחמת. נאבקת. מתעקשת.

עטופה בכל כך הרבה מהחיל, אנשים שהיא נגעה בהם במטה, בחיל האויר, במדור הפקות, בביסל"ח.

אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.

שבת שלום,

סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

אני מגיע להרצאה בפני קורס מ"פים. מאה ושלושים מ"פים, בסדיר ובמילואים.
המרצה לפני, ד״ר בתחומה, שוטחת משנה סדורה, מורכבת, עשירה, משלבת תיאוריה ומחקר, מקרי בוחן של צבא-חברה ועוד. וברגע האחרון מפקד הקורס שואל אותה- "תגידי, כאמא לנער שתכף מתגייס ללחימה, כל המ"פים האלה שפה. לו יכלת לבקש מהם, לומר להם דבר אחד בלבד". ובשניה פניה מרצינים- והיא אומרת להם, באיבחה- "משמעת. תהיו צבא".
כל המורכבות, המתחים, הערכים, המוסר, והכל מתכנס ברגע של אמת למילה אחת- משמעת. והאמת, יש בזה משהו.

ביום שני סוכמו בראשות הרמטכ"ל המלצות בהמשך לצוות המומחים בראשות אלוף (במיל') מוטי ברוך לבחינה וחיזוק המשמעת המבצעית והתרבות הצבאית בלחימה. היום פורסמו עיקרי הממצאים, המסקנות וההמלצות (ראו בקישור המצורף). החיל היה שותף לצוות זה כחלק משלם, הן מתוך היותי חבר צוות, והן באמצעות תוצרים והמלצות של מערך החינוך שהובאו בפני הצוות.
אני רואה לנכון לכתוב לכם כי הנושא נוגע באופן כזה או אחר לכולנו כקצינים בחיל החינוך והנוער. במידה רבה הוא גם נוגע לכל מי שעוסק בפיקוד בחיל- שחיקת הנורמות אינה נחלת שדות הקרב בלבד, בלשון המעטה.

הצוות התמקד, מתוקף המנדט שלו, בעיקר במשמעת והתרבות המבצעית, אך בפועל ההמלצות וסיכום הרמטכ״ל הורחבו לגזרה רחבה יותר, בין היתר:
"חיזוק שיח צבאי המושתת על פקודות ואכיפה, תוך נקיטת צעדים פיקודיים ומשמעתיים במקרים של הפרת פקודות".
"קיום תהליך מנטלי-ערכי החל מהטירונות, כחלק מהציר המקצועי שבאחריות המפקדים."
"קיום רענונים לכוחות המילואים והסדירים לאורך המשימות המבצעיות, שיכללו היבט משמעתי וחיזוק היסודות בתקופת לחימה ארוכה."
"אתגר הירידה בסטנדרטים, עודף ביטחון של הכוחות ושחיקה בקרב הכוחות הנלחמים במלחמה ארוכה".
"הזדמנות לבחינה רוחבית של הנורמות הנהוגות בצה"ל, למידה ותחקור".
״עיסוק בנורמות וכללים ערכיים בשטח אויב ובלחימה עם אויב״.

ניתוח ושיח מעמיק יותר על הדו"ח דורש פלטפורמות וצורות שיח אחרות ויושלם בהמשך היכן שרלוונטי. אך אני מבקש להצביע על מספר מתחים שעלו בדיון עצמו, מתחים שבחלקם אינם ניתנים להכרעה, וילוו את העיסוק בנורמות גם בהמשך:
עד כמה ניתן להבחין בצורה חדה בין משמעת במובנה הצר, לבין חריגות הקשורות בערכים נוספים?
מה הפרופורציות של הדיון המתנהל? האם אנו עוסקים בעשבים שוטים, ושוליים רופפים, או שיש כאן קו מגמה שלילי עקבי וברור?
באיזו מידה הפערים שאנו מזהים נובעים משחיקה של נורמות ופעולות ("כוחות שונים הפועלים על המצפן", או שחלק מהפערים נובעים מתזוזה משמעותית של מרכז הכובד הערכי ("הצפון עצמו השתנה").

ומה נעשה עם הפרסום הזה?
1. נהיה בקיאים ונכיר אותו, מתוקף היותנו קצינים בצה״ל ובחיל.
2. ⁠ננצל את הדו"ח לבחינה עצמית, כל אחד ואחת בגזרתה- היכן אנחנו בבית פנימה נדרשים להיות חדים יותר, מדוייקים יותר, להדק נורמות וכיו"ב.
3. ⁠במערך הפרוס ביחידות צה״ל - נזהה הזדמנויות רלוונטיות שניתן לממש מתוך התנופה שהתהליך המטכ״לי של הטמעת המסקנות עשוי לייצר.

״בלי משמעת יהפך הצבא לאספסוף מזוין שיש בו סכנה לא רק לבטחון המדינה מבחוץ, אלא גם לקיום המדינה בפנים.״ כך אמר בן גוריון במאי 1949, וכפי שעולה מהדו״ח, גם היום היא מהווה תשתית מרכזית וחיונית לקיומנו ולהישגינו הצבאיים והיא אחת ממשימות הליבה שלנו בעת הזו.

נר שמיני שמח לכולם,
וכל האור שאפשר.
סמואל

כמה שיתופים, שהם תמונה ישראלית אחת.

בשלב מסויים ילדה, ביתו של יעקב נדלין ז"ל, עולה עם אימה לבמה ומושיטה את ידיה לתמונת אביה.

זו לא פעולה אקראית, או מזדמנת, כבר שבע שנים שהיא קורית במספר מוקדים, בתצורות שונות.

איו"ש, חטמ"ר אפרים. שיחה שוקקת- סגלי חינוך, מח"ט אפרים, מג"ד.

כ"ט בנובמבר היום. הזדמנות טובה למחשבות על תקומה, ודמיון, ותעוזה, וציונות 2.0.

אני חוזר לנאום של מעיין, אלמנתו של יעקב. היא מצטטת מהמילים האחרונות שכתב לחייליו:

והמחשבות נודדות לשערי צדק. סרן ליאת רוזנברג. שמאושפזת שם כבר שבוע. נלחמת. נאבקת. מתעקשת.

עטופה בכל כך הרבה מהחיל, אנשים שהיא נגעה בהם במטה, בחיל האויר, במדור הפקות, בביסל"ח.

אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.

שבת שלום,

סמואל

לקריאת דו"ח מסקנות צוות המומחים
בראשות האלוף במיל' מוטי ברוך

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

היה איזה עניין. משהו שאובחן בגיל צעיר יחסית.
משפחה אוהבת שהוא היה יקר לה מכל. הורים, אחות. ואח.
לא מעט אתגרים במעלה הדרך.
לא תמיד הבינו אותו, ולא תמיד הוא היה מובן לעצמו.
היה שלב שהוא התלבט אם לשרת, ואם כן איך ואיפה, ומה אם זה לא יסתדר.
אבל היו לו כוחות על, שהיה קשה לפספס. הוא היה חד, ומיוחד.
לפעמים פרופיל הוא רק מספר. ומה שחשוב הוא הבחירות שאתה עושה.
זו היתה שעת מלחמה. שעה גדולה. עתיד האומה על כף המאזניים.
קראו לו משה. והשבוע, בפרשת שמות, הוא נולד, וגדל, ויוצא אל אחיו.
והבחירה שלו, ליד הסנה, להתגייס- שינתה את ההיסטוריה, שלו, ועל הדרך, של העולם כולו.

אתמול, בתום ביקור במחו״ה אלון, זכיתי לעמוד בטקס ההשבעה של המחזור העשירי של "תתקדמו", השלב הראשון במסלול שירות שנועד לפתוח את שערי צה"ל בפני צעירים על הרצף.
עשרה מחזורים, למעלה מ-700 שכבר משרתים בצה"ל, עולם ומלואו.
ואני חוזר ל"קורי העכביש" של נסראללה, וחושב כמה הוא טעה: ״יש לישראל כח גרעיני והכוח האווירי החזק ביותר באזור- אבל באמת שהיא חלשה יותר מקורי עכביש"( 26 במאי, 2000).
תראו לי עוד חברה, שנמצאת כשהחרב על צווארה- מעמידה מתוכה את המשאבים והקשב, למסלול כזה. וזה לא שמישהו עושה להם טובה. הם מתגייסים כי צריך אותם. כל אחד ואחת מהם. אפשר היה גם להיות חברה אחרת, צבא אחר, מעין ספרטה שבה אין מקום לכל הספקטרום האנושי הזה.

ומוקדם יותר, באותו היום, אני יושב בשיעור אנגלית עם מוחמד, שמעון, שוכרי, אלקנה, מנחם-מנדל, אלירם, יובל והוד.
עולם ומלואו, כיתה מלאת חסדים.
רק לשמוע את השמות. טווח גילאים בין 19 ל-29. אנשים שהצבא ממש צריך אותם כעת. בדחיפות. לוחם. גשש. סייבריסט. מה לא. אבל הם כאן, משלימים השכלה. מרחיבים אופק.
ושוב, קורי עכביש. וזו לא תקופה ליומרות, אבל יכול להיות שהיה צריך לעשות לחסן נסראללה, לפני לכתו, סיור במחו״ה.

והמחשבות נודדות צפונה משם ללבנון, ותל כודנה בסוריה, בביקור בפצ״ן השבוע.
לוחמים שהספיקו להילחם בשלוש וחצי גזרות, איבדו חברים, חלקם (הקטן) בוגרי ה-7 באוקטובר כלוחמים. סבב מהיר, מאיפה הם: נירים, אשדוד, אייל, עפולה, אילת, ירושלים וכן הלאה. בני העיר ובני הכפר, כמו בציטוט ההוא של בן גוריון. מחוץ לחדר במוצב לוחמות באחד המערכים, קפ"ק. ואתה מתסכל על כל החבורה הזו.
ושוב, קורי עכביש.

יש לצה"ל אתגרים רבים, וחשבון נפש ארוך להשלים- אבל את מקור הכח המרכזי הזה, של היותו צבא העם- קשה מאוד להבין, וקשה מאוד להסביר, ובכל זאת ראיתי אותו השבוע- בתל כודנה, בדרום לבנון, בהר לבנים, בשיחה עם גדוד של בה"ד 1.
ואני מקווה שנהיה עדים לעוצמה הזו שוב, לרקמה האנושית הזו, שבוע הבא. אט אט, טיפין טיפין, מעט ממעט. עולם ומלואו. הלוואי ונזכה.
ויקויים פנו הפסוק: ״לַחֲבֹ֣שׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֔ב לִקְרֹ֤א לִשְׁבוּיִם֙ דְּר֔וֹר״.

מי ייתן,
שבת שלום

בתמונה: קורי עכביש. אחד החומרים החזקים בטבע, לפי הויקיפדיה.

להורדה לחצו כאן

וזה מתחיל בצעד
זה מתחיל בחלום [...]
זה מתחיל בדיוק בפחד
שניצחתי לא מזמן
זה מתחיל מדימיון
וממשיך למציאות
זה האומץ להפוך את הקשיים
להזדמנות
זה מתחיל בצעד
וממשיך למסע
(עדי אברהמי, כפי שהוסבר לי בכנס)

נשות ואנשי הרוח,
ככה נפתח בשבוע שעבר כנס שנת העבודה החילי.
במידה רבה, את הדברים הכי חשובים יש מצב שמישהו שר כבר בתחילת היום.
הנה סיכום המאפיינים של השנה הקרובה כפי שאני מבין אותם, וכפי שעלו מהכנס: צה"ל והחברה הישראלית יצטרכו את חיל החינוך והנוער בגרסא הטובה ביותר שלו. היצירתיות, המקצועיות, עוצמת הרוח שמפעמת באנשים.
ראינו גרסא כזו במלחמה, והיא השתקפה במידה רבה ברצף TEDים מעוררי השראה, שרק המחיש עד כמה החיל ידע להיות שם כשצריך. ולהבין מה צריך לפני שהצבא ידע לתת לזה שם.

אבל במידה רבה האתגרים הגדולים עוד לפנינו. המלחמה על הערכים, על הברית, על המורשת, על "מפקדים הראויים לכך", על אורך רוח. התמונות הקשות של פדויי ושורדי השבי מאתמול רק מחדדות עד כמה ארוכה הדרך שאנו צועדים בה.
ולמען הסר ספק, בנוגע למקומנו ותפקידנו- המלחמה הזו, שעדיין נמשכת, היא על הדברים שאם לא אנחנו אחראים עליהם, אני לא יודע מי כן:
נצטרך לחזק את אהבת המולדת ואת תחושת השייכות למקום הזה, כי זה הבסיס לכל העניין כולו.
נצטרך להמשיך ולחזק את צדקת הדרך, שלא תאבד, שלא תישחק, שלא ייעשה בנו מעשה השטן בלשונו של אלתרמן- "אַכְהֶה מוֹחוֹ וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק".
נעמיק לכידות, במובנה כחיזוק חוליות חלשות, כנגזרת של היותנו צבא העם, כרפואה ושיקום של קיטוב וחוסר אמון, וכי יחידות מלוכדות נלחמות טוב יותר.
ומשמעות. כי ויקטור פרנקל אמר. כי צריך. כי מלחמה תובעת מאנשים את כל מה שיש להם, אבל חייב להיות איזהשהו "לשם מה", ו"למה מלכתחילה" שיאפשר להם להמשיך ולתת.
חוסן ערכי, כי זו תהיה מלחמה ארוכה, ואם יש משהו שמלחמות ארוכות עושות מעולה- זה לשחוק, כל יום קצת- ערכים, מוסר, מצפנים.
תיקון, תקווה, אמת, ואמון, שמעולם לא הבנתי עד כמה הן קשורות זו בזו כמו בשנה האחרונה. כי לא ייכון אמון בלי אמת. וכי לא תהיה תקווה בלי תיקון. כי במקום בו יש יאוש, קשה לתת אמון, קשה להישען, קשה להאמין לא רק שיהיה טוב, אלא שיש טוב, באחר, בזולת.

מעניין לעניין באותו עניין- בשבוע שעבר גם התנענו את צוותי העבודה האסטרטגיים של החיל, שיפעלו בחודשים הקרובים, תוך שילוב של דרגים שונים בחיל ושל גורמים חוץ-חיליים. צוותי עבודה אלה מבוססים על שמונת המאמצים, משימותיו המרכזיות של החיל, וכן על מספר מאפשרים חשובים נוספים. אני מאמין שיש בכוחם של תהליכים אלה להביא בשורות חשובות לשנים הקרובות בעשיה החינוכית בצה"ל.
ובמקביל נמשכים בשני המערכים תהליכי העמקה בתכניות העבודה, סיכומי שנה, אישורי תכניות למערך הפרוס, ועוד. עוד דיוק, עוד דגש, מסילות מסילות. ואנחנו עושים את כל זה לא כי אנחנו חושבים שתהיה שנה יציבה, מתוכננת על בוריה. להיפך. אנחנו משקיעים כל כך הרבה בתכנון דווקא מפני שאנחנו יודעים שכל כוחות סער ימשיכו לסעור: תנודתיות, מורכבות, אי ודאות, עמימות.
אבל כשאלה יגיעו- הן יפגשו אותנו מוכנים.

אלישע מדן, בשיחה מצמררת שנדמה שאולם שלם הפסיק לנשום מתחילתה ועד סופה, הזכיר משהו, בשלבי ההיערכות ללחימה, כשהוא אמר, "אני אדם משימתי. אני יודע מה אני צריך לעשות כדי להתכונן למשימה. ואחר כך, אחר כך יגיעו הפחד, אי הודאות, האויב, הבדידות. אבל אני אגיע מוכן".
אחד הדברים המשמחים יותר בכנסים האלה הוא דווקא מה שקורה דווקא מחוץ לאולם. בשיחות הצד, בהכרויות סביב שולחן עגול, ועוד. אני רוצה לקוות שהמפגשים האלה והרעיונות שעולים מהם לא נעצרים כאן ושנצליח ליצור עוד כאלה, במעלה הדרך.

זו תקופה מורכבת. יש בה הרבה פחד, קשיים, צעדים מהוססים. ואף על פי כן אנחנו נמשיך יחד - לצעוד, ולחלום, ולדמיין, ולהפוך את כל אלה למציאות.
נעשה ונצליח.

שיהיה שבוע טוב,

סמואל

להורדה לחצו כאן

ב-01:30 לפנות בוקר בין שישי לשבת התעוררתי מצלצול הנייד.
הקמש"א הרלוונטית ביקשה לעדכן שתום אלגרט פונה באופן מוסק, בהכרה, ושהכל בסדר.

(יש לי איתה הסכם עוקף תום שאני מקבל עדכונים ישירים אם יש משהו חריג...)
סה"כ הודעה מרגיעה…
מדלג רגע לסוף: הבחור בריא ושלם, וחזר לגזרה תוך שעות ספורות

משתף באישורו את מה שכתב לעצמו ולאנשיו, שעות ספורות אחרי האירוע.
גם כי זה תום, והוא (גם) שלנו.
גם מכיוון שזה מאפשר הצצה לאחד מתוך עשרות אירועים שלא נשמע עליהם לעולם אם לא מפי האנשים עצמם, וחשוב שנכיר. וגם מכיוון שהדברים שתום כותב עליהם מנסחים ומבטאים את האתוס שכולנו גדלנו עליו, ומחנכים עליו, וראוי שיהיה לנו כמצפן כצבא וכחברה.

זו הזדמנות לאחל בהצלחה לאביחי שנמצא בקפ"קים לקראת הפעלה, ואת גלרו שמתחיל היום פרק מילואים (מנמ"ש) ארוך ותובעני. וזו הזדמנות להזכיר שיש רבות ממשרתות החיל שבימים אלה ממש, נמצאות בתוך פרק זמן של שבועות וחודשים ארוכים של זימון בן הזוג למילואים. התשלובת הזו של קבע ומילואים בתא משפחתי אחד היא אתגר ייחודי, והיא מצפן ומופת בעיניי של נשיאה בנטל, בחובה ובזכות.

עד כאן שלי, זה הטקסט של תום:

סיכום חם שכתבתי עם עצמי. משתף.
ברגעים הכי מורכבים, אתה מבין למה אתה כאן.
במהלך מבצע משמעותי ומורכב רגע אחד אני נותן פקודות לכוח בקשר, החפ"ק לידי, ולפתע פיצוץ מחריד מעיף אותנו. בשניה הראשונה כאב של שריפה בגב וצפצוף חזק באוזניים, אני מקופל על הרצפה. כל העוצמה של מפקד גדוד הסיירת מצטמצמת ברגע ליכולת שלי לתפוס את המע"ד ולתת פקודה אחת - "כולם ירוק בעיניים עכשיו!"
ברגע הזה, שאתה הכי נמוך, מגיעים אביאל וברין. שני הקשרים שלי, תופסים אותי משני צדדים, מרימים אותי מהקרקע ומושכים למרחב בטוח. אחרי כמה דקות אני מבין שגם הם פצועים, אבל הבחורים הגיבורים האלה חדורי מטרה ונחושים לממש את המשימה שלהם - לדאוג שהמפקד שלהם ימשיך לתפקד.
אני צועק עליהם פקודות, תנו לי תדר כזה, ותדר אחר, והם ממשיכים. מחפים עליי ונותנים לי להתנהל בתוך בועה של אבטחה שהם יוצרים. אחרי זמן קצר מאוד, שאר החפ"ק חובר אלינו. ביידר הפארמדיק מזנק עלינו. הוא אמר לי לפני שיצאנו שהוא מקווה לא לטפל באף אחד, עכשיו הוא מפשיט אותי ומחפש עוד ועוד פגיעות רסיסים.
שריקי איתו מטפל בקצב מטורף, ואני ערום בשטח, ממשיך לתת הנחיות לכוחות.
ביידר מזהה פגיעה בצוואר ומנחה לפנות אותי. אני אומר לו שאין סיכוי שאני מתפנה. אבל כשהוא מסתכל עליי אני מבין שהוא יודע מה הוא אומר, וזה הרגע שאני עוצר את האוטומט.
אני מסתכל סביבי, אלירן ע' קצין אג"ם תותח, הוא ידע לקבל ממני את המשימה להמשיך קדימה. הפלחה"ן עם ברזני וחסון- אני יודע שהם לא יעצרו וימלאו את המשימה בנחישות ומקצועיות, וביידר והחוליה הרפואית ידאגו שכולם יחזרו בשלום.
כמפקד, להתפנות כשהכוח שלך עדיין בשטח, זה כמעט לא אופציה.
אבל ברגע הכי מורכב, אני מסתכל על האנשים ויודע שיש על מי לסמוך.
יש על מי לסמוך בקרב, יש על מי לסמוך בחיים.
מגיע לבית החולים, רץ על כל הבדיקות, ורק מת לעוף חזרה.

אני קצר רוח ומבקש כבר שיעיפו לי את החיבורים מהגוף ורק יתנו לי להתלבש ולחזור לשטח.
מקבל אישור שאין רסיסים נוספים, מבחינתי זה מספיק, ויאללה, אחרי שעתיים אני כבר בדרך החוצה מבית החולים בחזרה דרומה, לעזה, לאנשים ולמשימה שהם הדבר הכי קדוש חשוב ונעלה שיש. אני חסר נחת, עד לרגע שאני חוצה שוב את הגדר, פנימה לעזה, ומדווח בקשר, "כאן קודקוד פוסידון, לוקח בחזרה את הפיקוד ממשנה"

ברגע הזה אני מבין למה אני כאן.
אני כאן כי האנשים האלה סומכים עליי, ואני עליהם.
אני כאן כי אנחנו לא נעצור ונשלים את המשימה, ובעיקר נהיה שם תמיד אחד עם השני.
אני כאן בזכות ועבור האנשים, תמיד.
אני כאן. וואלה לא מובן מאילו. ואם אני כאן, אז איזו זכות זו לצעוד לצד גיבורים.

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

שלוש תמונות מרגשות ממעמד הסיום של ההשלמה החילית שהתקיים השבוע. תמונות שיש בהן הרבה יותר מרגש, ובמידה רבה הן אוחזות את המהות של מי שאנחנו כחיל וכצבא.

תמונה ראשונה.
חמש צוערות שעולות לסכם, או אולי להעביר הלאה, לא רק את מה שעברו בהשלמה אלא את כל המסע שלהן לעבר הקצונה. והן עושות את זה דרך יסודות החינוך הצבאי.

אדם. הצוערת מתארת איך בתחילת ההשלמה היא חוזרת לראשית דרכה בצה"ל- לקורס נתיב בהודיות. והיא מלאת הודיה, על האופן שבו ראו אותה, כחיילת, כיהודיה, כישראלית, כאדם. "חזרתי להיות מפקדת וקצינה בחיל שממנו התחלתי את דרכי בצבא, בשבילי זאת קצינת חינוך ונוער- זו הרואה כל אדם בראייה שהיא מעבר, ושם עבור אנשיה."
רוח. צוערת, שמוצאת את עצמה מתחת לרחבת הכותל- ולאחר כמה עיקולים תת קרקעיים רואה שם את אבני הכותל, מתחת לשכבות הזמן. והיא מתארת כיצד ההשלמה נטעה בה את ההבנה שכקצינת חינוך בתפקידה הבא, עליה "לחזק את רוח הלוחמים הנלחמים על הגבול, לחבר בין קהילות היישובים שחזרו הביתה אחרי תקופה כה ארוכה ולשמור על רוח הלחימה, הדבקות במשימה והחתירה לניצחון."
חוסן. השלמה בהגנ"ש בבקעה ובעציון, כשבלילה בין חמישי לשישי פורץ מבצע "עם כלביא". ובתוך כל האזעקות, הדריכות, החשש מפני פיגועים מתקבלת החלטה. ובמקום לעשות שמירות 4-8 עלו לתגבר במשמרות של 6-6 ואת ה-6 שעות מנוחה שלהן הן בוחרות לשים בצד וללכת ולהתנדב עם הקהילה שבה הן נמצאות- לסייע עם הילדים, בני הנוער, וכל דבר אחר שהיה דרוש. "אני חושבת שכקצינת חינוך ונוער זה בדיוק מה שמצופה מאיתנו, להבין שחוסן המסגרת שלי חשוב ורלוונטי אבל גם החוסן של הסביבה שאני חלק ממנה".
מפקדת. מסע לדמות המפקדת, בעיצומה של ההשלמה. בתוך העומס של המסע, האתגר הפיזי והמנטלי- היא מוצאת רגע של שקט. רגע צלול. משהו מתבהר: "קצינת חינוך ונוער היא קודם כל מפקדת. מפקדת שצריכה להתמודד עם האי ודאות והאתגרים הפיזיים והנפשיים מתוך 'הלמה'- אמונה בצדקת הדרך הלאומית והאישית שלה. מפקדת שיכולה וצריכה להוביל אחריה אנשים למען המשימה ועושה זאת בעוז וענווה."
צבא עם. [בתורת החינוך אלה שני יסודות- צבא, ועם, אבל לא נהרוס סיפור טוב]. ולפתע על המסך תמונת ענק של תמיר נמרודי. צילום של מסך שמוקרן על מסך, מתוך שיחה של חירות נמרודי, אימו- שבאה לדבר עם ההשלמה. והמפגש הזה הותיר באותה צוערת חותם בל יימחה. ומחשבות על הקשר בין הצבא לחברה הישראלית, ועל זהותו של צה"ל בכלל. "כקצינת חינוך ונוער, אני נושאת בתודעתי את החובה לייצר חיבור אמיתי בין החייל לבין עמו."

תמונה שניה.
קצינה שזה עתה נחשפו דרגותיה נושאת את דבר הצוערות בטקס. היא מתארת בכנות ובפתיחות את מלחמתה לצאת לקצונה, את המאבק שלה עקב היותה חריגת נתונים, אך גם את התמיכה לה זכתה מגורמים שונים סביבה. את הזכות שהיא רואה בכך שתזכה לשרת בשני המערכים, כמי שהחלה במחווה אלון, וממשיכה כקצינת חינוך לביסל"ח. היא מעידה ש"כחיילת תמיד ידעתי- ארצה להיות קצינה בחיל החינוך והנוער". כל עוד זה הנוער, כל עוד אנשים יילחמו כדי לזכות לעשות יותר, לתת מעצמם, לצאת אל הלא נודע של מסע הקצונה- אתה יודע שהחיל הזה בידיים טובות.

ותמונה שלישית.
רק בצה"ל, רק בישראל. רגע שאין להכילו. את רוני פגשתי לראשונה בבה"ד 1. היא ניגשה אליי לאחר הרצאה לגדוד שלה. הדבר הראשון שהעיניים קולטות הוא את העיניים שלה- שיש בהן יותר ניסיון חיים ממה שאמור להיות בהן בגיל הזה, ואת השם על הרצועה, באותיות קידוש לבנה: אופיר. אופיר ברקוביץ ז״ל, לוחם שיריון עם חיוך שמאיר באור יקרות כל תמונה שמצאתי שלו- ונפל בקרב בעזה ב-19 באוקטובר 2024 (באותו האירוע בו נפצע, ולאחר מכן מת מפצעיו רב סרן גיא נזרי ז"ל, אחיה של תמר שלנו). אופיר ורוני היו בני זוג. והיא נושאת עליה כבר חודשים את משא לכתו, ואת משא הרצועה שלו. והמשא שלה מסמל בעיניי את המסע של כל אחת מהצוערות שעל המגרש. את הבחירה להתמודד, להתגבר, להחליט- תוך כדי מלחמה, להישיר מבט ולהגיד שאף על פי כן ולמרות הכל, אני אתגבר. אני אצא למסע הזה, להיות קצינה.
בעת חשיפת הדרגות חוצים את הרחבה הוריה של רוני והוריו של אופיר ז"ל. וככה, בטקס שבו חצי מהנוכחים משתדלים לא להתפרק בבכי, וחצי מוותרים מראש על ההשתדלות- חושפים את דרגותיה. ואיכשהו, בין כל מי שניצב שם סביבה, ההורים, אנחנו, כולם- היא נראית חזקה, יציבה, תומכת את כולם. נושאת את המשא. זה סיפור אחד, פרטי, אבל הוא מספר במידה רבה את הסיפור של כולנו.
ובאותה הזדמנות, ברכות לשלומית, שהגיעה להשלמה ממחוזות המלחמה בחטיבה 401, כשגם היא נושאת עימה רוח של גבורה, של עוצמה ושל אובדן. הובילה את ההשלמה בשלושת המחזורים האחרונים, ופניה אל השלב הבא- בהובלת יחידת "משיב הרוח".

שלוש תמונות. השלמה אחת, של חיל אחד, באחר צהריים אחד, באמצע מלחמה.

שבת שלום,
סמואל

> ״אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו״

הנמר עם הדגל הסגול

נשות ואנשי הרוח,

אתמול התקיים כנס מבצעי בראשות הרמטכ"ל למג"דים ומעלה ומקביליהם.
חלקים רבים הן מתוך מה שהוצג והן מתוך השיח במהלך הפורום ראויים להעמקה נוספת ועוד נעסוק בכך.
אך מבקש להביא לעיונכם את דבריו של מגד "צבר" בסוף הכנס.
במסגרת הצגת הלחימה ב"מרכבות גדעון" הוצגו מספר היבטים ואתגרים, ואלגרבלי הציג את נקודת מבטו של המג"ד.
שש תמונות, וכמה מילים.
אני מוצא בדבריו עדות חשובה לאתגרי הפיקוד, המנהיגות והחינוך של דור המפקדים הזה, ומתוך כך רואה לנכון לשתף אתכם.

בטוח שכל אחד ואחת יימצא בדבריו מצפן, תובנה, לקח כלשהו.

סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

ביום חמישי בערב פורסמו עיקרי מסקנות תחקיר ה-7 באוקטובר. לפרסום זה קדם רצף של הצגה לפורום הספ"כ (אל"מים ומעלה) של צה"ל והצגות ארוכות יסודיות וכואבות למשפחות השכולות, למשפחות החטופים, ולכלל קהילות העוטף.

יש הרבה מה לומר ובעיקר הרבה מה לעשות עם המידע והמסקנות שבתחקירים אלו והם ילוו אותנו עשורים קדימה. וכל זה עוד בטרם התחלנו לתחקר באופן שיטתי ושלם את המלחמה עצמה.

עיקר העניין בהתבוננות על החיל פנימה הוא שנצליח לדבר על הדברים. תחקירים אלה מחייבים העמקה, שיח, בחינה עצמית. ודאי לא משהו שהווטסאפ יכול לפתור. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ואני מבקש להצביע על כמה כיוונים כבסיס ללמידה בהמשך.

בראש וראשונה, מצורף להודעה זו מסמך בן 15 עמודים שמוגדר פורמלית כמב"ה (מידע בשם הכתב). לא ניכנס להגדרות של דו"צ, אבל נאמר לצורך העניין שזה מעין תקציר לא לגמרי רשמי שהוא הדבר הכי רשמי שיצא לרשת נכון לעכשיו. בימים הקרובים יופצו ככל הנראה גרסאות מהודקות יותר, מפורטות יותר ורשמיות יותר של צה"ל, אך בינתיים זו גרסא שחשוב לעיין בה, ולא רק בפרשנויות של ערוצי התקשורת השונים. יש חשיבות לכך שכקצינים נכיר את המידע הראשוני כמו שהוא, עד כמה שניתן.

שנית, חשוב לזכור שאנחנו רק בתחילת הדרך.

יש עוד דרך ארוכה לפנינו במעלה התחקירים הללו ודומיהם. והשאלה החשובה ביותר היא מה נלמד מהם, וכיצד נשתנה בעקבותיהם.

ביצוע תחקיר אינו זהה ללמידה ואינו מהווה ערובה לקיומה או להצלחתה, לא כל שכן לגבי השתנות. בעניין הזה, "הטיית האישוש" המפורסמת, שיש לה חלק לא קטן באירועי השבעה באוקטובר- לא הולכת לשום מקום. כולנו עדיין ניחנים בנטיה "לחפש, לפרש ולזכור מידע באופן שתומך במה שאנחנו כבר מאמינים בו".

עניין חשוב נוסף הוא האמון. גם אחרי פרסום התחקירים, השאלה "כיצד זה יכול היה לקרות?!" עדיין מהדהדת בעוצמה.

גם בחדר מלא בכירים כשהוצגו התחקירים, תנועת הגוף השכיחה ביותר היתה תנועת שלילה עם הראש, כמעין סירוב להאמין, או אי יכולת להבין כיצד זה יכול היה לקרות.

אחת התוצאות של ה"בלתי נתפסוּת" של האירועים, ושל העובדה שהתחקירים לא מביאים תשובה לתדהמה, היא מגוון תיאוריות הקונספירציה שצצו ועדיין צצות, מתיאוריית ה״בגידה״ ועד לאחרות, מוזרות יותר או פחות.

במחקר שפורסם לאחרונה ע"י מספר חוקרים מאוניברסיטת בר אילן בשיתוף עם מכון "אגם" עלה כי סביב 50% מהמשיבים (יהודים, במקרה של הסקר) ענו שהם לא בטוחים שהם שוללים, או מאמינים בתיאוריה מסוג זה (למשל- שגורמים במערכת הביטחון שיתפו פעולה, ידעו ו/או איפשרו את ההתקפה).

נתונים אלה משקפים יותר מכל אולי את אתגר האמון איתו עוד נצטרך להתמודד בשנים הקרובות.

כולנו נצטרך לתחקר, וללמוד, ולהשתנות.

וראוי שנחקוק על לוח ליבנו ונאמץ את דבריו של הרמטכ"ל מלפני מספר ימים:

"אני מקפיד מה-7 באוקטובר 2023, שמחת תורה, כל יום, כמה פעמים, להסתכל לכישלון בעיניים.

ואני אומר לכם, אל תנסו לשכוח, אל תנסו להסיט את המבט. לא ממקום של חולשה, עם הרבה מאוד עוצמה, כי ככה נהיה חזקים יותר.

[...] אנחנו מתחילים להתקרב לפסח, אתם זוכרים איך מוגדר זה שאומר 'מה העבודה הזאת לכם?', ואני אומר לכם, תראו בזה שלנו, כי העבודה תהיה יותר טובה. וברור שיש כאן אנשים עם יותר אחריות ועם פחות אחריות. אני חושב שכל קצין בצה"ל, וכל חייל, חייב ללכת עם הציווי, כאילו הוא עצמו היה מפקד בשבעה באוקטובר, ולראות איך הוא מתקן לשנים רבות קדימה".

נמשיך לתחקר, ללמוד, ולהשתנות- ככל שיידרש מאיתנו.

שיהיה המשך שבוע טוב,

סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח

מגרש כדורסל באמצע הגליל, וירדנה ארזי שרה, כאילו זה נכתב על היום הזה, של אתמול:
״לא יעצרנו הכאב
לא הלהט הצורב
כל עוד פועם, בנו הלב
לא נעצור״
אשחר, המקום בו אנחנו גרים, היא יישוב קטן יחסית.
אחרי התלבטויות הוחלט לקיים את הרצף המתוכנן- כמתוכנן. טקס מעבר, תפילת הלל, וטקס יום העצמאות.
נחתתי לתוך הטקס, אחרי יום עמוס במפגשים מעוררי השראה וכאב, שהחל עם הפלמ"חניק עמוס חורב (בן 101!) בקרית ענבים, ונמשך עם משפחות שכולות במעלה היום.
והתחושות? כמו של כולם אתמול, אני מניח.
ואחרי הטקס אורגנה כאן מה שמכונה "מסיבה עברית".
והתודעה חצויה. משלחת שלנו בקליבלנד. הלב עדיין בבית משפחת יקותיאל, ולוי, ונזרי. ובכל הבתים שלא הצלחתי להגיע אליהם. אוזניה אחת על טקס המשואות, על החזרה הגנרלית ליתר דיוק; צווי ה-8 וההתראות על גיוסים נוספים, והתכתבות עם מפקדים מתוך הרצועה, והשריפות. ובתוך כל זה הפסקול של מסיבת ריקודים. "תמיד יהיה לי רק טוב"; "מהפיכה של שמחה"; "עוד לא אהבתי די". והכל נשמע אחרת, סוריאליסטי כמעט. ואתה שואל את עצמך כמה קשה צריך להיות כאן, כדי שמישהו יחזור על המשפט "עוד יותר טוב", 8 פעמים ברצף.
בשלב מסויים מנוגן "שיר שמח". זה שיר שנכתב ערב חג הפורים של 1954. האווירה היתה בערך כמו אתמול. פיגוע נורא במעלה עקרבים, ימים ספורים לפני חג הפורים. ומשה שרת, אז ראש הממשלה, מצווה על יעקב אורלנד ומרדכי זעירא לכתוב "שיר שמח". והם עושים את מה שהוא אומר להם, וכותבים שיר. וקוראים לו ״שיר שמח״.
בקריאה ראשונה קשה שלא לתהות כמה ציניות הם הכניסו במילים ובלחן. איזו מין הנחיה זו לכתוב שיר שמח?! ואולי זה פחות ציני ממה שזה נראה. ״אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שַׁח, וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ – הָבָה וְנִתְלַקַּח, מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ.״
אולי זה באמת מה שצריך.

ואיכשהו השיר הזה, ממרחק של 71 שנים, עושה את העבודה. לא לגמרי לבד. הוא נתמך על ידי הרוח האיתנה של המשפחות שפגשתי אתמול, של שירת "מסביב יהום הסער..." בתום הטקס בבית העלמין, של אלישע מדן ושל אמילי דמארי בטקס המשואות, של המצטיינים והמצטיינות שלנו שזכיתי לפגוש בחודש האחרון, של מעיין, מאיה ויעל מצטיינות הנשיא הבוקר, ובעוד רגעים של רוח ישראלית.
ובסוף בסוף אני חוזר לגדי מוזס, שכותב לקיבוץ שלו שיאללה, צריך לחזור ולבנות את ניר עוז. "מקומנו בבתי הקרקע באוויר הצח וליד שדותינו", הוא כתב להם, וסיים ב "קדימה, לעבודה!"
אין לנו את הזכות לשקוע, ואין לנו זמן לשקוע.
נאמר זאת שוב: אנחנו לא בקרב, ולא במלחמה שמחכה ל"יום שאחרי".
אנחנו במאבק ארוך, והוא ייקח זמן. אין לי מספיק מילים כדי להסביר עד כמה אני מאמין שלחיל החינוך והנוער, לנו, לכולכם וכולכן, יש תפקיד חשוב בהכרעת המאבק הזה. בהחזקת קו ברור של תקווה, של צדקת דרך, של עשיית טוב, של חיזוק הלכידות הכלל-ישראלית וכלל-יהודית, של עוצמת הרוח.

אנחנו עוד נראה, את הימים האחרים.
אנחנו נבנה אותם,
אנחנו נביא אותם,
אנחנו ניצור אותם במו ידינו.

כחברה, כאומה, כחיל.

הלב חצוי, המלאכה רבה, ובכל זאת- חג עצמאות שמח,

סמואל

להורדה לחצו כאן

“ההישג הזה הוא ראשית שלכם״. הנה משהו שאפשר לומר בוודאות: כל הסימנים מצביעים על כך שבתחילת שבוע הבא נזכה לראות את השבת החטופים. כל החיים, וכנראה רוב מכריע של החללים. בפעם אחת. וזאת כשידנו במובן הצבאי ללא ספק על העליונה. אני מקווה שכל משרת בצה"ל, בסדיר ובמילואים, בחובה ובקבע, יודע לומר לעצמו: אני אחד מחצי מיליון איש על מדים שזכו לקחת בזה חלק. אחד מחצי מיליון איש על מדים שבלעדיהם זה לא היה מתאפשר.
"בזכות לחץ צבאי משמעותי ותמרון קרקעי עוצמתי ואיכותי, אתם הלוחמים, הבאתם את התנאים להחזרתם של החטופים הביתה - המעשה הצבאי הביא להישג המדיני; ההישג הזה הוא ראשית שלכם", אמר הרמטכ"ל אתמול ללוחמים ברצועה, "ביום הזה, אני רואה למול עיניי את הנופלים שלנו ואת הפצועים בגוף ובנפש - זה לא היה קורה בלעדיהם״. כדאי שנזכור את זה, ונחזור על זה בשפתנו ובלשוננו בפני פקודינו, ובפני פצועינו, ובפני משפחת השכול של כל יחידה ויחידה. רגעי השמחה האלה של שיבת החטופים הם שלהם.
אנחנו עדיין בעיצומו של סוכות – חג האסיף. ״אסוף את המעשים", נכתב בשיר ההוא. הנה האסיף שלנו: שני מסוקים שהקפיצו גדוד מנבי מוסא לעוטף- איפשרו הסכם. מאות, אלפי לוחמים ומפקדים שנלחמו מבית לבית ביום הארור ההוא- איפשרו הסכם. צבא שהשיב את השליטה על העוטף תוך שלוש יממות. אוגדות בצפון שסיימו גיוס מילואים מהר יותר מכל תרגיל שאי פעם תורגל. צבא שיצא לתמרון שרבים לא האמינו בו, 20 יום אחרי השבעה באוקטובר. לבנון, סוריה, איראן, מרכבות א', ותחילתו של ב'. 735 ימי לחימה. ו-734 לילות- איפשרו את ההסכם הזה. פצועים בגוף ובנפש. חללים. חללים. חללים. משפחות ששילמו את המחיר הנורא מכל. גדי מוזס שמחבק את ארבל, רגע לפני השחרור ומזכיר לנו לאחר חזרתו שאנחנו "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב". מ"כ מאחת החטיבות, מסביר לאילנה דיין "הנה, זה דור הטיקטוק". אייל אשל, שליווה את אחותה של רוני ז״ל לגיוס, שנה אחרי שרוני נרצחה. סרן ר', ללא יד, שהתעקש לקצר את השיקום ולחזור לפקד. מאות מפקדים שנפצעו וחזרו ללחימה. אנשי טנ"א, פרמדיקיות. אינספור חיילים אלמונים במדים, בכל זרועות ואגפי הצבא - איפשרו הסכם.
זאת המשימה שלנו כמפקדים לעזור להם להבין את זה. כשייראו את המראות ויישמעו את הקולות בשבוע הבא, יוכלו להסתכל על האח הקטן, הבן, בת הזוג, האמא- ולומר להם: "עבדתי בזה". "בזכותכם - בזכות כל טיפת זיעה שנטפה מכם בשנתיים האחרונות״, אמר מג"ד אחד ללוחמיו לאחר היציאה מעזה; "הבאתם את הניצחון הזה". אומר הבוקר מג"ד אחר לגדוד שלו, "עכשיו יש לכם משימה לא פחות חשובה: תבשרו את הניצחון הזה בבית"; כמה חזק וכמה נכון. אני חושב שיש מקומות בצבא שהמסר הזה פחות מובן מאליו, פחות מדובר, ושיש לנו חיילים שחשוב שאנחנו נבשר להם את זה. שהם הביאו חלק מהניצחון.

״עָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ״. מה קורה עכשיו? משהו מסתיים? משהו מתחיל? משהו נמשך? גם וגם וגם. חלק מרכזי וחשוב במערכה הזו יגיע ככל הנראה בשבוע הבא לסיומו: החטופים יחזרו. לעבור ליד זה ולרוץ ישר ל"כן, אבל" זה דבר לא נכון רוחנית, פיקודית ומקצועית. שיבתם מאפשרת סגירה של פרק חשוב וחיוני במלחמה. כזה שחששנו שלא נצליח להגיע אליו. עכשיו מתחיל שלב חדש, אחר. זה טיבה של מערכה ארוכה. ביום שבו נחתם ההסכם שסיים את השלב ההוא במלחמה בצפון החל אתגר חדש- של אכיפת המציאות הבטחונית. זה שבמסגרתו צה"ל מתקן את הקונספציה שלו באופן יומיומי, ופועל על בסיס שגרתי מדרום ומצפון לליטני. ביום בו קרס השלטון הסורי- הסתיים פרק, אך גם החל פרק חדש בו צה"ל משמיד את רוב היכולות הצבאיות של צבא סוריה, ופרק ארוך יותר בו צה"ל ממוקם מעבר לגבול כדי להבטיח את ביטחון גבולנו. היום האחרון של עם כלביא הוא גם היום הראשון של מערכה ארוכה ומתמשכת מול איראן והציר. כך גם מול חמאס. כשיושלמו 72 השעות המדוברות יחל שלב חדש. אם ללמוד מהעבר, הוא יהיה ארוך יותר, מורכב יותר, דינמי יותר, וצפוי פחות ממה שאפשר לנחש מהכתובים. הוא ידרוש מאיתנו יכולת של ריצה למרחקים ארוכים. כזו שלפעמים אנחנו שוכחים שיש לנו אותה. לדעתי יש מצב שאנחנו אפילו חתומים על הפטנט. בניגוד לדימוי העצמי של כאן ועכשיו וקוצר רוח- ההיסטוריה מראה שיש לנו יכולת מופלאה ואסטרטגית להתמודד עם אתגרים, להשתנות, ללמוד, להתאים את עצמנו, להסתגל, ולעשות את זה שוב ושוב לאורך מאות ואלפי שנים. זה חלק מה-DNA שלנו כעם. הוא קשור ליחס לזיכרון, לזהות, לזמן, לתקווה. ״זו המשמעות העמוקה ביותר של הלחימה שלנו – להפוך את העוצמה הצבאית לתקווה״, אמר מח"ט ברשת הקשר ללוחמיו ברגעי היציאה מהרצועה.

ומישהו כתב אתמול בטוויטר ״עָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ״, ואת הרב זקס על תקווה ואופטימיות נראה שכולם כבר ציטטו לעייפה. תקווה, הוא אומר, שונה מאופטימיות בזה שמי שמקווה- פועל כדי לממש את התקווה הזו, ולא רק מאמין שמשהו טוב יקרה או לא יקרה. כלומר תקווה היא דבר שעובד. זה מה שהיא עושה. אם היא לא עובדת היא לא תקווה. תקווה הייתה ונותרה אחד המנועים החזקים ביותר של צה"ל ושל החברה הישראלית לאחר ה-7 באוקטובר. שנתיים לאחר מכן, צדק מי שכתב. באמת עָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ.

״עשיתם את מדינת ישראל לטובה יותר״. אמר בהמשך הדברים אותו המח"ט לאנשיו. אני חושב שהוא צודק. בעצם אני בטוח בכך. משרתי צה"ל בסדיר ובמילואים עשו את צה"ל טוב יותר בזכות השליחות שבהתייצבות- הן כמלש"בים והן כאנשי מילואים. הם עשו את צה"ל לטוב יותר בזכות המגוון האנושי שלהם. הם עשו את צה"ל לטוב יותר כי הם היו, ועדיין, דוגמא חיה ונושמת ללכידות ולרעות שאין שנייה לה. אבל הם גם הפכו את המדינה לטובה יותר. אם מחר המלחמה מסתיימת (והיא לא) מתקיימים כרגע בנגב המערבי ובקו העימות בצפון תנאים מיטביים לחזרת המפונים לבתיהם, בנוסף לאלה שכבר חזרו. ואני, הלוחם, המילואימניק, ההוא שיצא לקורס קצינים, זו שעשתה משמרת אחר משמרת בחמ"ל- אני חלק ממי שעשה גם את זה. וזה מסמל תקווה ותיקון, תקומה וצמיחה שעוד תהיה כאן. מי ששירת בשנתיים האחרונות בצה"ל- לקח חלק באיחוי, חיזק את הברית בינו לבין החברה שהוא חלק ממנה, וכן- עשה את המדינה לטובה יותר.

יש לנו עוד דרך ארוכה לצעוד בה. יידרשו מאיתנו התמדה, נחישות, ולא מעט תקווה.
״עִקְּבוֹת הַסְּעָרָה הָיוּ בְּכָל מָקוֹם, כְּמוֹ צְלָלִים גְּדוֹלִים, כְּמוֹ עֵדִים אִלְּמִים״, כתבה רחל שפירא במלחמה אחרת, בעידן אחר. ״יָדַעְנוּ שֶׁצְּפוּיָה עוֹד דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה.״ ממשיך השיר.
[...] לְאַט לְאַט לָמַדְנוּ לָשׁוּב וּלְהַבְחִין בַּכֹּחַ הַמֻּפְלָא שֶׁל הַחַיִּים״

ועוד משהו שחשוב לי לומר למשרתי החיל ביום הזה.

בראש ובראשונה,
המחשבות והלב של כולנו עם משפחת נמרודי ועם תמיר, שנחטף ממת״ק עזה ביום ההוא וגורלו לוט בערפל גם בשעות אלה ממש. ועם משפחת ברוך, ששכלה את עידן ז״ל, ושממתינה בכליון עיניים להשבת גופתו של אחיו- סהר ברוך ז״ל.
אין מזור ואין נחמה.

ואחר כך, להיזכר שלכולנו יש מישהו. לרובנו יותר מאחד. חטוף. חטופה.
משפחה.
מראות שלא יוצאים מהראש מהלב.
אח, ללא הכרה, הפצוע הקשה ביותר של המלחמה הזו.
חברה קרובה שנרצחה.
אח תאום שנפל בקרב.
חיים שלמים, מסביבנו, ולא מעט מוות, שהולך איתנו.
וקצינות שעבדו לילות כימים, כשבמקביל המשפחה ללא ממ"ד, תחת אש.
וכשהחבר, בן הזוג, האבא- במילואים, בלחימה, ולא שמעת ממנו כבר שלושה ימים. וכל הודעה מקפיצה.
והקצינה שקיבלה דרגות בסיום ההשלמה, עם רצועת הנשק של אהובה שנפל עוד בטרם יצאה לקצונה, והם ארבעה איתה על המגרש. ההורים שלה, וההורים שלו.

יש גם משא, משאות, שהם מתוקף תפקידנו.

קצינת החינוך שהיתה 72 שעות בסורוקה, מה-7 עד ה-9 באוקטובר.

קצינות החינוך של החטיבות, ויש כמה כאלה- ששכלו מח"טים. ומג"דים. ומ״פים.

וזו שהיתה בחמ"ל, באוגדה, כל אותו היום. מתפקדת כחמליסטית, ואם ואחות.

וקצינת ההסברה שאוחזת בכל שיחה שהיא ניהלה עם המ"פ לאורך הסד"ח, ולפניו, והרבה אחריו. עד שנפל בקרב.

וגל, ותום, ואביחי.

ומי שהיתה צריכה לכרוע על חוף הסליחה שוב ושוב, גם על מה שלא קשור אליה, ואיך יכלה לדעת, ומי יכל לשער.

וכאב השבועות הראשונים המפגש עם המפונים, העקורים, השורדים- במלונות. הכעס, והקושי. והאגרוף שהלם שוב ושוב עד שנפתח לכף יד.

בתוך כל הגדול והלאומי הזה שאנחנו נתונים בו. ובתוך מלחמה שבחזית שלה תמיד יהיו, ובצדק, הלוחמים- אני רוצה לעצור ולזכור שכל אחד ואחת ממשרתי החיל נושא איתו משא מהיום ההוא ומהמלחמה הזו. ברמה האישית, אבל לא פחות מזה ברמה המקצועית.

ולכל אחד ואחת ממשרתי החיל יש חלק בניצחון הזה.

יש עוד דרך ארוכה.

אבל גם קצת הגענו.

"אַחַר כָּךְ זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹךְ וּבְרַחֲמִים", כפי שכתבה רחל שפירא.

"וְהֵאִירָה בְּאוֹר חָדָשׁ אֶת הָאֵימָה וְהַתִּקְוָה,

וְכָל מִי שֶׁהָיָה שָׁם בִּקֵּשׁ לוֹ נִחוּמִים

בְּחֶסֶד וּמְסִירוּת, סְלִיחָה וְאַהֲבָה.”

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח
יוצא כעת מערב שחלק גדול מכם נכח בו, בסופו של יום שרבים מכם ומשותפינו לקחו בו חלק.
ועידה, ויום, ובסופו ערב שהוקדש לעשיית אנשי מערך מגן ושותפינו בתנועות הנוער, במשרד הביטחון, במשרד החינוך ועוד.
למעלה מאלפיים חמש מאות איש באולם, שמייצגים מעט משטח הפנים העצום של החיל והמערך בצבא, בקהילה, מול הנוער, ובתפר בין הצבא לחברה.
ערב מלא עוצמה, כאב, שמחה, גאווה, ציונות, ובעיקר- מפה חיה ואנושית של הזדמנויות לאיחוי, תיקון, חיבור, תקווה.
התבוננתי לצידי מדי פעם בראש אכ"א, שהביט כלא מאמין בעוצמה האנושית הזו, שלעתים קשה לתפוס אותה מתוך ביקור נקודתי, מעמיק ככל שיהיה, או מתוך הצגה של סוגיה נבחרת, חשובה ככל שתהיה.
ערב שהנציח תמונות מעטות ככל שערב כזה יכול להכיל, של אותו מעשה מופלא שבחרנו לעשותו לדרך חיים: חינוך.
ערב שמספר סיפור שראוי שיסופר, ויישמר, וייזכר.
כפי שאמר הרמטכ"ל בברכתו המצולמת- "מקור כוחו של צה"ל, המתבטא במודל צבא העם, הוא ברית איתנה בין צה"ל לבין החברה הישראלית. ומערך מגן אמון על חיזוק הברית הזו [...]. אתגרים רבים עומדים לפנינו, אך בזכותכם אנחנו נוכל להם. מי שחווה אתכם לצידו בימים הקשים האלה, יהיה אזרח טוב יותר, יתגייס לצה"ל לשירות משמעותי יותר, ויהיה חייל טוב יותר. אתם משפיעים על צה"ל ועל החברה הישראלית כולה לשנים רבות".
אשרי הצבא שככה לו.
מנצל את ההזדמנות להביע הערכה לכל העושים במלאכה היומיומית, ולכל מי שלקח חלק בארגון והפקת האירוע המיוחד הזה.

הערכה רבה לכולם
סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,
(אני מודה שמאוד חיבבתי את הפניה הזו של לויוס ולכן, ברשותכם, נשאיר את זה ככה...).
מצרף קטע מהדברים שבחרתי לומר בטקס ההחלפה אתמול, מתוך מחשבה שהם מגלמים את תמצית תחושותיי ומחשבותיי על החיל שאתן ואתם מובילים בשנים האחרונות:
״אנחנו נמצאים בתקופה של מאבק על קיום, לא פחות מזה. ובה בעת זה גם מאבק על מה שיקום ואיך יקום, ואיזו תקומה תהיה כאן.
זו תהיה מלחמה ארוכה.
וקשה.
ואנחנו נוכל לה.
ולחיל החינוך היה, ישנו, ויהיה תפקיד משמעותי במלחמה הזו, ובהכרעה שהיא תביא.
בניין הרוח וחיזוק חוליות חלשות, כינון חוזר ונשנה של הברית, כיול מצפנים, והאמון, והאמונה שאפשר - יום יום, שעה שעה.
החיל שעליו אני מקבל היום את הפיקוד, ידיו בכל אלה:
בחולשות, ברקמה החברתית, בניצחונות, בכישלונות, במכאובים, במתן הכוחות. בבניין הרוח של הצבא והחברה גם יחד.
[...] למפקדות ולמפקדים הצעירים יותר ופחות כאן על המגרש, אנשי ונשות הרוח והמעשה, אני מבקש לומר - צמחתי מתוך השורות האלה ממש.
כך אמרו לי אינספור פעמים בשנה האחרונה: "קח"ר שצמח מתוך החיל". ובאמת צמחתי כאן. החיל הזה גידל אותי. לא פחות מהבית שגדלתי בו, ומהבית שהקמתי- החיל הזה טבוע בי. ואני מקווה להיות ראוי לפיקוד עליו, עליכם.
[...] ״לֹא-יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ; וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה״ (ישעיהו ס: יח)
כמו שכתבה מישהי כחודש לאחר השבעה באוקטובר באותו ההקשר:
זו אינה נבואת נחמה. זוהי תכנית עבודה. לימים, לשבועות, לעתיד שיבוא.״

נמשיך לעשות חיל, יחד.

סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,
בוקר טוב
שתי נקודות חשובות מאתמול.
ראשית לכל, אנשינו. ביצענו אתמול את הפעימה הראשונה של ועדות הפיתוח לרבי הסרנים. מדובר בתהליך חשוב, שמטרתו לאפשר שיח פתוח בין הקצינים/ות בדרג הרס"ן בחיל לבין הפורום המוביל כבסיס לפיתוח מיטבי של אנשינו בטווח הקצר והארוך כאחד. אני מניח שכל המכותבים כאן מכירים את עצם התנהלותו של תהליך זה והחלו כבר היערכות אליו. יש למפגשים אלה ערך רב מבחינתי ביכולת להעמיק את ולהרחיב את יכולתנו כמפקדים לראות את אנשינו ולשאול שאלה מרכזית אחת: כיצד ניתן לפתח אותם בצורה מיטבית בראיה ארוכת טווח? מדובר במפגשים משמעותיים ביותר מבחינתנו ואנחנו למדים מהם רבות הן על הקצינים/ות והן על החיל כולו.
שנית, שלב נוסף באישור ותיקוף תכנית העבודה החילית לשנת העבודה הקרובה. אתמול קיימנו אישור תכניות בראשות ראש מטה אכ"א. התכנית הוצגה על פי המאמצים החיליים, שמונה במספר נכון לעכשיו. הצגנו תכנית מפורטת ורחבת היקף, המביאה לידי ביטוי את צרכי הצבא שבתחום אחריותנו. בהתייחסויות מטה אכ"א והרמ"ט הובהר והודגש כי החיל הציג מאמצים שהם לא רק חשובים, אלא חלקם מציל חיים ממש. כמו כן הודגש כי החיל הוא ארגון מוטה-פעולה, עם יכולות ביצוע מוכחות וגבוהות, שלקח על עצמו משימות רבות בשנים האחרונות ובתקופת המלחמה בפרט- ובכולן עמד בהצלחה, גם נוכח משאבים מוגבלים ומטות רזים. מסגרות התקציב והמשאבים לא סוכמו סופית ויאושרו רק באמצע פברואר, אך ניתנה רוח גבית משמעותית לכלל התכניות שהוצגו, ובכלל זה פיתרונות מעשיים להתנעה מיידית של חלק מהמרכיבים. בעיניי יש בכך הכרה במאמץ התובעני של בניית תכנית עבודה מפורטת ברמת המערכים, הבה"ד, ביסל"מ ומטה החיל- אך בראש ובראשונה- יש בכך הכרה בעוצמת ובהיקף העשיה של השנה האחרונה בבחינת חיזוק מאמצים מצליחים ומוכחים.
במובן זה יש קשר איתן בין שני חלקי ההודעה הזו, על אנשינו ועל ההכרה באיכותם, ועל היכולת להביא לידי ביטוי את העשיה המשותפת של כולנו בתכנית סדורה ורבת עוצמה.

שנמשיך לראות ברכה בעמלנו,יום טוב,
סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

סמוך לראש השנה לפני ארבע שנים הלך לעולמו בנימין יוגב. שהיה ידוע יותר בכינויו – בוג'ה. איש חינוך, איש ספר, ואחד ממשיבי הרוח היותר גדולים שידענו בעשורים האחרונים. היה בו להט, ותום נעורים, והוא היה שופר גדול של החיבור העמוק בין יהדות וישראליות בעיקר דרך העמקה בלוח השנה העברי. ואחת התובנות היפות שלו ששמעתי היא תובנה על ראש השנה. ראש השנה, היה אומר ב'וגה, הוא חג של תקווה. הוא ה-חג של התקווה. הוא לא תזכורת לרעב, או חורבן, או ניצחון, או גבורה. הוא פשוט שם. ראש השנה. התחלה חדשה. כל פעם מחדש. חג של תקווה.

לקראת ציון שנתיים של מלחמה, האיחול הזה מעולם לא היה נדרש כל כך: שתהיה זו שנה של תקווה. ושנזכור שתקווה היא חלק מתוכנית העבודה שלנו. בכל פעם שאנחנו מדברים על רוח צה"ל, ועל גבורה, ועל יעוד ויחוד, ועל אהבת אדם וארץ. בכל פעם כזו אנחנו מסמנים קו אופק שאומר- אנחנו יכולים להיות יותר. להתאמץ, לחתור, לנסות עוד קצת. לקוות ולהגשים.
אפשר גם שלא. כי מלחמה, כי קשב, כי אין זמן, כי זה לא הזמן.
זו לא דרכו של החיל. החיל שפגשתי לפני שנה הוא חיל שבחר לעשות- כי מלחמה. כי אין זמן. כי זה הזמן.

חלק מזה, מעט ממעט- פגשנו בטקס מגן קח"ר לפני כשבוע.
אני חושב שיש בו מן הרוח הזו של התקווה.
כשאני חושב על המיזמים שצויינו שם, ולמעשה כשאני חושב על כל הצלחה שנתקלתי בה בחיל בשנה האחרונה – תרבות במלחמה, הסברה בחירום, סיורי סליחות, התבססות מגל וחרב צפון ודרום, הבשלת שנת ה-12 ומכינת ההזנק הראשונה, חניכת הקמפוס הדיגיטלי בבה"ד, גידול משמעותי במספר הלוחמים והלוחמות שמחווה אלון וחוות השומר מביאים לשערי הבא"חים, אקרדיטציה והכשרה אקדמית למקצועות החיל, תמריצים ערכיים, סולל בונה, עמ"ט החוסן, השקת תכנית המצוינות החילית "אדוות", חניכת "רוח צפונית", פעילות מותאמת למשרתי המילואים, הרחבת שטח הפנים של ביסל"מ ועוד אינספור מעשים ופעולות - כשאני חושב על כל אלה, אני מבין שזה רק קצה קצהו של קרחון העשיה החילי.
עמוק בתוך ההשלמה החילית, במגמה כזו או אחרת בחיל, ביחידה ההיא, ואצל קצינת החינוך הזו. ביוזמה של מורה חיילת, בגדוד מילואים. בכל מקום שבו צמח משהו, היה מישהו ששאל "למה לא?", במקום להסביר לכולם "למה לא". ובמקום "אין דבר" של יאוש וויתור, "אין דבר" של-ננסה בכל זאת. ובמקום "לא"- "קודם כל כן". והדרך להצלחה הזו רצופה כישלונות, ואכזבות, וניסוי וטעיה, וסבלנות אין קץ.

אז אני רושם לעצמי את הלקח החשוב ביותר מהטקס ההוא ומהאנשים שפגשתי סביבו: שאנשים צמאים למשמעות ולתקווה. ושזה חשוב לפחות כמו שזה דחוף.
המיזמים והיוזמות שפגשנו, אינם בבחינת "נייס טו האב", מה שמכונה במקומותינו "נחמד שיהיה". הם חלק מטעם הניצחון, מהתשובה לשאלה על מה ובשם מה אנחנו נלחמים. לא פחות מזה. הם חלק מכוחנו ומעוצמתנו הצבאית.

אני מקווה שבשנה הבאה הבחירה בזוכים תהיה אפילו יותר קשה, ואני מקווה שנמצא את הדרך לראות, ולהוקיר את, ולהכיר בכמה שיותר פעולות, יוזמות, ניסיונות והצלחות. כי זה מה שעושים אנשים אחוזי תקווה. הם עושים.

שתהיה זו שנת עשייה,
שנת תקווה
שנת הגשמה

שנה טובה,

סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

יש סיפור ישן, שמקורו כנראה בכלל באי הבנה, אבל הוא עדיין סיפור טוב: שאלו את ראש ממשלת סין בשנות ה-70 מה דעתו על המהפיכה הצרפתית. תשובתו היתה: מוקדם לקבוע.

מלחמות בכלל, ומלחמות במזרח התיכון בפרט, אינן מוכרעות ביום אחד או במבצע אחד. דרושה פרספקטיבה של שבועות, חודשים, לעתים עשורים- כדי לקבוע.
ובכל זאת, צריך ואפשר לעצור ליד הלילה הזה, שנמשך לתוך היום, ולהיות גאים במה שיש בו.

ויש בו הרבה.
ראשית יש בו רצון. הפגנה נחושה של רצון. לא רק כח, לא רק יכולת. רצון, לפני הכל. גם במבצע ההוא של הביפרים, הדבר החשוב ביותר שישראל הפגינה הוא לא יכולת- אלא רצון. נחישות לבצע דבר כה מורכב, כה מסובך, עם שולי סיכון כה רבים- ולהצהיר: אני מוכן לעמוד במה שיידרש בעקבות זאת. אני מוכן לשאת את מחירו של המאבק על חירותי.

שנית, יש בו אי קבלה של מציאות בה אומה מאיימת להשמידנו ופועלת לשם כך באופן שיטתי. כשהייתי חניך במכללה לביטחון לאומי הגיע מרצה על איראן וסיפר על שעון שהוצב בלב כיכר חשובה בטהרן, וספר לאחור את הזמן עד להשמדתה של ישראל ב-2040. ואני זוכר ומודה שזה היה קצת מגוחך בעיניי. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. ולבושתי, הייתי צריך אותו כדי להתייחס לשעונים כאלה יותר ברצינות. אני לא יודע מה מצבו של השעון הזה נכון להיום (אולי גם הוא הושמד בתקיפה הלילית). והאמת שמעולם לא ראיתי תיעוד שלו. אבל אני חושב שהוא ניצב בשורש הפעולה שהחלה הלילה. כמו שאמר הרמטכל מוקדם יותר היום: "ההיסטוריה הרחוקה והקרובה לימדה אותנו שמול שאיפות להשמידנו אסור להרכין ראש ומתוך כך נילחם על שמירה על קיומנו – החירות ניתנה לאלו המוכנים להיאבק עבורה". זה חלק מהאתוס שלנו. והאתוס הזה הוא חלק ממשימותינו כחיל.

ודבר אחרון לשעה זו. בפעם האלף. יש מאחורי המבצע הזה עשרות ומאות אלפי משרתים. אנשי צווות האוויר. אנשי המודיעין, אנשי המילואים שהוקפצו באישון לילה, כוחות מיוחדים. שוב ושוב אנחנו ניתקלים באשליה שיש שני צבאות- צבא עממי, צבא העם החביב וההמוני שעושה דברים "רגילים", ולצידו צבא של יחידי סגולה שעושים את הבלתי אפשרי. מה שצה"ל וכוחות הביטחון הצליחו לעשות הלילה הוא בגדר מדע בדיוני. ויש הרבה דרכים להסביר אותו. אחת הדרכים היא זו: אין דרך להעמיד יכולות מעצמתיות בתחום הסייבר, המודיעין, האוויר, טכנולוגיות ביטחוניות, פיתוח האמל״ח, ועוד- בלי התשתית הרחבה של צבא העם. בסופו של דבר הכמות היא המאפשר החשוב ביותר, המעבר ההכרחי בדרך לאיכות. צבא העם הוא לא אילוץ, הוא אינו כורח, הוא מה שמבטיח את עוצמתנו.
ועל שימור וחיזוק, והרחבת צבא העם- אנחנו כחיל מופקדים.

ימים יגידו כמה גדול הנזק שנגרם לאיראן ולמשטר, אילו חלופות קמו לו, מה היה קצב ההתאוששות, וכן הלאה. אבל במאבק הארוך והמתמשך שנגזר עלינו, יש כאן בכל זאת רגע שכדאי לעצור לידו, בענווה, באיפוק, אפילו בחשבון נפש- וכן, גם בגאווה.

הימים הקרובים והשבועות הקרובים עשויים לתפוס צורות רבות ולהיות מורכבים, אולי אף קשים. כל הכנה סופה להיפרץ, ובכל מערכה מורכבת יהיו גם החמצות. בחלק מהתרחישים נידרש למשימות שונות אליהן ניקרא; בתרחישים אחרים נוביל משימות שניזום ונחולל בעצמנו. אנו נהיה נכונים לכל תרחיש ולכל צורך- במאמצי השגרה, ההכשרה, ההסברה וחיזוק הרוח, ובכל מאמץ לאומי שנידרש לו.

מאמין וסומך על החבורה הזאת,

סמואל

להורדה לחצו כאן

אני לוקח נשימה עמוקה ונזכר בהתכווצות של יום חמישי בצהריים, נוכח הפושים המבשרים שבנה של צאלה ז"ל, רביד חיים לא שרד את הפציעה ונפטר, בגיל שבועיים בלבד.
נראה לי שהלב של כולנו נחמץ ונמחץ עם היוודע הדבר, ועם הלויה, והתמונות.
ושומע שלשום בבוקר את חירות נמרודי, על תלאות הלב, ומוראות הנפש ועל הכן והלא והאולי. והלב איתה.
ואני לוקח נשימה נוספת. ומבקש להביא דברים של תקווה.

נשות ואנשי הרוח
בשבועות אנו נוהגים לקרוא את מגילת רות.
תמיד אהבתי אותה, על החסד והאהבה והחן שבה.
סצנות קולנועיות גדולות מהחיים.
הנדודים לארץ לא נודעת. וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ [...], ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו.
הגיור והברית. אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי׃ ַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר.
השיבה הביתה, כל כך אחרת ממי שהיית כשיצאת. אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי ה'.
ואפילו ניגוב החומוס בעיצומו של יום עבודה בשדה- וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ.
ויש עוד רבים.

אבל אף פעם לא קלטתי עד כמה זו מגילת התקווה.
ועד כמה היא נחוצה לנו כעת.

המילה תקוה מופיעה כ-20 פעמים בספר הספרים, בהטיות שונות. משלים, נבואות, דימויים, שירת הקינה העצמית של איוב, ואפילו פעמיים כשם פרטי.
רק במקום אחד בתנ"ך משתמשים במילה הזו בשפת בני אדם, כחלק מסיפור, בלשון דיבור, בגובה החיים: נעמי שמתארת בציניות את התקווה הקלושה והמופרכת בעיניה שאולי, רק אולי, היא עדיין יכולה ללדת. להקים חיים, ללכד סביבה את כלותיה. ההבהוב הזעיר הזה של תקווה, בתוך מציאות של זרות, מוות ואובדן, ההבהוב הזהיר הזה- מצליח להישאר דלוק לכל אורך המגילה.
זו מגילה שהיתה אמורה להסתיים בצמצום איטי של החיים. במציאות שככל שהיא קשה היינו אמורים למצוא בה יותר התבדלות, יותר ניכור, יותר הפניית עורף.
ובמקום כל זה יש כאן אנשים שמצליחים לראות מעבר לדימויים, מעבר לחוק היבש, מעבר לגובה המינימלי של המצווה.
הייתי מרחיב כאן, אבל אני רק אקלקל. אם לא תכננתם לקרוא- תעשו לעצמכם טובה. זה רק ארבעה פרקים קצרים, והסרט פחות מוצלח. רוצו לקרוא.

שתי מחשבות עלינו ועל המגילה הזו.
אחת, היא שמגילה שנפתחת במוות ונמשכת באיזכור מיואש של תקוות שוא שלנעמי יהיה ילד- מסתיימת ב"יֻלַּד־בֵּ֖ן לְנׇעֳמִ֑י", ובדומינו-ראלי של לידות עד קצה הפסוק האחרון. וזו הזדמנות לברך על כל הלידות שהתברכנו בהן בחיל, ובכל אלה שעוד בדרך. רק בשבועיים האחרונים שרית, נעמה ומיכל שבו מחופשת לידה, וקרן שיר און ילדה בת בשעה טובה, ולדין נולדה בת בכורה, וגל נוסף ומבורך עוד לפנינו 🪬🌱. ואני חושב שיש בזה ברכה גדולה, ומרגשת מאוד.

המחשבה השניה, היא על התפקיד שלנו כאנשי חינוך.
נעמי, במובנים רבים, היא אשת חינוך ראשונה במעלה. עובדת סוציאלית, מחנכת, מנטורית, מה שתרצו. אבל גם בועז שמחנך את נעריו, ורות שמחנכת במעשיה ובערכיה, ואחרים. וצריך לומר כאן משהו על הקשר בין חינוך לבין תקווה.
אנחנו מרבים לעסוק בתקווה בשנה וחצי האחרונות. ובצדק בעיניי.
ואני מבקש להזכיר לנו שתקווה איננה רק עניין של "מצב רוח". היא ביטוי מזוקק למצבהּ של הרוח ממש: רוח האדם, ורוח היחידה, ורוח הצבא ורוח האומה. תקווה היא עניין של בחירה, של מוסר. היא קשורה באופן עמוק לא רק ליכולת "לשרוד" או "לתפקד", אלא גם ליכולת לעשות את הדבר הנכון לאורך זמן.

הרב זקס מצוטט עד לעייפה (ואני שותף לאחריות על חלק מהעייפות הזו...) ביחס להבחנה שלו בין תקווה לאופטימיות. אבל משום מה אנחנו לרוב מביאים רק חלק מהציטוט. רק את העניין ההוא שאומר שתקווה היא יותר מאשר המחשבה שיהיה בסדר וכו...
וכדאי לחזור לציטוט המלא, המעמיד נכוחה את הקשר בין מוסר לבין תקווה, ובתווך משרטט את התפקיד כולנו:

"ההבדל בין תקווה לטרגדיה אינו נמצא בעובדות, אלא בפרשנות ובציפיות. ובכל זאת, הבדל זה הוא הבדל מוסרי. המקווה שואף לשפר: המפוקח משלים עם המציאות. ואלו הן נבואות המגשימות את עצמם. מוסריות של תקווה נשענת על אמונה שאפשר לשנות את העולם לטובה. [...] תקווה ואופטימיזם אינם זהים. אופטימיזם הוא האמונה שהעולם משתנה לטובה: תקווה היא האמונה שיחד נוכל לשנות את העולם לטובה. אופטימיזם היא תכונה פסיבית, ואילו התקווה אקטיבית. אפשר להיות אופטימיסט בלי להיות אמיץ, אבל כדי לקוות צריך אומץ רב." (מתוך הספר "לרפא עולם שבור".)
והוא מסיים וחותם: "התנ"ך אינו ספר אופטימי, אולם הוא משיאיה של ספרות התקווה".
ואם זה כך, מגילת רות היא כנראה שיא השיאים.
שנעורר תקווה. שנעשה טוב. שנמשיך לא להשלים עם המציאות. שנביא במעשינו את הימים.

חג שמח,
סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,
שלשום התקיים בשדה בוקר טקס האזכרה הממלכתי השנתי לדוד בן גוריון. פורום המטה הכללי בראשות הרמטכ״ל, נכחו בטקס בהרכב מלא וקדם לו גם פרק עיון בהובלת מערך החינוך, שהתמקד במשנתו של בן גוריון בסוגיות שונות הרלוונטיות לצה"ל.
בטקס שהתקיים מול קבריהם של דוד ופולה בן גוריון, ומול ההוד וההדר של בקעת צין- דרש נשיא המדינה את מורשתו של בן גוריון בנושא הממלכתיות.
ומדבריו אני מבקש לשתף נקודה אחת, שלדעתי אנחנו לעיתים מחמיצים.
באופן כללי, ביחס בין "עד כמה חשוב" לבין "עד כמה לא מובן", אני מניח שערך הממלכתיות שובר שיאים: נדרש מאי פעם, אך לרוב מפוספס, או מוקטן לממדים של "הימנעות מסוגיות רגישות" וכיוצא באלה.
אז בתור התחלה טוב להזכיר כי הגדרת הממלכתיות נשענת על חמישה עקרונות: עקרון טובת הכלל וביטחון המדינה, עקרון המרות, עקרון האחריות, עקרון היושרה והענייניות, עקרון הנציגות.
נשיא המדינה, בדבריו, האיר מימד נוסף.
ראשית, פתח, "תפיסת העולם הממלכתית תובעת מאתנו להתבונן על המכלול שנקרא מדינת ישראל ואזרחיה- משתי נקודות מבט בו זמנית. מצד אחד – לראות את המדינה בראי האזרחים, ומצד שני – לראות את האזרחים בראי המדינה. דהיינו – לגלות מחויבות הן לנרטיב ולערכי היסוד שעליהם הושתתה המדינה היהודית והדמוקרטית, והן לאורגניזם החי, הנושם והמשתנה שנקרא האומה הישראלית דהיום, בשלהי שנת 2025".
זה תיאור נפלא בעיניי. הוא מגדיר את הממלכתיות לא רק כסלע חד כיווני שניצב מעל ראשינו כאזרחים ומשרתי ציבור, אלא כתפיסה שביסוד שלה- מתווכת בין העם לבין המדינה.
"במילים אחרות", המשיך הנשיא, "ובשונה מדעה שהפכה רווחת ברחוב הישראלי [ואני כקח"ר מרשה לעצמי להוסיף- גם ברחוב הצה"לי], ממלכתיות אין פירושה עמידה פסיבית ב'אמצע' מדומיין, תהא המפה הפוליטית אשר תהא. הממלכתיות היא עמדה ערכית. לממלכתיות יש משמעות פוזיטיבית."

למעוניינים, אשלח בפרטי את הנאום המלא. אבל החלק שאני מבקש להתמקד בו הוא חלק שבו הנשיא מתמקד בהבחנה בין "אחדות" ל"אחווה". "פעמים רבות תביעת האחדות, שאינני מוותר עליה לרגע, נתפסת, לטעמי בטעות, כניסיון להשתיק מחלוקות, למחוק זהויות, לגזור על כולנו להיות אותו הדבר". ולכן, במקום להתמקד באחדות, הנשיא שם את הדגש על אחווה.
זה מהלך רציני מאוד בעיניי.

הוא לא מנותק לחלוטין מעקרונות הממלכתיות הצבאית. הן במובן שבו הממלכתיות כערך היא חלק ממרקם שגם הרעות היא חלק ממנו. והן מפני שבעקרונות הממלכתיות הצבאית, תחת עקרון טובת הכלל וטובת המדינה, כתוב במפורש כי ״השירות כתף אל כתף של מגוון הקבוצות בחברה הישראלית מאפשר מפגש ייחודי המהווה הזדמנות לשיח מפרה שאינו חף ממחלוקת ומתקיים מתוך הכרה בשונות ומבקש את האחדות למול משימה משותפת ופעולה למען טובת הכלל.״
ובכל זאת, הדיבור של הנשיא על אחווה כעיקרון מנחה, הוא מחדש בעיניי. הוא מוסיף עוצמה חשובה לשאלה "מה כן" תחת העיסוק בממלכתיות. "ממלכתיות ואחווה שזורות זו בזו, וצריכות לצמוח יחד. אין זה דבר של מה בכך. רגש האחווה הוא רגש מאוים ביותר בתקופה הזו".

המילה אחווה כאמור מגולמת במידה רבה בערך הרעות, ובתפיסות של לכידות שאנחנו מרבים לעסוק בהן. ובכל זאת, ההעמדה של האחווה לא רק כתוצר אפשרי של גישה ממלכתית, אלא כתנאי יסוד לקיומה- יש בה ערך רב.
״פניו של צה"ל", אמר הנשיא, "הם פניה של הממלכתיות".
כמה יפה, וכמה מחייב.

שנדע לדבוק בממלכתיות של פעולה, של יוזמה, ושל אחווה.

שבת שלום,
סמואל

להורדה לחצו כאן

שנדע לדבוק בממלכתיות של פעולה, של יוזמה, ושל אחווה.

שבת שלום,
סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח
אתמול היה יום קשה.
לכולם כנראה.
כל אחד ואחת בדרכו.
יום שהוא אנדרטה אילמת של גבורה, שכול, כישלון. וכמה כאב ואובדן.
ואיכשהו יצאתי ממנו מעודד. אופטימי אפילו.
יצאתי ממנו אופטימי כי פגשתי בו, גם באחרים וגם בעצמי, לא מעט רגעים של חשבון נפש, של מבט קדימה, של רצון לתקן. של לקיחת אחריות.
חלק מזה קשור לשלושה סיפורים על פיקוד, שאני מבקש לחלוק איתכם.

אשירה, אישתו של תומר גרינברג ז"ל, מג"ד 13 בתחילת המלחמה. כאילו שלא מספיק קשה בימים האלה, אז גם הערנו אותה בארבע לפנות בוקר כדי לפגוש את פורום מטכ"ל. באחד הרגעים היא מספרת שבמשך שנים, לפני ה-7 באוקטובר היו לתומר שני חללים שהוא חש קרוב אליהם במיוחד, שניהם מאותו אירוע של היתקלות באזור כיסופים, ב-26 במרץ 2025. האחד היה מפקדו- רב סרן אלירז פרץ ז"ל, וכולם באופן טבעי דיברו עליו. הוא היה מפקד נערץ, משפחה עם סיפור מצמרר, כל מי שקורא את השורות האלה כנראה שמע עליו. והיה לו עוד חלל, שהיה פקוד שלו באירוע ההוא- אילן סביאטקובסקי שמו. ואשירה מתארת את התסכול של תומר מזה שעל אילן אף אחד לא מדבר- ומבחינתו זו היתה אחת השליחויות שלו- שיזכרו גם את אילן. את הלוחם ה"רגיל", עם ההורים העולים, האב כבר נפטר בינתיים, סיפור חיים מפותל משהו. "עד היום", אומרת אשירה, "אתם רוצים למצוא אותי ביום הזיכרון, לא תמצאו אותי על קברו של תומר. אני אצל החיילים שלו, וקודם כל אצל אילן". הלכתי לחפש אותו באתר "יזכור" בעקבות דבריה- איזה סיפור, איזה חיים, איזו דמות האילן הזה. רק בישראל אתה יכול למצוא את השלישיה הזו בסיפור אחד- תומר, אילן, ואלירז. שיעור על החיילים הרגילים שלנו, שהם הכל חוץ מרגילים, על אלה שהם לפעמים שקופים, פחות נראים. ועל מפקד שהתעקש לנסות לראות.

תמיר נמרודי הובא למנוחת עולמים.
הלוויה קורעת לב, בה הובא למנוחות כשאלפים באו ללוותו בדרכו האחרונה. דבריהם של אלון, חירות, עמית אחותו הקטנה, והסבתא- מעל קברו של תמיר- פילחו אלפי לבבות בכאב וגם נתנו לא מעט תקווה. אבל היה הספד אחד, ממש לקראת הסוף, שאיכשהו חמק מהכותרות אבל כל מי שהיה שם לא ישכח. "דניאלה, המפקדת של תמיר". ככה בפשטות זימן אותה עורך טקס האשכבה. היה ראוי להביא כאן את דבריה במלואם. מי שירצה, אעביר לו אותם. מפקדת צעירה, קצינת משא"ן במת"ק עזה, השתחררה מאז וכיום במילואים. מהתיאור שלה את עשייתו של תמיר- אפשר לבנות מערך שיעור על איך להיות מש"ק חינוך או קצינת חינוך מצטיינת. בהמשך היא מתארת לא רק את דמותו ואת מעלותיו, אלא מי הוא היה עבורה כפקוד, וכמה הוא ידע לראות אותה, ומבעד לדבריה ברור כמה היא ראתה אותו. מדי פעם אתה פוגש מפקד או מפקדת בצבא ואומר לעצמך- הייתי רוצה שלביתי תהיה מפקדת כזו, ככה הרגשתי כשהקשבתי לה. היא חתמה את דבריה בפניה למפקדים ומפקדות, והציבה רף שאין לי מושג איך עומדים בו, אבל הוא תזכורת חשובה ומצפן לכולנו: "ולכם, מפקדות ומפקדים- בסדיר ובמילואים כאחד- תזכרו שהחיילים שלכם הם האוצר היקר ביותר שבידיכם. תהיו שם בשבילם, תראו אותם באמת. תקשיבו להם, תשאלו, תתעניינו, תחבקו. אל תסתפקו בפקודות- תתנו לב. תהיו עבורם בית שני, הורים בשירות, כי הם מפקידים בידיכם את היקר להם מכל- את עצמם".

בר זונשיין היה מ"פ בשבעה באוקטובר. חלק מהכוחות שהחזיקו את הקו. בגדול, הדברים שהוא עשה באותו היום הם בסדרי גודל של קהלני בעמק הבכא או של כח צביקה בקרבות 188. יש לכך מספר גרסאות ברשת, ואיחלתי בהצלחה למי שיעבוד על המצפן מורשת הזה, כי אין לי מושג איך עורכים 48 שעות של גבורה בלתי פוסקת לעשר דקות +/-. הוא נבחר להשתתף בפאנל מול פורום מטכ"ל, שהתקיים אתמול בנחל עוז, בהובלת מערך החינוך. היום הוא קצין אגם של 460. יושב שם, חצי חמוד וחצי אימתני. נראה כמו מישהו שהיית שמח שיחבק אותך כשקשה והיית רוצה אותו לצידך או לפניך אם מישהו בא להרוג אותך. בשבעה באוקטובר, נניח. דילמות בלתי נתפסות, החלטות קשות שהזמן לא הפך לפשוטות יותר. הטנק שלו כנראה קטל עשרות או מאות מחבלים באותו היום. הוא הציל כנראה עשרות מחטיפה או ממוות. ובסוף כשהוא נשאל על מה נשאר מהיום הזה- הוא מפטיר- "נכשלתי. זו היתה משימת חיי בקו הזה, להגן על היישובים, ולהגן על הפקודים שלי (הוא מונה אותם- את הצוות שנחטף, את היישוב שלא הספיק להגיע אליו). ונכשלתי בה". זו לא מליצה ולא מס שפתיים, ככה הוא תופס את האחריות שלו- כמוחלטת. למפגש הזה קראו "מישירים מבט". איכשהו נראה היה לי שכולנו ברגע הזה בוהים בעפר שלרגלינו.

שלושה סיפורים. קצה הקרחון מאתמול. והיריעה קצרה מלהכיל. אינספור סיפורי גבורה, והחלטות, ודילמות. ובהזדמנות צריך לדבר גם על כשלים, ולא רק על מופת. ויש עוד כל כך הרבה לספר. אבל את שלושת השיעורים האלה אני לוקח מאתמול, ומקווה שנהיה ראויים. קודם כל בבית פנימה, כמפקדים וכמפקדות בחיל. זו ראשית הצירים. ואחר כך, יש כאן גם את האחריות שלנו כחיל לסייע לצה"ל לעצב ולחדש אתוס פיקודי ראוי. זה חלק חשוב מהתיקון מהיכולת של צה"ל להמשיך ולצעוד קדימה. להשתפר. להיות הצבא שהוא צריך ויכול להיות.

שבת שלום,

סמואל

איגרות קח"ר לסגלי החינוך

יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּהּ - ערב ראה"ש ה'תשפ"ה

אחת עשרה הנקודות - יום הכיפורים

ביטחון הוא התקווה - יום הזיכרון לרבין

תמונה ישראלית - כ"ט בנובמבר

משמעת ותרבות מבצעית

קורי עכביש - החומר החזק בטבע

זה מתחיל בצעד

למה אני כאן - תום אלגרט

שלוש תמונות. השלמה אחת.

הנמ״ר עם הדגל הסגול

מסקנות תחקיר ה-7 באוקטובר

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים

אסיף עד לכאן

ברית צבא חברה

זו אינה נבואת נחמה. זוהי תכנית עבודה. לימים, לשבועות, לעתיד שיבוא

חוסן וביטחון לאומי

לו יהי

לקראת שבת, מחשבות על תקומת הלביא

מגילת התקווה

על אחווה וממלכתיות צבאית

על אחווה וממלכתיות צבאית

שלושה סיפורים על פיקוד