להורדה לחצו כאן
שנה חדשה בפתח.
המלחמה בזירותיה השונות נמשכת, אדישה לחילופי התאריכים, העונות, והשנים.
ובכל זאת, בתוך הכאוס הגדול של מעגלי הזמן, ניתנו לו לאדם מועדים וחגים, כדי לתת סימנים בחייו, כדי לעשות בהם סדר, כדי להעניק לעצמנו אפשרות, בחיים הפרטיים והלאומיים כאחד- לעצור, ולו לרגע. בגבול הלבנון, בשכם, על סף הפיר ברצועת עזה, בקצה גבול אֱדוֹם, בסוף האופק של הים, בין שמים לארץ- לעצור לרגע, לחתום פרק, לפתוח אחד חדש, ולזכור ששניהם חלק מסיפור אחד ארוך.
"אנו עומדים על סף מפנה רב תמורות, שלא היה אולי כדוגמתו בתולדותינו. מתחוללת מהפכה יסודית בהיסטוריה היהודית", כך כתב דוד בן גוריון אי שם בימים שבין מבצע חירם למבצע חורב. דברים שמהדהדים כאילו נכתבו בעיצומו של ליל המטח והיירוטים של אמש, או בכל ערב דרמטי אחר של החודשים האחרונים.
ואז, בעיצומה של מלחמת הקוממיות מתפנה ראש הממשלה ושר הביטחון לטעון טענה: דָּרוּשׁ סיפור, ולא רק ניצחון. "כאן אפשר לשאול", מתעכב הזקן, "למה הדיבורים והבירורים עכשיו? כלום אין חובתנו לרכז עכשיו כל מעיינותינו וכוחותינו במטרה אחת ויחידה – למען הניצחון?" ומשיב: "התשובה היא פשוטה: בירור זה הוא צורך הניצחון.
לא ננצח בכוח פיסי שלנו בלבד [...] לנו דרוש יתרון רוחני".
ה"תחרות" האסטרטגית כאן היא לא רק על עליונות אווירית, מודיעינית, טכנולוגית- אלא גם על היכולת לספר את הסיפור של תקומת ישראל בארצו; לספר אותו כסיפור חיוני, מעורר השראה וגאווה. להיות עם חופשי בארצנו. להגן על קיומה של המדינה, על עצמאותה ועל ביטחון אזרחיה ותושביה.
כמה אנחנו מתפנים לספר את הסיפור הזה לפקודינו? כמה אנחנו עצמנו מצליחים לראות, בתוך הרעש הגדול- את הסיפור השלם?
היו לנו כמה מבצעים בשנים האחרונות שאיכשהו תמיד נגמרו בשיחה על "תמונת ניצחון". נראה שהדיבור הזה נעדר מהמלחמה הזו. ואני לא חושב שזה בגלל המילה ניצחון. זה יותר בגלל העניין עם התמונה: זו לא מלחמה עם תמונה בקצה, זו מלחמה שבמידה רבה היא מאבק בין סיפורים. והיכולת לעסוק בסיפור הזה, תוך כדי הלחימה, תוך כדי המלחמה- היא צורך הניצחון והיא חלק מהדרך אליו.
"חשבנו שהמשימה של המייסדים הושלמה", אמר השבוע המנכ"ל הנערץ של דפוס בארי בטקס בבית הפלמ"ח. "חשבנו, אבל התברר שאנחנו רק באמצע הדרך, הסיפור שלנו טרם הושלם. [...]הגורל הוליך אותנו לנקודה הזאת. מכאן כל אחד יכול לבחור מי הוא ולאן הוא הולך. אנחנו לא מתכוונים לוותר על חלקת האדמה שהסבים והאבות שלנו העניקו לנו. בכוונתנו לנסות ולהפוך את השבר הגדול לסיפור של תקומה".
עולה לבמה בחור, שאמור להיראות כמו מנכ"ל של בית דפוס, ונראה כמו שילוב של מישהו מהנוי של הקיבוץ והיפסטר תל אביבי, כשברקע אתה יודע שעבר עליו הנורא מכל, ומסביר לך שעוד לא אבדה תקוותנו. מאיפה האנשים האלה? מאיפה הכוחות הנבואיים שלו? מאיפה הכוחות של שרית זוסמן, שמסבירה מעל קברו של בנה, רב סמל במילואים בן זוסמן, זכרו לברכה, שנפל בקרבות בעזה: "בתור מספרת סיפורים אני אומרת לכם, לסיפור שלנו יהיה סוף טוב [...] אנחנו נחיה ונשגשג ונבנה".
ההתחלה של הסוף הטוב הזה קשורה לניצחון הרוח והרצון, היא קשורה לאומץ הלב של דור המפקדים והמפקדות, הלוחמים והלוחמות. היא קשורה לכושר ההתאוששות וההתמדה של צה"ל בשנה האחרונה. זה סיפור יחיד במינו. לסיפור שלנו אין אח ורע בתולדות העמים ואנחנו כותבים אותו פרק אחר פרק, ויהיה לו סוף טוב מפני שמדינה שלהמנון שלה קוראים "התקווה" לא יכולה לבחור אחרת.
לפרק הזה בסיפור יהיה סוף טוב, וראש השנה החדשה הוא הזדמנות טובה לספר אותו. כמו שאמר הזקן- זהו צורך הניצחון.
היכן שתהיו, בכל קצוות הארץ לאורכה, לרוחבה ומחוצה לה, מי ייתן ויתקיים בנו הפיוט:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
שייקה גביש הלך לעולמו בעיצומו של ראש השנה. הוא החל את שירותו בפלמ"ח בגיל 18, וסיים את מלחמת השחרור כמפקד הגדוד הראשון בחטיבת יפתח. לימים היה גם מפקד פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים. קצרה היריעה מלפרט את תרומתו לביטחון המדינה, למורשת צה״ל, לסיפורו של דור התקומה. ובכל זאת, כמה הערות, עם לכתו.
במחקר שערכתי פעם על דפים קרביים, דפיו של גביש כמפקד פיקוד הדרום היו בעלי נוכחות מרשימה.
הקריאה בסופו של דף מס' 1- ״קדימה לקרב ולניצחון״, הועתקה וחזרה על עצמה אינספור פעמים בדפיהם ובפקודות הקרב בקשר של מפקדים מאז ועד היום.
דפי הקרב שלו נוסכים רוח ועוצמה גם במרחק של למעלה מחמישים שנה: ״רידפו באויב והכוהו, חיזרו ופיגעו בו; עד ימוגר בחרב לוחמי הניצחון"; "לוחמי הדרום! זקופי קומה, עשירי קרבות, גאים על מלחמתנו, הגענו אל גדות התעלה ולמבואות ים סוף", וכן הלאה. וביניהם, עם כל העוצמה הבלתי מתנצלת של תנופת הניצחון, היה דף אחד שחזר ועלה כמו עוף חול. דף מ-1967 שמופץ כ-48 שעות לאחר פרוץ הקרבות.
הוא מנתח בו את המציאות המדינית בעזה, ומסביר דרכה מדוע האזור נמצא בשליטתנו, ולכן באחריותנו. הוא מתאר כיצד התפרעויות ופגיעה באזרחים יהרסו ויפגעו "במאמץ לקיים חיים סדירים" וכיצד הם גורמים ל"הסחת דעתו של החייל מעיקרי המשימות שהוטלו עליו". באמפתיה פיקודית וכנות, הוא מתאר כיצד "יש פיתוי רב בעובדת היותנו צבא מנצח וכובש", ועד כמה "דרוש מאמץ נפשי, בגרות והכרה אנושית נבונה ושליטה עצמית, למען מניעת ביזיון הביזה". וממשיך: ״לוחם! עזור לחברך ברגעי חולשה. מנע אותו מלהכתים את כבוד צה"ל, כבוד היחידה, וכבוד האדם״.
וכך, במופת של מחנך ומפקד, הוא יצר את מה שעד היום הוא בעיניי הדוגמא התמציתית הטובה ביותר שאני מכיר לאיך מטמיעים ערכים בצבא לוחם.
גביש הלך לעולמו בגיל 99. הגיל לא חריג בקרב הפלמחניקים שעדיין איתנו. אין עוד הרבה שנים בהן נוכל להסתכל להם בעיניים ולשמוע איך הם נלחמו על מדינה שלא ידעו אם תקום. ואכן בשנים האחרונות היו מספר יוזמות מבורכות לחיזוק הקשר בין דור ההווה לדור התקומה. אחרי השנה האחרונה יש לכך משנה חשיבות- מדור תקומה אחד למשנהו.
בנו של שייקה, תיאר בהלוויה כיצד במשך שנים, כאשר שאלו אותו מה ירצה לעשות כשיהיה גדול היה עונה ללא היסוס- פלמחניק.
ובאמת יש משהו בתחושה הזו של "פספסנו". הקימו כבר את המדינה הזו, והיה כאן כבר פלמ"ח, ובנו פה יישובים, וזה היה הדור, ועכשיו זה אחרת.
ואז אתה חושב על השנה האחרונה ומגלה עד כמה הפלמ״ח עדיין כאן. והדור, והתקומה. כולל מש"קיות שקוראים להן ככה, וכאלה שהן ככה גם בלי שקוראים להן, וכיתות כוננות שהן כוננות בלילה ומחזיקים משק ביום, ומה לא. וקצינה אחת מהחיל שאני שואל אותה מהיכן היא, "במקור בית חורון, כרגע מכרם שלום". ואני שואל את עצמי אם היא התבלבלה והתכוונה שההיפך. והיא מסבירה לי שהיא ארגנה 15 חיילים וחיילות כמוה, והם החליטו, כמו בפלמ״ח, לרדת, הכי דרומה שיש בעוטף- ולעבוד, ולחיות, וחקלאות ונוי ומשק. ככה בין לבין, תוך כדי השירות הצבאי. גם במשק, גם בצבא, על קו הגבול. פלמ"ח.
בסוף ההלוויה, אחרי שנשאו והורידו וכיסו והספידו, נעמדו כולם לסיבוב אחרון, לשיר את שיר הפלמ"ח. ברקע השמיעו אותו בביצוע ה"מקורי", הלא מתחכם, מארש צבאי לתפארת, בניצוחו של גרציאני. וחשבת שעוד רגע כל הבני מאה שסביבך יתחילו לצעוד צפונה או דרומה, לאן שצריך- ״לפקודה תמיד אנחנו״. ובאמת הרבה דברים יש לומר על ההמנון הנהדר הזה. אבל רק דבר אחד פתאום תפס אותי, ממטולה עד הנגב. מן הים עד המדבר. איכשהו לשמוע את זה במלחמה הזו נשמע אחרת- ממטולה עד הנגב, מן הים עד המדבר. איך הולכת השורה ההיא? פרום דה ריבר טו דה סי. כל בחור וטוב לנשק, בחורה על המשמר...
פעם, בראיון, סיפר שייקה איך אחרי שהיה מ"כ בפלמ"ח "השתחרר" והלך ללימודים. ״נרשמתי ללימודים בטכניון, אבל אז מי קורא לי? יצחק שדה. מפקד הפלמ"ח קורא למ"כ צעיר ואומר לו 'מה אתה הולך ללמוד? מה אתה מבלבל את הראש? אתה נשאר להיות קצין, נקודה'.״
וזהו. יצחק שדה קרא לו, והוא נשאר, ונהיה קצין, ובלם את קאוקג'י, ולחם במלכיה, וכבש את לוד, ופרץ את הדרך לנגב, ותכנן את קדש, והוביל את הדרום בששת הימים, גויס למילואים ביום הכיפורים והיווה השראה לדורות.
יהיה זכרו ברוך.
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
יושב על כורסא, בלב ההריסות.
במקרה.
בין השבעה באוקטובר לשמיני עצרת.
באקראי.
אחר הצהריים, יום שישי. לא, בעצם ערב חג.
הימים מתערבבים להם במשימות החוזרות ונשנות. חום אימים בתוך הוסט. כבר לא מבחינים בין העור המיוזע לבין הגופייה או המדים. למרות כל החוזי והאמצעים והמודיעין- כל בית נראה מאיים, כל חורבה היא צלף, נ"ט, מיטען. פתאום זיהוי.
והאינסטינקט, הו האינסטינקט. היכולת, באמצעות שילוב של טכניקה, תרגולת, מנהיגות וערכים, לגרום למישהו, במרחב המאיים הזה, להגיב לזיהוי בהסתערות, בהתקפה. עוד רימון נזרק. ועוד אחד. וירי של טנק. וצלף.
כבר כמה וכמה שבועות שהם שם. בזמן האחרון יש להם מחשבות על 'חזית משנית' או 'קו בט"ש'. והמפקדים מסבירים שוב ושוב את התמונה הרחבה, את המשמעות, את ה"לשם מה", מחזקים את הרצון.
מחקר של מכון RAND מלפני שנים ספורות קבע, באופן לא מפתיע כי גם במאה ה-21, הרצון להילחם (the will to fight) הוא המשתנה הבודד החשוב ביותר במלחמה.
למרות כל השינויים שהתרחשו בעולם בעשורים האחרונים, נראה כי תמצית המחקר מתוקפת גם כיום, עמוק לתוך המאה העשרים ואחת: ״הרצון להילחם הוא הנטייה וההחלטה להילחם, להתמיד בלחימה, ולנצח. הטכנולוגיה הטובה ביותר בעולם היא חסרת תועלת ללא עוצמת הרצון לעשות בה שימוש ולהתמיד בשימוש בה גם לנוכח אבדות ואסונות...".
מהרצון של מי מתחילים?
מהחוליה הטכנית שאילתרה משהו הזוי כדי להחזיר את הטנק הזה לכשירות. יושב נגד ותיק, למוד ניסיון, ומחזיר טנקים לחיים, בסבלנות אין קץ.
מהנהג של מוביל הטנקים, בן חמישים ומשהו, שמתנדב למילואים מתחילת המלחמה.
מהגדוד ההוא שמחזיק את המסדרון כבר שבועות, והאוגדה, כבר חודשים – ובפעולה אחרי פעולה מצמצמים את מרחב האפשרויות של "ראש הלשכה המדינית".
והקצינה, במרחק קילומטרים ספורים, או עשרות קילומטרים משם, מתעקשת- על בסיס תחושה, קרעי מידע, פאזל חלקי.
הרחפן, שמישהו חשב שזה יהיה רעיון טוב אם ילווה את הכוחות. דיון בחט"ל, או במפא"ת, לפני חודשים. ניסוי ברבמ"ד, ועוד אחד בצנחנים, מתישהו.
אנשי קומנדו שפיתחו תו"ל שלא היה קיים. בעולם. ללחימה במנהרות.
שילוב בין השריון לבין החי"ר.
תורות, תפיסות, ערכים - רצון.
כמה שעות אדם הושקעו במרחב הזה מתחילת המלחמה? כמה ימים. כמה לילות.
הדחיקה האיטית והכמעט סיזיפית. פיר אחרי פיר. מטר אחרי מטר. רחוב אחרי רחוב.
ובאמת-
כל אחד במשימותיו, כל אחת במשימותיה בבוקר הזה. בין אם אתה נהג בגדוד הובלה צפוני, או מפקד חוליה בחטמ"ר יהודה, איש טכני בטייסת או חיילת ב-8200, לוחם מילואים בגבול הלבנון או מפקד כלי שיט באזור אשדוד. ידע כל מפקד, אך יותר מכך ידעו כל חייל וחיילת בסדיר ובמילואים- היה להם חלק ברגע הזה.
אולי זה מה שמסביר את הרתיעה שלי מכל הדיבור הזה על "במקרה" ועל "אקראי".
טכנית היה שם קליע. ולפני זה ירי של טנק. אולי אובדן דם שקדם לכל אלה, מתחילת הקרב.
אבל בכל יום ויום שעבר, בכל יום ויום שהרגיש לפרקים אפור ושוחק ואולי חסר תוחלת, הסיכוי של סינוואר להימלט הלך ופחת. כתוצאה ממאמצים עקביים שהלכו ודחקו אותו. כתוצאה משיטתיות מבצעית עיקשת.
ובסוף מה שהרג את סינוואר זה צבא העם.
מה שהרג אותו זו היכולת לקום ממשבר.
מה שהרג אותו זו התמדה. נחישות. דבקות במשימה. רעות לוחמים. שיטתיות.
אין שום דבר אקראי או מקרי ביכולת להיות שם, 377 ימים ברציפות, דרוכים, מקצועיים, מדוייקים.
רון בן ישי, שראה כבר מלחמה או עשרים, ניסה בערב ראש השנה להסביר מדוע הוא אופטימי:
״בגלל המוטיבציה האדירה שהפגינו ההמונים שרצו להילחם לצד תושבי העוטף ולהציל אותם ביום הטבח הנורא באוקטובר שעבר; בגלל המוטיבציה שראיתי בכל זירות הלחימה אצל הלוחמים במילואים ובסדיר; ובגלל המוטיבציה של החברה האזרחית לסייע לנפגעים ולשמר את הבית השלישי כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הניסיון שצברתי בשנים הארוכות שבהן אני מסקר מלחמות מוכיח חד-משמעית שמי שמנצח הוא הצד שיש לו מוטיבציה, ונחוש להילחם כדי לחיות. לכן אני מאמין שנהיה כאן לדורות."
אחריתה של המלחמה הזו היא בחיים, ובשיבה אל החיים. שיבתם של המפונים, והחטופים, והלוחמים- אל החיים.
שום מוות לא היווה מעולם שריקת סיום של מלחמה.
אבל זו סגירת מעגל אחד מיני רבים. והיא חשובה. ואני מקווה שנדע לטעת בכל אחד ואחת מאיתנו ובכל אחד ואחת מפקודינו את הידיעה שיש לו חלק בהישג הזה.
לא היה מודיעין מדויק, ולא מיקום ספציפי, ולא ודאות. והיה שם גם מזל. אבל היה גם רצון, רוח, מקצועיות, שיטתיות עיקשת - שלם מבצעי.
לא אקראי.
ולא במקרה.
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
בהתחלה היה ״ממני תראו וכן תעשו״. ואז ״נופלים ההולכים ראשונה״ של חיים שטורמן, ושמעון אלפסי בקרב על הקסטל עם ה"טוראים לסגת, מפקדים נשארים לחפות". ו"אחרי", שוב ושוב ושוב.
שלשום הובא למנוחות אל״ם אחסן דקסה, מלווה באלפי חברים, מפקדים וחיילים, בעבר ובהווה.
נפילתו הכואבת, כמו גם הפציעה של יהודה, והעובדה שאתמול כבר התבשרנו על נפילתו של רס״ן במיל׳ אבירם חריב סמג"ד בחטיבת המילואים 228, מהוות תזכורת למספר הבלתי נתפס והלא מייצג בעליל של מפקדים שנפלו בראש כוחותיהם במערכה הזו - מ״מים ומ״פים, מג״דים ומח״טים, מכל רחבי שדרת הפיקוד הצה״לית.
לפני חמישים ושש שנים ועוד קצת, נפלו במרדף בבקעה אלוף משנה אריק רגב וסרן גד מנלה. מותו של אריק הצית דיון חריף בצה"ל ובחברה הישראלית ביחס למשמעויות, למחירים, ולסיכון שלוקחים על עצמם אלו "ההולכים בראש". עד כדי כך הגיעו הדברים שבאוקטובר 1968 ראה מי שראה לנכון להפיץ חוברת קטנה המאגדת בתוכה ראיון עם שר הביטחון משה דיין בעניין, ואת תשובתו המפורטת של הרמטכ"ל חיים בר לב לאזרח מודאג שהלין על 'הסיכונים המיותרים׳ שמפקדי צה"ל לוקחים על עצמם.
החוברת מעלה טענה מרכזית הקשורה למימד הרוח של "ההליכה בראש" וליכולת של הליכה זו לעצב את המציאות יותר מכל מרכיב אחד בפעולות המפקד: "הליכתם של מפקדינו הבכירים יחד עם אנשיהם אל מקומות הסכנה, היא בראש וראשונה ביטוי לתכונה אנושית ולרמה מוסרית, ולא פרי של שיקול תועלתי או ציות סתמי לתורה הנלמדת בבתי הספר הצבאיים שלנו".
ועד כדי כך יקר העניין בעיני בר לב, שהוא ראה לנכון להדגיש את הזיקה בין ההליכה בראש ובין מהותה של "התופעה החד פעמית, היחידה במינה, היקרה מכל, המכונה- צבא הגנה לישראל."
המלצה לקריאה המוקדשת לזכרם של המפקדים שהלכו בראש ונפלו על הגנת המולדת, ולכל אלו הנושאים על כתפיהם את התופעה החד-פעמית, היחידה במינה, היקרה מכל, המכונה - צבא הגנה לישראל.
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
בערוצי התקשורת השונים צצו אתמול כפטריות אחרי הגשם המלצות שנראו כאילו נלקחו מאינספור דיונים צבאיים בשנה ורבע האחרונות: "מה לעשות כדי להימנע ממעצר בחו"ל?" שואל האתר ומשיב: "לא להעלות תמונות מפעילות צבאית"; "אם יש תמונות כאלה- מיחקו אותן"; ועוד כהנה. מישהו באחת הרשתות הציע לתקן את השקף, ותחת השאלה "מה לעשות כדי להימנע..." כתב באותיות גדולות: "לא לבצע פשעי מלחמה".
חשוב שנסדר את הנחת היסוד לדיון: מי שכתב את זה מפספס משהו. הקו המחבר בין ארגוני BDS ומעקב שונים, לבין ממשלות כאלה ואחרות בעולם שיפעלו נגד חיילי צה"ל- הקו הזה אינו עובר בהכרח בתחומם של פשעי מלחמה.
אלה ואלה ירדפו חיילים, מפקדים, גם על דברים שעשו על פי החוק, גם על מקרים בהם פעלו כראוי ואולי אף בגבורה, וגם על מקרים בהם הם ביצעו בדיוק את מה שדרשנו וציפינו מהם לעשות.
החייל (המשוחרר) הזה ספציפית אינו הנקודה כאן. בכנות, אני מדמיין אותו שם, בברזיל, הרחק משדה הקרב, מנסה לסדר את הראש והנפש - והלב יוצא אליו.
איני מאחל לאף חייל, בסדיר ובמילואים, להיות מעוכב במדינה זרה על פועלו כחייל במדי צה"ל. אני גם רוצה להניח לצורך הדיון שהחייל הנ"ל פעל על פי הפקודות, כחוק, לאור רוח צה"ל, וכהנחה נוספת, סבירה למדי- שהוא סיכן את חייו לא פעם ולא פעמיים במטרה להגן על אחיו ואחיותיו לנשק ועל מולדתו. זה המקרה וזה הכלל לגבי רובם המכריע של לוחמינו- הם עמדו באתגרים מוסריים וערכיים בלתי נתפסים.
המציאות היא שחיילי צה"ל נלחמים מלחמה שהיא מורכבת וארוכה. והיא מורכבת בראש ובראשונה בגלל האופן שבו חמאס בחר להילחם אותה: עם אזרחים, נשים ותינוקות חטופים בלב אוכלוסיה אזרחית. ועם אזרחים מקומיים כמסווה וכמעטפת אנושית לפעילות טרור.
אבל הנקודה היא זו: החייל שכמעט ועוכב הוא רק פנים, ושם ספציפי- לכאב ראש שמטריף את צה"ל ואת מדינת ישראל בשנה האחרונה- עיסוק בלתי פוסק בסרטונים ותמונות שמועלים חדשות לבקרים מהגזרות השונות. ככה זה כשנלחמים לא רק על הכרעה בשדה הקרב, אלא גם בשדה הלגיטימציה וחופש הפעולה. ככה זה כשיש לך מצפן ערכי ברור ויש דברים שאתה לא מוכן שהצבא שלך יעשה.
וזו לא בעיה נקודתית של סמ"ר ישראל ישראלי. זה כאב ראש אסטרטגי ברמה הלאומית. והוא יכול להיפתר מלמטה, דרכנו המפקדים- לא מלמעלה, ולא מבחוץ.
כי יש עוד אמת שצריכה להיאמר על סרטוני הטיקטוק משדה הקרב- חלקם משעשעים, חלקם הזויים, וחלקם מרגשים. אך חלקם הגדול הוא לא יותר ממביך. הבטן מתכווצת מאיך שאנחנו עצמנו נראים, מאיך שאנחנו עצמנו מוציאים את דיבתנו רעה.
והעיסוק בהם אינו טפל. הוא הכרה בכך שדימוי ציבורי, בינלאומי, ובעיקר דימוי עצמי- הם חלק מעוצמה שמנצחת מלחמות. הצילום, בתום לב, במשובת נפש, או בזדון- כולם גם יחד מסייעים לאויבינו במלחמה נגדנו.
עניינים של חופש פעולה, שמירה על עצמנו מבחינה משפטית, מניעת סערות תקשורת מיותרות, היכולת לאפשר לדרגים מדיניים ומדיניים צבאיים לעסוק בעיקר- כל אלה חשובים.
אבל אנחנו הרי מפקדים. זה המקצוע שלנו לפני הכל. ולכן בכל הסברה, בכל פעולה, וללא קשר למה קרה או לא קרה עם ישראל ישראלי ותועד בנייד שלו או של חבריו: אנחנו תמיד נגיד קודם כל את האמת הערכית הפשוטה: ״סור מרע, עשה טוב״ - והנה הפירוט שלי - המ"פ / המג"ד / המח"ט - לאיך הטוב הזה נראה. עשה את הדבר הנכון, וממילא לא יהיה לך דברים הזויים לתעד. אכפת לי ממך כמפקד ולכן אני אשמור עליך מבצעית, מוסרית, ערכית.
אגב, זה לא יפתור את בעיות היסוד שלנו בעולם, וזה לא יימנע מארגונים כאלה ואחרים לרדוף אותנו, לעתים בהצלחה. אבל זה יאפשר לנו להיות צבא עוד יותר טוב מכפי שהננו.
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
״בתור מ"מ ידעתי שזה חשוב. רציתי להיות אחרת מהמפקדים שלי, בפועל נשאבתי למה שעשו לי ולא הצלחתי. חבל שאני חווה את הסדנה הזו רק עכשיו, אם הייתי עובר אותה לפני התפקיד הראשון יכולתי להיות מ"מ הרבה יותר טוב..."
איכשהו בסופם של כמה וכמה מפגשים בשבועיים האחרונים - עם מטה-מח"טים באוגדה, עם מג"דים במילואים, עם חבורת סרנים נפלאה ב"מסע מולדת" ועם פורום מפקדים באחת היחידות - חיכתה מילה אחת: שִׂיחַ.
שיח על ערכים, על פיקוד, על רוח לחימה, צבא-חברה, אתגרים מוסריים, וכולם מובילים לתובנה אחת: אנחנו לא מדברים מספיק.
והציטוט הזה, של מ"פ, מפקד לוחם שמסיים סדנת כלים לניהול שיח פיקודי ומתבונן בדיעבד בתקופתו כמ"מ, מחזיק נקודת מבט לא שגרתית. כי לרוב, זה לא אנחנו שלא מדברים, זה "הם" שלא מדברים מספיק. לפעמים ה"הם" הזה הוא אלה שמעלינו, ולפעמים הוא אלה שמתחתינו.
השיח בצבא כל כך חשוב בעת הזו. לא חשוב - חיוני. כמו מזון, כמו מים, כמו לינה. במיוחד שישה עשר חודשים לתוך מלחמה שדורשת יותר שיח מאי פעם. שיח כדי להסביר הישגים והצלחות. לתווך משימות בזירות מורכבות ומשתנות. ללמוד מתקלות ומשגיאות. להחזיק משמעות לאורך זמן, לעורר אמון. שיח על ערכים בלחימה, על דילמות קשות, על מעברים ועל איך שומרים על חוסן ערכי. זו מלחמה שדורשת שיח מכיוון שהיא מתנהלת לא רק על שלילת יכולות האויב אלא גם על חיזוק הסיפור לאומי שלנו. זו מלחמה שדורשת שיח מכיוון שהיא ארוכה, ומשתנה משבוע לשבוע, מחודש לחודש.
וזו תקופה שדורשת שיח. קודם כל כי אנחנו יכולים להרשות לעצמנו בשלב הזה יותר שיחות ממה שיכלנו באוקטובר 24' או באוקטובר 23'. וזו תקופה שדורשת שיח בשל התחקירים, בשל העיסקה, בשל העובדה שיש לנו חיילים שכל מה שהם מכירים זה מלחמה. מפני שרמטכ"ל הודיע על סיום תפקידו ולא בכל מקום מצאנו זמן לדבר על זה. ובעיקר כי זה מה שבני אדם עשו משחר ההיסטוריה, וזה מה שמפקדים בצה"ל עשו מאז הקמתו, ואפילו קצת לפני זה, בערב, מסביב למדורה, אחרי יום ארוך וקשה, כדי לקום למחרת חזקים יותר, טובים יותר, מלוכדים יותר.
"המורכבות מתה בשבעה באוקטובר", אמרה לנו מישהי בפורום כלשהו בתחילת המלחמה. הלוואי וזה היה נכון. דברים מסויימים נהיו פשוטים יותר. הרוב לא. הדברים באמת נהיו מסובכים יותר. השילוב של תקשורת, טקטיקה, אסטרטגיה, רשתות חברתיות, מטרות המלחמה, פוליטיקה, תחקירים, מילואים, סדיר, שכול, חטופים - השילוב הזה נהיה סבוך יותר ויותר.
ובתוך הסבך הזה צה"ל צריך מצד אחד לשמור על עצמו מכל משמר, ולא לבלבל לחייליו את המח ואת הרוח עם סוגיות לא רלוונטיות. אך מנגד, חובה עלינו לדון בכל סוגיה מקצועית, מוסרית או חברתית שמשפיעה על התפקוד שלנו. התיוג של נושא כלשהו כ"פוליטי", "לא ממלכתי", ועוד כהנה וכהנה כסיבה לא לדבר הוא נאיבי במקרה הטוב ומתחמק במקרה הרע. צריך לעשות זאת בענווה, בזהירות, עם גבולות, ותמיד תמיד בהקשר ולאור מטרה, אבל כלל האצבע, נדוש ככל שיהיה, הוא זה: אנחנו צריכים לדבר יותר. אנחנו צריכים להתחייב ליותר ויותר מופעים בהם מתאפשרת שיחה.
לא על הכל חייבים לדבר, אבל על הרוב צריך. צריך ואין ברירה- כי השיחה תקרה ממילא, איתנו או בלעדינו. ועדיף שהיא תהיה איתנו.
יש קטע, חצי עצוב חצי מצחיק. לפני קריעת ים סוף, ביציאת מצרים. בשבת הקרובה. משה קצת עצבני, העסק נראה כאילו הוא הולך להיתקע. המצרים מאחור, הים מלפנים, העם באמצע, תקוע. המשבר מחמם מנועים. ובסוף הרמה הממונה של משה אומר לו בצורה פשוטה- מה אתה צועק? דבר. דבר אליהם. דבר איתם. תעשו שיחה רגע. משם העסק כבר יזרום. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
כשנכתב מסמך ״רוח צה"ל״, בראשית שנות האלפיים, התפתח דיון על ערך 'אהבת המולדת׳. ״איך אפשר לצוות על אהבה?״, היתה אחת הטענות שעלו כנגד שילובו במסמך המחייב. אפשר לדון בתשובה שניתנה בזמנו, אבל הסוף הרי ידוע ואחד מערכי היסוד מוגדר עד היום כ"אהבת המולדת ונאמנות למדינה".
נזכרתי בכך בתחילת החודש, עם כל העניין של "מרבים בשמחה" בחודש אדר. ראש חודש אדר נפל השנה בשיא תקופת פרסום התחקירים, עם החזרת ארונותיהם של שירי, כפיר ואריאל ביבס ז"ל, ואחרים. ובכל זאת, מצווים לשמוח.
אז האם אפשר לצוות על שמחה? על אהבה? על אופטימיות ותקווה? ספק. אבל אפשר וצריך להצביע עליהן ולחתור אליהן.
אנחנו בעיצומה של מלחמה ארוכה, שעוד תלך ותתארך. המלחמה מצווה ומכווינה אותנו לצמצום, למיקוד לסוג של אבלות, כמעט. אבל שלא נתבלבל- השמחה, האופטימיות, התקווה- נחוצות כעת לחיזוק רוח הלחימה, רוח היחידה ורוח האומה, והן חלק חשוב מתפקידנו כמפקדים.
משה דיין טען פעם על אלתרמן שהוא עיצב בקרב דור תש״ח את ״רוח הלחימה האופטימית״. ביטוי מעניין, "רוח לחימה אופטימית". לכאורה כל רוח לחימה יש בה אופטימיות, ובכל זאת, נראה שדיין מדייק כאן משהו, משהו שאולי קשור באופיים של הלוחמים שבקרבם ולצידם גדל ועליהם כתב: ״אלה אנשים שחיו בצל המוות, אבל נסוכה בהם עוצמת חיים אדירה... עוצמת חיים אשר עושה אותם ללוחמים".
ועוצמת החיים ורוח הלחימה האופטימית היו שם כבר קודם, עוד לפני דיין ואלתרמן.
י"א באדר שצויין השבוע הוא יום תל חי, שלימים כונן גם כיום ההגנה. תל חי היא אולי שורש האתוס של כח המגן העברי. לא במקרה בחר הרמטכ"ל הנכנס לתלות בלשכתו תמונת ענק של הארי השואג, משקיף על העמק ומעבר לו.
על ה"טוב למות" של טרומפלדור נכתב די והותר. הן על האמת והן על המיתוס. וגם על ה"אין דבר", שהוא אמר או לא אמר, ואולי גם על איזו קללה עסיסית שקדמה למשפט האלמותי שלו.
וגם על ה"טוב לחיות" נכתב לא מעט. רק שאני תמיד טעיתי לחשוב שזה מעין ביטוי של סוף שנות ה-90 תחילת ה-2000, חלק מהגל ה"אנטי-הירואי" שתקף אותנו אז. אלא שמסתבר שבן גוריון עלה על זה כבר בשנות החמישים. וכשהוא כותב על טרומפלדור הוא בוחר להדגיש כי "צמאון ואהבה לחיים הם שהביאו את הצעיר הגידם מפּטרבוּרג לארץ הזאת. ואם הוא אמר ״טוב למות בעד ארצנו”, – והוא אמר את זה ברגע שאדם מביע את האמת העמוקה ביותר – לפני מותו – הרי הוא אמר זאת מתוך אהבת החיים, מפני שכדאי לחיות. [...] לא נהיה ראויים לחיים, וחיינו לא יהיו חיים, אם כל צעיר וצעירה בתוכנו לא ידעו גם הם, כשיבוא הצורך, למות בגבורה. ואנו נקראים להתכונן לא למות, אלא לחיות ולהילחם".
"ואם במנהגי חודש אדר עסקינן, בשבת האחרונה קראנו את פסוקי ה"זָכוֹר". רבי שמשון רפאל הירש, מחשובי המנהיגים הרוחניים של המאה ה-19, מפרש את הציווי לזכור, ולא לשכוח, ולמחות את זכר העמלק. ומתוך המלחמה בעמלק, כך נראה לי, הוא מצווה עלינו להרבות בתקווה: " אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב - על ידי עצם גורלך ודוגמתך - את הניצחון הזה ואת העתיד הזה. 'לא תשכח' - וכדי שלא תשכח, 'זכור'״.
שוב, אותה תקווה, ואותה ״רוח לחימה אופטימית״.
לפני כחודש צויינה אזכרת השנה לזכרו של רס"ן יצהר הופמן ז"ל. הוא נפל בעזה בשלהי ינואר 2024. ב-7 באוקטובר הוא נלחם בראש חייליו בבארי. באחד הרגעים הבלתי נתפסים שם, הוא ולוחמיו מפנים מביתו, תחת אש, את גיורא עוז- איש קיבוץ בארי, קצין שריון, בוגר ארבע מלחמות ישראל מששת הימים ועד לבנון הראשונה, ו....מי שהספיק גם לשבת בשבי המצרי בכיפור.
הם מוציאים אותו מהבית, יריות מסביב, ויצהר מספר, במפגש עם קהילת בארי בים המלח, שבועות ספורים לאחר מכן, איך "כשהוצאנו אתכם מהבית, מה שהיה לך חשוב זה להשקות את השתילים, את כל הפרחים שהיו בחוץ, והסתכלנו ואמרנו רגע, יש פה מחבלים בחוץ, צריך לעצור אותו, להעיף אותו פנימה... והיה שם איזה רגע כזה, נכון? שאמרנו: טוב, שישקה את העציצים... וזה האופטימיות, אני לא צוחק, האופטימיות הזאת באמצע של כמה ימים שאתה נלחם שם בקיבוץ. לנו היא נתנה את האזימוט הנכון....".
והנה רוח לחימה אופטימית. וחיים וצמיחה ותקווה. לא רק כמאפשר. לא כנחמה. כמצפן. כאזימוט. כמורי דרך.
זו מלחמה מורכבת. ואנחנו בעיצומה. דברים רבים על הפרק- תחקירים נוספים, נהלי קרב, היערכות להמשך, קרבות התקפה והגנה בגזרות שונות, ללא הרף. אבל בתוך השטף הגדול אנחנו מחויבים לזכור: המלחמה היא גם על העניין הזה ממש. על השאלה איזה צד יצליח לגייס ולהנחיל יותר תקווה, יותר אופטימיות, יותר חיוניות. אנחנו במאבק מול הצד השני שהוא מבחן של "נחישות, התמדה ורוח", ציין השבוע הרמטכ"ל הנכנס.
פורים בפתח.
שנרבה בשמחה.
ולא פחות מזה, בתקווה.
אולי אי אפשר לצוות על זה,
אבל כמפקדים, אפשר וצריך להשפיע על זה.
פורים שמח.
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
"כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם". כתב אמנון ריבק בשיר יפה שצוטט לעייפה.
"כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה [...] כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים, לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים [...]". איזו מצרים, איזו ירושלים, איזה מסע, איזו חירות.
וגם אני נאחזתי ובטח עוד איאחז בשיר הזה פעמים רבות. שהרי אנשים מגיעים אל הפסח הגדול הזה, וצריכים להתחבר למשהו. ולך תבין עבדות. ולך תבין שיעבוד. ולך תבין יאוש. ולך תבין חירות של יציאת מצרים.
והרי "חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם". אז מה נעשה? אז "כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם"...
אבל בשנה הזאת, איך נאמר, כבר פחות צריך אימה וחשיכה גדולה. כי יש מספיק מזה. הרי טעמנו היטב את טעמה של מצרים בשנה וחצי האחרונות.
מאות אלפים בגלות מביתם, בארצם. אלפים שחוו שעות איומות של אימה. עשרות שסיפרו לנו בגוף ראשון- מהו טעמו של שיעבוד ושל שבי. ועשרות אלפים לוחמים ולוחמות, משרתים ומשרתות בסדיר ובמילואים- את טעמה של המלחמה על החירות.
ובפתח החג הזה, ובערבם של ימי החירות, והשואה, והזיכרון, והקוממיות- ראוי שנזכור שאנחנו צריכים למצוא בתוכנו יותר מתמיד, כפי שמצאנו אינספור פעמים בשנה וחצי האחרונות, לא רק את המצרים שלנו אלא גם את עצמנו.
את משה שבתוכנו שייקח על עצמו את השליחות הגדולה שהוא בכלל לא רצה בה.
את בת פרעה שהלכה נגד הזרם, ונגד קו המחשבה הכללי, ונגד הסמכות, וחתרה תחת המערכת.
את מרים, שהשגיחה, וליוותה, והפיחה רוח באנשים עייפים.
את אהרון שלקח על עצמו שליחות מורכבת, לרוב בצילו של אחיו.
את יתרו שיכרות איתנו ברית של חיים ושותפות, ואת עצמנו, שנדע לנצור ולהוקיר אותה.
את נחשון, שיזנק ראשון אל הקרב. אל ההובלה בחזית. אל החלטות מורכבות, שוב ושוב.
וצה"ל כולו יצטרך להמשיך ולהיות אהרון, ומרים, ומשה, ונחשון גם יחד. חלוצים, נכונים, שליחים, נחשונים.
כל אדם צריך שתהיה לו מצרים. וכל תקופה הרת גורל צריכה שיהיו לה אנשים שיהיו שם. שיתייצבו. שיאמרו הנני. הננו.
וכאז כן היום, אנו צריכים לקום מתוך התקופה הזו ולטוות סיפור של תקווה מחוטים של כאב. סיפור של עתיד מתוך הווה מעורפל. סיפור של תקומה מתוך שבר ואובדן. סיפור של חירות, מתוך מלחמה.
ואני באמת מאחל לכל אחד ואחת מאיתנו שיימצא בחג הקרוב את המצרים שלו, ויימצא את היציאת מצרים שלו ומה לא. אבל המשימה שלנו גדולה אפילו יותר. והיא נוגעת לפסח, וליום השואה, וליום הזיכרון, והעצמאות, עד יום ירושלים ומעבר לו.
אנחנו לא רק בערבו של החג. אנחנו בפתחו של חודש החירות, חודש התקומה, חודש הכמה זה עולה לנו עם. וכמה בלי. מדינה. (כמאמרו של שיר אחר, של צור ארליך). ובתוך כל האילוצים אנחנו נצטרך למצוא קשב וזמן, מאמצע ניסן עד שלהי אייר. מפסח ועד יום ירושלים. ולוודא- שלא ניתן לחודש וחצי של זיכרון ותקומה לעבור לידנו.
״תזכיר לי למה אנחנו לא מוציאים הגדה של יום העצמאות?״ שאל אותי מישהו השבוע. והסכמנו שגם בלי להיכנס לסחרור הלא פתור של הגדות יום העצמאות (אירוע לא מומלץ, תעשו חיפוש בגוגל על "היסטוריה של הגדות יום העצמאות במדינת ישראל")- ברור שיש צורך במַסֶּכֶת סדורה יותר או פחות- שתנסה למסגר, לתעל, לארוז את הרגע המופלא הזה של לידת המדינה. ובכלל, את השרשרת הצרופה הזו של מועדי ניסן-אייר.
אני חושב על ליל הסדר של תש"ח, של 1948. ההוא שלפני הקמת המדינה. אבל את זה רק בדיעבד אנחנו יודעים.
הרי לא היה ברור איך הוא יגמר.
אלתרמן כותב על הלילה הזה, על אותו ליל הסדר. הוא מתאר את הסב, אליהו הנביא, שסובב ומגיע ״אֶל שֻׁלְחַן הַיְּחִידָה הָעִבְרִית הַלּוֹבֶשֶׁת עָשָׁן וְעָפָר וְעוֹפֶרֶת״. בעיקר עופרת, בעיקר עפר, בעיקר עשן. הוא מתאר כיצד הוא ״יִתְבּוֹנֵן בַּנְּעָרִים וְלֹא יִרֶף. וְיֵדַע כִּי רַבּוֹת עוֹד יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּדֶר הַזֶּה הֶעָטוּר כּוֹבְעֵי גֶּרֶב.״
אני לא בטוח שהוא לגמרי צדק בעניין הזה, של רַבּוֹת עוֹד יִזְכֹּר. כמה באמת אנחנו זוכרים? כמה אנחנו באמת רואים את עצמנו, הלילה, הערב, מחר- כאילו היינו שם, שבועות ספורים לפני שבקענו את מֵימֵי ההיסטוריה לשניים- והקמנו מדינה?
אני לא בטוח שיש לנו יכולת לתפוס. אני מנסה לדמיין את הסדר הזה, והוא בלתי נתפס מבחינתי.
אלתרמן ממשיך את המסע שלו עם אליהו ומתאר כיצד הוא מברך את הלוחמים. "וּלְאַחַר שֶׁהוּא מְבָרֵךְ אֶת יוֹשְׁבֵי הַשֻּׁלְחָן", ומברך כל פלוגה ופלוגה, "אִם חוֹנָה אוֹ נַיֶּדֶת".
ורגע לפני שאליהו פונה לדרכו, ״הוּא פּוֹנֶה לְבָרֵךְ אֶת הַכֹּחַ הַקָּם לָאֻמָּה. אֻמָּה, שֶׁעִם חַג הֻלַּדְתָּהּ בַּשֵּׁנִית הִיא נוֹלֶדֶת.״
ליל הסדר הוא באמת ליל הֻלַּדְתָּהּ של האומה. מסתבר שפעמיים, לפחות. פעם במצרים, ופעם בארץ עצמה.
אין חירות ללא מאבק, ואין תקומה ללא הכרעה.
שנזכה להביא את כל אלה גם יחד, ונזכה לראות את החטופים שבים הביתה.
חג שמח, ומועדי ותקומה משמעותיים לכולנו.
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
בתמונה: ליל סדר במחנה צבאי בירושלים, במהלך מלחמת העצמאות.
להורדה לחצו כאן
ל"ג בעומר קרץ לציונות בראשית דרכה.
היה בו את כל שיכלה לבקש. גבורה, ותקווה, ודמויות עזות נפש, היא מצאה בו מעיין נעורים.
ולכן נראה שזה לא מקרי שיום זה נקבע כיום חגן של תנועות הנוער, וכיום הייסוד של הגדנ"ע. וזה ודאי לא מקרי שדווקא בל"ג בעומר נוסד הפלמ"ח. ובל"ג בעומר של 1948, ה-26 במאי, נוסד צבא ההגנה לישראל. ולימים גם נקבע היום הזה כיום ההוקרה למערך המילואים.
לפני כמה שנים נתקלתי בגרפיטי: ״באסה שלא היינו בפלמ"ח״. היה פעם הלך רוח כזה. על הפלמ"ח, על תש"ח, וכיוצא באלה. של "באסה שלא היינו".
לא יודע מי כתב את הגרפיטי הזה.
אבל אני יודע מתי.
לפני ה-7 באוקטובר.
הביטוי "באסה שלא היינו בפלמ"ח" מבטא כמיהה לתקופה של תקומה, לתקופה שבה אנשים צעירים יכלו לקחת חלק במעשה חלוצי. להתחיל מחדש. להקים מדינה. לעצב אתוס. לברוא מציאות.
ומשהו מהעניין הזה כמו נולד מחדש אחרי השבעה באוקטובר.
חלוצים, באופן מילולי ממש, הם אנשי העתיד.
הם אלה שמקדימים את זמנם. לכן זה קצת מצחיק שכשרוצים להגיד על מישהו שהוא כזה היום, שיש בו את רוח החלוציות- אומרים עליו שהוא מִפַּעַם.
אבל דווקא לא חסרים חלוצים חדשים בימינו, הם צצו בהמוניהם בשנתיים האחרונות.
מצאנו אותם בקרב אנשי המילואים, ובלשכת הגיוס. במוצב כיסופים, ובבור הפיקוד של חיל האויר. בקרב הגנה בצפון, ובכוחות שהוקפצו אמש לפיגוע המזוויע באפרים. בשייטת, בטייסת, ביחידה.
ל"ג בעומר מביא איתו מסורת ארוכת שנים. משפחתית, דתית, לאומית, רוחנית. זהו חגם של הילדים, ושל לילות לבנים, של החלאקה על ההר, ושל הזוכרים את דבר המגיפה הנוראה, ואת מסורתו וזיכרו של רשב"י. זה במידה רבה החג של כולם. והציונות, לצד מורשתו הדתית ובמידה רבה על גביה, נתנה בו נופך נוסף, והפכה אותו ליום החג של החלוציות.
יום החג של הנעורים במובנם העקרוני. יום החג של כח המגן העברי, פורץ הדרך, מעצב המציאות.
ל״ג בעומר הוא הזדמנות עבורנו, שלא זכינו להיות בפלמ"ח, ולא זכינו להיות בתש"ח- להיזכר בימים ההם לא למען הנוסטלגיה, ולא מתוך בְּעָתַת-האיום-הקיומי, אלא כהזדמנות לזכור שנלחמנו כבר פעם מלחמת מגן קשה וארוכה, מלחמה על הגנת המולדת ועל חירות ישראל, ויכלנו לה.
"החלוציות אינה משלימה, אינה נכנעת, אינה מתייאשת, אינה כפופה למציאות. היא מבקרת, מורדת, מעיזה, מחוללת תמורות - מתוך ראיית הנולד ושאיפה לשלמות".
בן גוריון אמר את הדברים האלה על חלוציות באשר היא.
אך נדמה שניתן היה לומר אותם על הצבא שהקים, ועל הפלמ"ח כשהוקם, ועל הציונות באופן כללי. והדברים ראויים להיקרא דווקא היום: "היא משנה את המציאות לא רק לצרכי השעה אלא לצרכי דורות. […] אין פיסגה שאדם אינו יכול להגיע אליה; אין מכשול שאדם אינו יכול להתגבר עליו, זוהי האמונה הפשוטה והבדוקה של החלוציות. ראשית החלוציות היא אי-כניעה למציאות״.
ולרגל חג החלוצים הזה, מצאתי את עצמי חוזר לל"ג בעומר ההוא, של תש"ח- ליום הקמת צה"ל. לפקודת היום של בן גוריון לרגל הקמתו. הוא חוזר בה לטקסט "עתיק" בן שבועיים ימים- מגילת העצמאות. "מגילת החרות", הוא מכנה אותה, שתהיה "לעיניים לכל הצבאות בישראל". הוא מטמיע בפקודת היום את אחד הטקסטים החשובים ביותר בתולדות צה"ל, השבועה. השבועה לשמור, לקבל, לציית, להקדיש, להקריב. להגנת המולדת ולחירות ישראל.
ולבסוף הוא חותם את פקודת היום שלו בציינו כי: "חסנו המוסרי של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו- יעשו את צבא ההגנה לישראל מבטח עוז לשלום האומה והמולדת".
בשורה קצרה זו מנוסח הקשר בין חוסן מוסרי לבין יכולתנו להגשים את ייעודנו. זו זיקה מאתגרת ומורכבת, אך לא נוכל לחמוק ממנה אם ברצוננו להיות ראויים למורשתנו ולייעודנו.
לא היינו בפלמ"ח.
ולא היינו בתש"ח.
אך ניתנה לנו ההזדמנות להתכנס מסביב למדורה ההיא, להבעיר את האש, ולהעביר אותה הלאה.
להיאבק על זכותנו להיות מבטח עוז לשלום האומה והמולדת.
בל"ג בעומר הזה, לא תהיה פקודת יום. ולא תרועה. ולא עצרת חגיגית. ואנחנו בעיצומה של מלחמה, והכל איכשהו מעט דהוי יותר. ובכל זאת, כמאמר המשורר במסביב למדורה, בהקשר שונה אך דומה, "בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר, אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ״.
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
ֿֿ
להורדה לחצו כאן
לקראת שבת, מחשבות על תקומת הלביא.
יש סיפור ישן, שמקורו כנראה בכלל באי הבנה, אבל הוא עדיין סיפור טוב:
שאלו את ראש ממשלת סין בשנות ה-70 מה דעתו על המהפיכה הצרפתית. תשובתו היתה: מוקדם לקבוע.
ומשיחות עם כמה וכמה מפקדים בשעות האחרונות, אני מוצא את הלך הרוח הזה לא מעט: מוקדם לקבוע; מוקדם לדבר; מוקדם לצאת בהצהרות.
יש בזה משהו.
מלחמות בכלל, ומלחמות במזרח התיכון בפרט, אינן מוכרעות ביום אחד או במבצע אחד. דרושה פרספקטיבה של שבועות ,חודשים, לעתים עשורים- כדי לקבוע.
ובכל זאת, צריך ואפשר לעצור ליד הלילה הזה, שנמשך לתוך היום, ועוד יימשך הלאה מכאן- ולהיות גאים במה שיש בו.
ויש בו הרבה.
ראשית יש בו רצון. הפגנה נחושה של רצון. לא רק כח, לא רק יכולת. רצון, לפני הכל.
גם בעשרת הימים האלה בספטמבר 2024.
(הביפרים, צמרת רדואן וחיזבאללה, גריעת היכולות ועוד... )
הדבר החשוב ביותר שישראל הפגינה הוא לא יכולת בלבד- אלא רצון.
כך גם כעת: נחישות לבצע דבר כה מורכב, כה מסובך, עם שולי סיכון כה רבים- ולהצהיר:
אני מוכן לעמוד במה שיידרש בעקבות זאת.
אני מוכן לשאת את מחירו של המאבק על חירותי.
הרצון הזה- שמהעם הוא בא ואל העם הוא שב, תפקידנו לחשל אותו, לתאר אותו, להגביר אותו.
שנית, יש ברגע הזה אי קבלה של מציאות בה אומה מאיימת להשמידנו ופועלת לשם כך באופן שיטתי.
כשהייתי חניך במכללה לביטחון לאומי הגיע מרצה על איראן וסיפר על שעון שהוצב בלב כיכר חשובה בטהרן, וספר לאחור את הזמן עד השמדתה של ישראל, ב-2040.
ואני זוכר ומודה שזה היה קצת מגוחך בעיניי, כמעט פתטי. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. ולבושתי, מאז אני מתייחס לשעונים כאלה ברצינות רבה יותר.
אני לא יודע מה מצבו של השעון הזה נכון להיום (אולי גם הוא הושמד בתקיפה הלילית).
והאמת שמעולם לא ראיתי תיעוד שלו.
אבל אני חושב שאם הוא עדיין שם, הוא ניצב בשורש הפעולה שהחלה הלילה.
כמו שאמר הרמטכ"ל מוקדם יותר היום:
"ההיסטוריה הרחוקה והקרובה לימדה אותנו שמול שאיפות להשמידנו...
אסור להרכין ראש ומתוך כך נילחם על שמירה על קיומנו –
החירות ניתנה לאלו המוכנים להיאבק עבורה ".זה חלק מהאתוס שלנו כצבא.
ועלינו לחדד אותו ולבאר אותו לפקודינו- בתדריך במגנן; בזום כי חלקם ישהו בבית בימים הקרובים;
אחרי הקידוש בערב שבת; מבעד לרשת הקשר במרחב לחימה בעזה.
ודבר אחרון לשעה זו. בפעם האלף. שוב ושוב אנחנו נתקלים באשליה העממית הזו שיש שני צבאות- צבא "רגיל" שעושה דברים "רגילים",
ולצידו צבא של יחידי סגולה שעושים את הבלתי אפשרי. ניצבים מאחורי המבצע הזה עשרות ומאות אלפי משרתים. אנשי צוות האוויר. אנשי המודיעין, אנשי המילואים שהוקפצו באישון לילה, כוחות מיוחדים. ומה שצה"ל וכוחות הביטחון הצליחו לעשות הלילה הוא בגדר מדע בדיוני. ויש הרבה דרכים להסביר אותו.
אחת הדרכים היא זו: שום דבר מכל מה שבוצע ביממה האחרונה לא יכול היה להתקיים אלמלא המאמץ המתמשך של מאות אלפי אנשי מילואים; אלמלא היכולת להביא הישגים בחזית הדרומית; אלמלא הפעולות שבוצעו על הקרקע, בתוך הכפרים, בתוך הסבך, מעבר לגבול הלבנון; אלמלא המבצעים המורכבים בנור א-שמס, בג'נין, בשכם.
ועוד משהו על העניין הזה של צה"ל: אין שום דרך להעמיד יכולות מעצמתיות בתחום הסייבר, המודיעין, האוויר, טכנולוגיות ביטחוניות, פיתוח האמל"ח, ועוד- בלי התשתית הרחבה של צבא העם.
בסופו של דבר הכמות היא המאפשר החשוב ביותר, המעבר ההכרחי בדרך לאיכות. צבא העם הוא לא אילוץ, הוא אינו כורח, הוא מה שמבטיח את עוצמתנו.
הימים הקרובים והשבועות הקרובים עשויים לתפוס צורות רבות ולהיות מורכבים, אולי אף קשים. כל הגנה סופה להיפרץ, ובכל מערכה מורכבת יהיו גם החמצות. ימים יגידו כמה גדול הנזק שנגרם לאיראן ולמשטר, אילו חלופות קמו לו, מה היה קצב ההתאוששות, וכן הלאה. אבל במאבק הארוך והמתמשך של תקומתנו, יש כאן בכל זאת רגע שכדאי לעצור לידו, בענווה, באיפוק, אפילו בחשבון נפש - וכן, גם בגאווה. ואל תניחו שהסיפור הזה יספר את עצמו- הוא לא יעשה זאת. ואל תחכו לאיזהשהו סוף כדי לספר את הסיפור כולו- אפשר וצריך לצקת משמעות להתרחשויות גם בזמן הווה. אחרי הכל, זה כל העניין בנבואת בלעם, לא? שלסיפור שאנחנו מספרים יש כח, שהוא מעצב מציאות: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא".
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
ערכים ונורמות במלחמה ארוכה - למה קשה לנו לדבר על זה?
יש איזו אמירה שנמסרה מפי רבי נחמן מברסלב, שבה הוא מתייחס לחשיבות התפילה ולדגשים שונים ביחס אליה. בשלב מסוים הוא שואל, "ומה אם אדם אינו מצליח להתפלל?", מה אם קשה לו? ותשובתו היא- יתפלל על הדבר הזה דווקא. כלומר מי שקשה לו להתפלל יתפלל על זה שקשה לו להתפלל, ומשם העסק כבר ישתחרר.
משיחות עם לא מעט מפקדים, בביקורים בשטח ובהכשרות, עולה תמונה מורכבת ביחס ליכולת ולעצם הבחירה לדבר על דילמות ועל ערכים.
אז אולי, ברוח רבי נחמן, צריך לדבר דווקא על זה. על הקושי לדבר על זה.
מלחמה היא דבר שוחק. היא שוחקת את הנפש, היא שוחקת את הנורמות, את ערכים. ומלחמה ארוכה מהסוג הזה, על אחת כמה וכמה.
יש לה את רגעי היופי שלה, ויש מימדים מסוימים בהם הדברים לא נשחקים אלא להפך- מתחזקים, מתחדדים, מתבהרים. ובכל זאת הניסיון האנושי רב השנים מלמד: מלחמה היא דבר שוחק.
ונראה שיותר ויותר קשה לנו לדבר על השחיקה הזו.
למה קשה? מאלף ואחת סיבות.
אני יכול לחשוב על לא מעט כאלה.
קודם כל כי הם גיבורים. אנשים מחרפים את נפשם, את גופם, חוזרים מצולקים. ומתייצבים שוב ושוב- למילואים; לאימון; לגיבושים לשייטת, לסיירת, לחיל האויר; למיטב ביום הגיוס לקרבי. אנחנו מתבוננים בעיניהם של המ"פ, המ"מ, הלוחם- ואומרים לעצמנו, מה עכשיו? באת לבאס? להוריד? להתעכב על כח שקפא במקום, לעסוק באיזו "מזכרת" שמישהו לקח? באי הקפדה על הוראות בטיחות?
אנחנו מובילים את המלחמה המורכבת ביותר שאולי נוהלה כאן אי פעם, מבחינה ערכית ומבחינות אחרות. בתווך הזה יש אוקיינוס של גבורה, מופת, והתנהגות ראויה. למה לשקוע בשיחה על אותם שוליים, יוצאים מהכלל, חריגים? עזוב את זה. נדבר על זה ביום אחר. ביום שאחרי. מתישהו. שקט, עכשיו נלחמים. וזה נכון, הם באמת גיבורים. ובדיוק בגלל זה אסור לנו לוותר. לא להם ולא עליהם.
כי זה גם עניין לגיטימציה. לאירועים ערכיים יש אדוות של לגיטימציה. ולעתים האדוות האלה נהיות לצונאמי. ולכן כשיש מתח, שלא לומר משחק סכום אפס בין היכולת לכתוב על זה, לתחקר את זה, לקרוא לבעיה בשמה, לבין שמירה על אנשינו ושמירה על חופש הפעולה של אנשינו – לעתים, אנחנו מעדיפים לשתוק, להדחיק, או לכבס את זה בבית. ובעניין הזה כבר דייק אלתרמן כשאמר: "וּמִלְחֶמֶת הָעָם שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת, מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח, לֹא תַּחַת גַּם מִפְּנֵי 'אַל תַּגִּידוּ בְגַת'".
כי זה לא קרה בכוונה. כשכח לא מימש את משימתו, או לא חתר מספיק למגע, או פעל בצורה רשלנית, או פגע במקום שלא התכוון לפגוע בו, אנחנו עוצרים לרגע ואומרים לעצמנו- רגע, אבל לא היה כאן זדון, ולא בהכרח פער ערכי. והשאלה היא האם זה משנה. והתשובה היא שברור שזה משנה. אבל זה לא מייתר את הצורך לעסוק בזה, או לדבר על זה, או להכריע מה ראוי היה לעשות. לפעמים אין זדון אבל יש תקלה. או שגיאה. או קהות, או לאות. לעזאזל, כמה לאות. קפיצות המדרגה המשמעותיות ביותר בתחום הבטיחות, בכל העולם, בכל שדה מקצועי, קרו כשהנחנו בדיוק את זה- שאין זדון, ועדיין דברים נוטים להשתבש באופן שיטתי. ומשם התקדמנו, אט אט, לעבר הפיתרון.
כי לא היית שם. לעתים הדילמה אם לדבר על זה, לשאול, להטיל ספק לתחקר- היא של מפקד שלא היה שם. ומי שמו, וכיצד יבין, ואיך ידע. הרי היו פרטי פרטים, ואי ודאות, ולחץ, ועקת הקרב. כשמשה יוצא אל אחיו, ומתחיל לנסות לעצב נורמות, התגובה הראשונה שהוא נתקל בה, היא "מִי שָׂמְךָ". מה הוא מבין, הרי הוא לא היה שם. זו חולשתו וזו גם עוצמתו. הוא לא התבשל כמו הצפרדע ההיא. הוא זר לנורמה, הוא מרוחק ממנה, ולכן הוא יכול לעצב אותה. הוא רק צריך ללמוד את השפה, ולהיות אמפתי, ולהצליח להכנס לנעליהם. בגדול- חצי ממפקדי הטייסות, הספינות, הגדודים עתידים להתחלף עד הסתיו, או התחלפו מאז האביב, כך גם לגבי המ"פים ומקביליהם. המ"פ שהגיע לחאן יונס לא היה איתם בתמרון ההוא בג'באליה, והמג"ד שנחת בתל חנון לא היה באירוע הנגמ"ש, וההוא היה בלימודים, והשני היה במטה. ולגבי המ"מים? רובם בכלל התגייסו לצה"ל אחרי ה-7 באוקטובר...
כי האויב מתועב, ואנחנו במלחמה צודקת, ואנחנו חייבים לנצח אותה. יש אזור מסויים של ערכים שקשור לטוהר הנשק, לריסון, להפעלה מושכלת של כח. אבל מה נעשה עם זוועות ה-7 באוקטובר? ועם הזוועה שהוא מחולל מאז לחטופים? ועם איך שנהגו בהם ברחוב באותו היום? ועם הגל השני והשלישי של הפושטים על ניר עוז? ואיכשהו, אל מול האויב הזה נראה לפעמים שכל דיבור על מורכבות, על כשלים, על דילמות- מקהה את החרב ומקהה את חדות האוחז בה. זה לא נכון. מלחמתנו צודקת מאין כמותה, אך צדקת הדרך ניכרת לא רק בתכלית הלחימה ובהצדקתה אלא גם באופן שבו אנו נלחמים, בהתאם לאמות המוסר שלנו ולא של האויב. אגב, אני לא מכיר מקרה אחד בהיסטוריה של ההיסטוריה הצבאית, שבו הצבא או האומה שהיו נטולי עכבות, חסרי כל מעצורים, אכזריים ללא גבולות- ניצחו לאורך זמן. עם כל הכבוד למדיינים, למואבים, לעמלקים ולפלישתים- אנחנו חיים היום את הניצחון ההיסטורי של המוסר היהודי על פני כל אלה.
ולכן דווקא מתוך צדקת דרכנו נזכור את הצו של ספר דברים: ״כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע״. נשמור על טוהר המחנה; על אקלים יחידתי ראוי; על הסדר; על הנורמות; על השגרה; נשמור על דבקות בערכינו, נשמור על צלמנו. ערכינו ודמותנו המוסרית הם מרכיב חיוני בזהותו ובאופן שבו אנו פועלים.
״ערכי צה"ל, אורך נשימה ולכידות פנימית״, הדגיש הרמטכ"ל בסיום הערכת המצב שהתקיימה בשבוע שעבר.
צה"ל יצטרך להיות במיטבו, בכל ממד שהוא, גם כשהוא נלחם במלחמה ארוכה ומורכבת. ואנחנו נהיה חזקים מספיק כדי לנצח בשתי המערכות- זו של הכרעת אויבינו, וזו של שמירה על דמותנו. אלו אינן מלחמות נפרדות- אלא מערכה אחת, שלמה, שבסופה נוכל לעמוד זקופים- כמי שנלחמו וניצחו גם בגופם וגם ברוחם.
וכדי שזה יקרה, אנחנו חייבים, על אף ולמרות ואף על פי כן: לתחקר את זה, לעבד את זה. לפתוח את זה. לדבר על זה.
זו חובתנו כמפקדים בצה"ל.
ואולי הצעד הראשון טמון בשיחה כנה על למה זה קשה לנו.
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
אלון אבוטבול שיחק חיילים (ומפקדים) כמו שאף אחד אחר לא. במידה מסויימת, אני חשוב שעבור הדור שלי, ואולי גם עשור מעל ועשור מתחת- הוא היה לפעמים חלק מהדימוי של חייל ישראלי עוד לפני שהתגייסנו.
הדמויות הסדוקות, הלא שלמות, החזקות והשבירות בעת ובעונה אחת.
משהו מחוספס, קצת עצוב וקצת מצחיק, חייל.
ואם כבר, כמה שחקנים ישראלים אתם מכירים ששיחקו גם ב"רמבו 3" וגם ב"באטמן- האביר האפל"?!
"אחד משלנו" היה יצירת מופת שאני חושב שצרבה לא מעט מפקדים ומפקדים לעתיד, ועד היום אפשר לבסס עליה סדנת ערכים ודילמות לא רעה בכלל (העלילה נכתבה בהשראה חלקית מ"פרשת פינטו").
והיה את “בופור”, ואת "תיאום כוונות", ועוד כמה.
אבל פיסגת החייל העברי של אלון אבוטבול היא מעל לכל צל של ספק ג'ורג'י של שתי אצבעות מצידון.
אוהל צה"לי, עם חייל שחותך סלט צה"לי, באמצע מטבח צה"לי, ומנסה להסביר מה הוא עושה שם.
זה מתחיל כשלמוצב מגיע צעיר ומבטיח בשם גדי כדי להחליף מ"מ שנהרג זמן קצר קודם לכן.
כשהוא מגיע הוא מבקש מהמ"פ שיסביר לו מה הולך כאן.
המ"פ בוחר במודע שלא להסביר לו, ובמקום זאת פוקד עליו להוציא תצפית וסיור תוך חצי שעה, ולפני זה לקחת לעצמו משהו לאכול מהמטבח. שום דבר בהנחיה של המ"פ לא מקרי לדעתי, כולל השילוח למטבח.
במטבח הוא פוגש את אחד הלוחמים שנמצא בתורנות – ג'ורג'י.
וכך מתמצת לו ג'ורג'י את קיצור תולדות הלחימה בלבנון, בסיפור שמתחיל במזרח התיכון,
ונגמר בג'ורג'י: "מה הולך פה? תראה, אני אגיד לך את האמת, ברצינות גם אני לא הייתי בעניינים עד אתמול, אבל אתמול הביאו לנו איזה ד"ר מזרחן והוא ככה נתן לנו הרצאה על המצב, אז עכשיו הכול ברור לי.
זה הולך ככה: הנוצרים שונאים את הדרוזים ואת השיעים ואת הסונים ואת הפלסטינים.
הדרוזים שונאים את הנוצרים... עכשיו לכולם יש מכנה אחד, כולם – מה זה שונאים, שונאים אותנו הישראלים. הם היו רוצים לפוצץ לנו את הצורה אם הם היו יכולים. אבל הם לא, בגלל צה"ל.
טוב לא כל צה"ל, רק הפראיירים, אלה שנמצאים בלבנון... אבל מה,
אי אפשר לגמור פלוגה שלמה... אז הם הולכים על האחרונים. ומי הולך אחרון? ג'ורג'י.
כך שכל העניין הזה עם הסורים והשיעים והסונים והשד יודע מי – נגמר אצלי".
והסצנה הזו חכמה כי היא אמיתית.
היא משקפת את כל הקשת הארוכה שמתוחה בין מאמצי ה"מערכת” להסביר לחייל משהו גדול ממנו (אתמול שלחו לפה מזרחן) לבין חייל שמנסה להבין איפה הוא בתוך התמונה הגדולה הזו.
וכשזוכרים שהסרט הזה הופק על ידי לא אחר מאשר דובר צה"ל, כחלק ממאמץ ההסברה הפנימי של לבנון הראשונה ורצועת הביטחון
לציבור הישראלי, כדאי להניח שיש בסצנה הזו יותר מאשר ציניות. והיא טומנת בחובה את כל החומרים שאיתם מתמודד היום כל קצין צעיר בגיזרה - תובנת משימה, פרטים בתוך תמונה רחבה יותר, סוגיית השוויון בנטל
”)רק הפראיירים, אלה שנמצאים בלבנון.”)
זו סצנה אמפתית גם כלפי ג'ורג'י, אבל גם כלפי המ"מ. וגם זו סצנה שלא תהיה זרה לאף קצין צעיר בעזה היום.
קצין שמגיע לגיזרה או לטייסת או למחלקת הטנ"א. מבה"ד 1, או מהמלט"ק, או ישירות מהבא"ח-
ואיכשהו לפעמים מוצא את עצמו מתעדכן מחייל- מה באמת הולך כאן.
ובסוף זו המציאות, המזרח התיכון לא נהיה יותר פשוט מאז,
ואנחנו כמפקדים עדיין צריכים לנסות ולהסביר את התמונה הגדולה,
וגם לדעת שזה בסדר שהחייל בקצה צריך לעבור בשלום עוד יום בתוך המציאות הזו.
מה לעשות עם הסצנה הזו? לקחת אולי בעיקר את הספקנות העצמית של המערכת. את היכולת של מערכת מסבירה להכיר במגבלותיה ועדיין לא לוותר על החובה לנסות ולתת פשר ומשמעות לעשייה, למשימה, לשירות.
את היכולת של מ"מ לנהל שיחה בגובה העיניים, לדעת מה הוא לא יודע, ולנסות להבין את מה שהוא לא מבין.
ניבוי זהיר: הימים, השבועות, והחודשים הקרובים לא יביאו איתם מציאות צלולה שמסבירה את עצמה לבד.
בתוך הסבך הגדול של "הסורים והשיעים והסונים והשד יודע מי"-
אנחנו נצטרך להמשיך לעשות לאנשינו סדר בבלגן,
לנהל שיח פתוח ואותנטי היכן ומתי שזה רלוונטי, לחדד את צידקת הדרך ולתווך הישגים
שמצטרפים לתמונה שלמה.
זה חשוב לכל הג'ורג'ים באשר הם שם,
וזה חיוני כדי שנוכל להתמיד בנחישות לאורך זמן.
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
רוחות הסתיו, וחגי תשרי בפתח. שלהי הקיץ, לקראת סופה ותחילתה של שנה: "בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות כ״ג, ט״ז). הנה התכנסנו לאסוף את מעשינו, לערוך חשבונות נפש וספירות מלאי.
בשנה שעברה עת בירכנו שתכלה שנה וקללותיה, התכוונו לכל מילה. אפשר לחזור על כך גם השנה. הרי קיווינו לעמוד כאן כעת כשכלל יעדי המלחמה הושגו, כשכל חטופינו בביתם, כששיעור החזרה ליישובי הצפון גבוה יותר, כשכל המפונים שבו לבתיהם. קיווינו, וטוב עשינו כשקיווינו. אך בחשבון הנפש של השנה שחלפה, נוכל לומר ביושר: עשינו הרבה יותר מאשר לקוות.
עשינו.
אנחנו מרבים לדון בשאלת האפקטיביות של מעשינו דרך מעלליו של הצד האדום ודרך הישגינו מולו. כצבא, זה היגיון מתבקש. ובכל זאת, המבקש לקבל פרספקטיבה ולטעת באנשיו רוח- ייצא לשדות הנגב, וייזכר שהם עובדו ימים ספורים לאחר הטבח. ירחיק מבטו עוד מזרחה, לרבים מיישובי העוטף ששבו לגבולם, לגבולנו. לצעירים שבאו להתיישב בו, שוב.
נסו להיזכר היכן היינו בערב ראש השנה שעברה ותראו כמה הוגשם בשנה החולפת. עוד מלאכה רבה לפנינו, ויידרש עוד זמן להשלימה. אם יש שיעור שהיינו אמורים ללמוד מההיסטוריה הרי זה שיעור בסבלנות ובאורך רוח.
כדאי אולי לחזור לתש"ח ולקבל מעט פרספקטיבה על התקופה שבה אנו חיים, דרך התבוננות על ראש השנה הראשון של המדינה, שהיה גם ראש השנה הראשון של צה"ל.
ראש השנה הראשון של המדינה נחוג עם לא מעט הישגים מאחורינו, אבל עם דרך ארוכה שעוד נותרה להגשים. עם נגב נצור וקטוע מִגּוּפָהּ של המדינה בקו אשקלון-בית גוברין, ועם גליל שעתידו רחוק מלהיות ברור. מוסף "דבר" של ערב ראש השנה תש"ט מדווח "מה נשמע בנגב" ומתאר את ההפלגה של "ספינת ישראל" על פני "ים היסורים" עד הַגִּיעָהּ אל החוף. "הארץ" מדווח מנאומו של חיים ויצמן, שמפציר בשומעיו ״אל לעם ישראל להסתפק בהקמת מדינה, אלא חייב הוא להקים מדינה למופת״. בן גוריון, בשדר לרדיו לכבוד ראש השנה, מתאר את ״הפלא הגדול של שנה זו רבת הפלאים: הקמת הצבא״. צבא שקם "לא לגמרי יש מאין" וירש מההגנה במחתרת "אהבת מולדת וגבורת אמונים ומסורת מלחמתית".
ואותו בן גוריון נושא נאום עוד בטרם מלאה שנה למדינה, בפני "קצינים צעירים", וחותם אותו במשפט שאפשר וראוי, כאנשי צבא, כאנשי חינוך, כאזרחים במקום הזה, לחזור ולִשְׁנוֹת בוקר וערב: "כבכל דבר אחר במדינתנו הצעירה, עומדים אנו אף פה בראשית - אין אנו מתביישים בכל שנעשה עד עכשיו כשאנו צופים לעבר, אולם משאנו מפנים מבטינו לעתיד, עלינו להיגמל מכל אשליה ולראות נכוחה: אנו רק מתחילים".
שנה חדשה. הזדמנות להביט אחורה ולהתפעל כמה הספקנו, כמה הוגשם, כמה עוד לפנינו, ובה בעת לחדש בקרבנו, לקראת ראש השנה, את תחושת הראשוניות, את העובדה ששום דבר מכל מה שיש והושג אינו מובן מאליו.
שדות שפוכים הרחק בצפון הנגב המערבי, מזרחית לעזה. תקווה חדשה נזרעת ונשתלת ומושקית. ענבים נבצרו. תאנים נארו. פירות הדר מבשילים. "עוד נשוב לחרוש את שדות בארי", אמר רב סרן יצהר הופמן ז"ל לאנשיו רגע לפני היציאה לקרב. הנה, שבנו לחרוש. שבנו לטעת. מי יתננו חלק בצמיחה ובהגשמה שעוד לפנינו כאומה, כחברה וכצבא.
שתהא שנה טובה, שנעשה אותה לכזו.
אנחנו רק מתחילים.
חג שמח,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
ביום שלישי האחרון התקיים בבית הנשיא מעמד ייחודי שעסק בחנינות.
השורש ח.נ.נ הוא שורש מעניין בעברית, הוא מאפשר ליצור ממנו את התחנון, ואת רחום וחנון, ואת התחינה, וגם את החנינה.
במובן זה היכולת לעסוק בחנינות בערבו של ערב יום הכיפורים מרגשת במיוחד.
מזה מספר שנים פועל מנגנון ייחודי בצה"ל בו יכולים חיילים וחיילות להתייצב בפני ועדה צבאית מיוחדת על מנת לבקש למחוק את רישומם הפלילי על בסיס שירות מלא ותקין באופן יחסי.
אחד הדוברים באירוע בבית הנשיא היה י', לוחם בסיירת גולני.
סיפור חייו של י' הוביל אותו בדרכים עקלקלות עד קצה הקצה של הדרך. ושם, ממש בקצה, הוא עשה פרסה והחל לטפס. כפר נוער, מכינה, גיוס לצה"ל, טירונות ומחלקת קרביים בחוות השומר, מאבק לשרת כלוחם, גיבוש- וכיום כאמור הוא נמצא בחוד החנית של צה"ל. אבל את הנעשה אין להשיב, ונותר כתם אחד מהעבר שלא נמחה: רישום פלילי.
י' פנה לועדה, שהמליצה לאחר בחינה מעמיקה של המקרה ושל תפקודו כחייל- על מחיקת הרישום. וביולי 2025, בזמן שההמלצה נמצאת במחלקת החנינות במשרד המשפטים, בדרך להמלצה לנשיא, נפל מפקדו של י'- סרן רעי בירן.
ההמלצה של רעי, שנלחם לצד י' כתף אל כתף - היתה בעלת משקל משמעותי ומכריע בשיקולי הועדה. ״הוא מהחיילים שאני גאה בהם ביותר", כתב על י׳ במה שהפך לאחר מותו לסוג של צוואה סביב האמונה באדם וביכולתו לשנות את מסלול חייו.
וכך, בטקס שהכל מתערבב בו, הלוחם המאובק שמגיע מעזה, המפקד הנערץ שנפל, אימו של רעי שמבקשת לוודא שצוואת בנה מתקיימת, השמים והארץ, הצבא והמדינה, החזית והעורף שמערבבים להם.
ערב יום הכיפורים, בבית נשיא המדינה- לוחם אחד, מקבל בכתב אישור לכך שלא רק את העתיד אפשר לשנות, אלא גם את העבר. ושאפשר לנקות ולהינקות.
יש בצה"ל אלפי משרתים עם רישום פלילי. חלקם הגדול משרתים שירות נורמטיבי. הועדה שבוחנת את מחיקת הרישום אינה חותמת גומי- מדובר בתהליך יסודי, מעמיק, שלא תמיד ימליץ באופן חיובי, אבל זה התהליך הפשוט והמהיר ביותר שיעמוד בפני המשרת הרלוונטי אי פעם. מתוך אלפים, עשרות בלבד פונים. חלקם לא מודעים לכך, אף על פי שאנחנו פונים באופן יזום. חלקם יודעים ומהססים, מעדיפים להפנות מבט לעתיד מאשר לנבור בעבר. חלקם מתלבטים מתוך מבוכה לשתף מפקדים.
לפני כשנה וחצי, לאור היקפי ומשכי המילואים החריגים של מלחמת חרבות ברזל- הוקם מסלול המאפשר גם למשרתי מילואים העומדים בקריטריונים מסויימים לעשות זאת. גם כאן, הפוטנציאל הוא אלפים, מספר הפונים עומד על עשרות בשנה.
אנחנו כמפקדים יכולים וצריכים לעשות יותר. הן בלוודא שמי שמתחיל את התהליך ומתעניין בו "הולך עד הסוף", הן בעדכון והפצה יזומים בכלל היחידה, על מנת להעלות את המודעות בקרב אלה שזקוקים לכך (למען הסר ספק- אם חייל יבחר לא לשתף בכך, אין למפקד דרך לדעת שיש לו רישום פלילי).
דרכו של סרן רעי בירן, ולא פחות מכך האומץ של י'- מצווים אותנו לעשות יותר.
ערבו של היום קרב ובא. יום כיפור הוא יום שמסמל את היכולת להכיר בטעות, בשגיאה, ולהתחיל מחדש. לבחור מחדש. הועדה לבחינת מחיקת הרישום הפלילי היא ביטוי פורמלי נוסף של האפשרות הזו.
גמר חתימה טובה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
״ההישג הזה הוא ראשית שלכם״. הנה משהו שאפשר לומר בוודאות: כל הסימנים מצביעים על כך שבתחילת שבוע הבא נזכה לראות את השבת החטופים. כל החיים, וכנראה רוב מכריע של החללים. בפעם אחת. וזאת כשידנו במובן הצבאי ללא ספק על העליונה. אני מקווה שכל משרת בצה"ל, בסדיר ובמילואים, בחובה ובקבע, יודע לומר לעצמו: אני אחד מחצי מיליון איש על מדים שזכו לקחת בזה חלק. אחד מחצי מיליון איש על מדים שבלעדיהם זה לא היה מתאפשר.
"בזכות לחץ צבאי משמעותי ותמרון קרקעי עוצמתי ואיכותי, אתם הלוחמים, הבאתם את התנאים להחזרתם של החטופים הביתה - המעשה הצבאי הביא להישג המדיני; ההישג הזה הוא ראשית שלכם", אמר הרמטכ"ל אתמול ללוחמים ברצועה, "ביום הזה, אני רואה למול עיניי את הנופלים שלנו ואת הפצועים בגוף ובנפש - זה לא היה קורה בלעדיהם״. כדאי שנזכור את זה, ונחזור על זה בשפתנו ובלשוננו בפני פקודינו, ובפני פצועינו, ובפני משפחת השכול של כל יחידה ויחידה. רגעי השמחה האלה של שיבת החטופים הם שלהם.
אנחנו עדיין בעיצומו של סוכות – חג האסיף. "אסוף את המעשים", נכתב בשיר ההוא. הנה האסיף שלנו: שני מסוקים שהקפיצו גדוד מנבי מוסא לעוטף- איפשרו הסכם. מאות, אלפי לוחמים ומפקדים שנלחמו מבית לבית ביום הארור ההוא- איפשרו הסכם. צבא שהשיב את השליטה על העוטף תוך שלוש יממות. אוגדות בצפון שסיימו גיוס מילואים מהר יותר מכל תרגיל שאי פעם תורגל. צבא שיצא לתמרון שרבים לא האמינו בו, 20 יום אחרי השבעה באוקטובר. לבנון, סוריה, איראן, מרכבות א', ותחילתו של ב'. 735 ימי לחימה. ו-734 לילות- איפשרו את ההסכם הזה. פצועים בגוף ובנפש. חללים. חללים. חללים. משפחות ששילמו את המחיר הנורא מכל. גדי מוזס שמחבק את ארבל, רגע לפני השחרור ומזכיר לנו לאחר חזרתו שאנחנו "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב". מ"כ מאחת החטיבות, מסביר לאילנה דיין "הנה, זה דור הטיקטוק". אייל אשל, שליווה את אחותה של רוני ז״ל לגיוס, שנה אחרי שרוני נרצחה. סרן א', ללא יד, שהתעקש לקצר את השיקום ולחזור לפקד. מאות מפקדים שנפצעו וחזרו ללחימה. אנשי טנ"א, פרמדיקיות. אינספור חיילים אלמונים במדים, בכל זרועות ואגפי הצבא - איפשרו הסכם.
זאת המשימה שלנו כמפקדים לעזור להם להבין את זה. כשייראו את המראות ויישמעו את הקולות בשבוע הבא, יוכלו להסתכל על האח הקטן, הבן, בת הזוג, האמא- ולומר להם: "עבדתי בזה". "בזכותכם - בזכות כל טיפת זיעה שנטפה מכם בשנתיים האחרונות״, אמר מג"ד אחד ללוחמיו לאחר היציאה מעזה; "הבאתם את הניצחון הזה". אומר הבוקר מג"ד אחר לגדוד שלו, "עכשיו יש לכם משימה לא פחות חשובה: תבשרו את הניצחון הזה בבית"; כמה חזק וכמה נכון. אני חושב שיש מקומות בצבא שהמסר הזה פחות מובן מאליו, פחות מדובר, ושיש לנו חיילים שחשוב שאנחנו נבשר להם את זה. שהם הביאו חלק מהניצחון.
״עָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ״. מה קורה עכשיו? משהו מסתיים? משהו מתחיל? משהו נמשך? גם וגם וגם. חלק מרכזי וחשוב במערכה הזו יגיע ככל הנראה בשבוע הבא לסיומו: החטופים יחזרו. לעבור ליד זה ולרוץ ישר ל"כן, אבל" זה דבר לא נכון רוחנית, פיקודית ומקצועית. שיבתם מאפשרת סגירה של פרק חשוב וחיוני במלחמה. כזה שחששנו שלא נצליח להגיע אליו. עכשיו מתחיל שלב חדש, אחר. זה טיבה של מערכה ארוכה. כשיושלמו 72 השעות המדוברות יחל שלב חדש. אם ללמוד מהעבר, הוא יהיה ארוך יותר, מורכב יותר, דינמי יותר, וצפוי פחות ממה שאפשר לנחש מהכתובים. הוא ידרוש מאיתנו יכולת של ריצה למרחקים ארוכים. כזו שלפעמים אנחנו שוכחים שיש לנו אותה. לדעתי יש מצב שאנחנו אפילו חתומים על הפטנט. בניגוד לדימוי העצמי של כאן ועכשיו וקוצר רוח- ההיסטוריה מראה שיש לנו יכולת מופלאה ואסטרטגית להתמודד עם אתגרים, להשתנות, ללמוד, להתאים את עצמנו, להסתגל, ולעשות את זה שוב ושוב לאורך מאות ואלפי שנים. זה חלק מה-DNA שלנו כעם. הוא קשור ליחס לזיכרון, לזהות, לזמן, לתקווה. ״זו המשמעות העמוקה ביותר של הלחימה שלנו – להפוך את העוצמה הצבאית לתקווה״, אמר מח"ט ברשת הקשר ללוחמיו ברגעי היציאה מהרצועה.
ומישהו כתב אתמול בטוויטר ״עָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ״, ואת הרב זקס על תקווה ואופטימיות נראה שכולם כבר ציטטו לעייפה. תקווה, הוא אומר, שונה מאופטימיות בזה שמי שמקווה- פועל כדי לממש את התקווה הזו, ולא רק מאמין שמשהו טוב יקרה או לא יקרה. כלומר תקווה היא דבר שעובד. זה מה שהיא עושה. אם היא לא עובדת היא לא תקווה. תקווה הייתה ונותרה אחד המנועים החזקים ביותר של צה"ל ושל החברה הישראלית לאחר ה-7 באוקטובר. שנתיים לאחר מכן, צדק מי שכתב. באמת עָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ.
״עשיתם את מדינת ישראל לטובה יותר״. אמר בהמשך הדברים אותו המח"ט לאנשיו. אני חושב שהוא צודק. בעצם אני בטוח בכך. משרתי צה"ל בסדיר ובמילואים עשו את צה"ל טוב יותר בזכות השליחות שבהתייצבות- הן כמלש"בים והן כאנשי מילואים. הם עשו את צה"ל לטוב יותר בזכות המגוון האנושי שלהם. הם עשו את צה"ל לטוב יותר כי הם היו, ועדיין, דוגמא חיה ונושמת ללכידות ולרעות שאין שנייה לה. אבל הם גם הפכו את המדינה לטובה יותר. אם מחר המלחמה מסתיימת (והיא לא) מתקיימים כרגע בנגב המערבי ובקו העימות בצפון תנאים מיטביים לחזרת המפונים לבתיהם, בנוסף לאלה שכבר חזרו. ואני, הלוחם, המילואימניק, ההוא שיצא לקורס קצינים, זו שעשתה משמרת אחר משמרת בחמ"ל- אני חלק ממי שעשה גם את זה. וזה מסמל תקווה ותיקון, תקומה וצמיחה שעוד תהיה כאן. מי ששירת בשנתיים האחרונות בצה"ל- לקח חלק באיחוי, חיזק את הברית בינו לבין החברה שהוא חלק ממנה, וכן- עשה את המדינה לטובה יותר. יש לנו עוד דרך ארוכה לצעוד בה. יידרשו מאיתנו התמדה, נחישות, ולא מעט תקווה.
״עִקְּבוֹת הַסְּעָרָה הָיוּ בְּכָל מָקוֹם, כְּמוֹ צְלָלִים גְּדוֹלִים, כְּמוֹ עֵדִים אִלְּמִים״, כתבה רחל שפירא במלחמה אחרת, בעידן אחר. ״יָדַעְנוּ שֶׁצְּפוּיָה עוֹד דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה.״ ממשיך השיר.
[...] לְאַט לְאַט לָמַדְנוּ לָשׁוּב וּלְהַבְחִין בַּכֹּחַ הַמֻּפְלָא שֶׁל הַחַיִּים״
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
״כשהיינו צריכים להילחם על היישוב קפצו לי דוגמאות של תש"ח. כשהיה צריך לנסוע על זחלים נזכרתי בכיפור. וכשהיה צריך להילחם על כל מטר חשבתי על הסיפורים משחרור ירושלים. אנחנו מורכבים מהמורשת שהכניסו בנו. הסיפורים האלה מעצבים אותנו. משפיעים על מי שאנחנו".
ככה, בשטף, מתאר אחד המח"טים חלק ממה שקורה לו בתודעה בשבעה באוקטובר, במהלך היום הארוך ביותר שלו.
מסתבר שגם מפקד מנוסה, בוגר כמעט שני עשורים של לחימה ופיקוד- שואב מהמורשת שהוטמעה בו אומץ, השראה, ורוח.
20 חטופים הושבו ארצה בערב שמחת תורה. 15 חללים הושבו לקבורה עד כה, מאז כניסת ההסכם לתוקף.
המלחמה לא תמה. הלחימה לא תמה. אבל ביחסים המורכבים שבין צבא וחברה, תקשורת ומציאות, עורף וחזית- תכף נגלה שמסכמים לנו אותה.
ובאמת- שלב חשוב ומרכזי של המלחמה הזו מסתיים, ואחד אחר מתחיל. לא חותמים ספר, אבל עוברים לפרק חדש.
וחלק ממה שנצטרך לבדוק בחשבון הנפש הארוך שעוד לפנינו הוא עד כמה הצלחנו, תוך כדי המלחמה, לספר את הסיפור שלה. כולנו צריכים לעשות יותר כדי לספר את סיפורה של המלחמה הזו. זו נגזרת של המחויבות שלנו להווה ולעתיד - לצורך להמשיך ולחשל את רוח הלחימה, לחזק לכידות, להגביר את החוסן.
לרב זקס הייתה פעם הבחנה נהדרת על ההבדל בין היסטוריה לזיכרון. היסטוריה, הוא אמר, עונה על השאלה "מה קרה?". הזיכרון עונה על השאלה "מי אני?". במובן זה, מורשת נמצאת בתווך בינהם- היא נאמנה לשאלה "מה קרה?" אך שואפת להמשיך ולענות על השאלה "מי אני?" ובמידה רבה "מי אני רוצה להיות?".
מורשת הקרב מאפשרת הנצחה, למידה טקטית ומקצועית של קרבות עבר, והיא שכבה נוספת מעל לשכבת התחקור ההיסטורי והמבצעי. אך תפקידה החשוב ביותר קשור לכיוון ולדמיון.
לפני הכל ואחרי הכל- היא מסמנת כיוון לתשובה לשאלה ״מי אנחנו?", מסייעת למפקדים להגדיר את הראוי והרצוי. ובמקביל, היא מרחיבה את הדמיון- כלומר מאפשרת לנו להחזיק בכל רגע נתון יותר אפשרויות על מדף קבלת ההחלטות.
פני כחודש נפל בקרב רס״ן שחר נתנאל בוזגלו, מ"פ בחטיבה 7. כל נופל הוא עולם ומלואו, ובכל זאת נפילתו היכתה גלים במשך מספר יממות בתקשורת וברשתות החברתיות. זה קשור כנראה לדמותו הייחודית, לעדי- אלמנתו ההרה, לעיתוי נפילתו בערב ראש השנה, לתפקידו כמ"פ, וכנראה לדברים נוספים שאין להם שיעור ואין להם הסבר.
״אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו״
והיה עוד משהו. 68 דקות של שיחה שלו עם גדעון שרב, מאוגוסט 24'. מתוך סדרת פרקים שנקראת "האדם מול האש", המלט"ק יצא לראיין בוגרים וחניכים שלקחו חלק בלחימה. חלק מהשיחות הן פרייסלס, כמו שאומר הנוער בעברית. התיאור של נתנאל עולה על כל דמיון אך עדיין אותנטי, נמסר בשטף, בגובה העיניים. והוא באמת לא יסולא בפז. וכמה נוראה המחשבה- איזה מזל שמישהו קרא לו, הושיב אותו והקליט אותו. וכמה חשוב שנמשיך לעשות זאת עם ובלי קשר להנצחה, ושייבדלו כולם לחיים ארוכים וטובים.
״ייקח לנו ככל הנראה שנים לתחקר את שדורש תחקור; ועדות צל"שים, לכשיקומו, ידרשו גם הן זמן לא מבוטל; כתיבת ההיסטוריה תימשך עשורים. לדור הנוכחי שלחם אין זמן. הקרב על האתוס כבר החל עוד בטרם הסתיים הקרב עצמו. חלק מהטיפול בכך כך ייעשה באופן מטכ"לי, מרוכז, בשיתוף כל הגופים הנוגעים בדבר, חלק ממנו קרה וימשיך לקרות ביוזמות מקומיות ברמות השונות. וחלקו נמצא בידי המפקדים ממש.
כחלק מהמענה לצורך הזה הוגדרה על ידי חיל החינוך והנוער ואכ"א ערכת מורשת יחידתית- ״רוח קרב״, שנועדה לתת מענה סדור לתחום הזה. היא כוללת מפתח של מצפני מורשת ופודקאסטים, כמו גם מענה לערבי מורשת וכלים נוספים על פני גרף הפעילות.
אנחנו לא פועלים בחלל ריק. סרטים מופקים, ספרים יוצאים לאור, בעלי עניין שונים משרתים עניינים שונים.
מלחמה, בבסיסה, היא תמיד גם מאבק בין סיפורים. ומלחמה ארוכה היא גם מאבק על הסיפור של המלחמה עצמה.
התפקיד שלנו הוא לספר את הסיפור שלנו.
וזה חשוב מעוד סיבה, חוץ מכל מה שכבר נכתב. מורשת הקרב גם קשורה לכל המכלול הערכי של צה"ל- לדבקות במשימה, לחתירה לניצחון, למוסר לחימה, למשמעת.
חייל שגאה במורשת שלו, ביחידה שלו, בצבא שהוא חלק ממנו- יהיה חייל טוב יותר; לוחם שמרגיש שהוא חלק מסיפור ראוי ורחב יותר- יילחם טוב יותר. אם אנחנו רוצים לסור מרע- חלק מה"עשה טוב" הוא גם לספר על הטוב, להאיר עליו, ולהגביר אותו.
המח"ט מהציטוט בהתחלה הוא רק דוגמה. שמעתי אינספור גרסאות כאלה במעלה המלחמה. היה מישהו, בהמראה באישון לילה, שנזכר במבצע מוקד, או בערצב 19. והיה מישהו שנתקל בחומה בקצה מטע, ועלו בו מחשבות על גבורת בינת ג'בל או על הקרב ההוא מצוק איתן, והתרגולת מכפר סיל, ועוד רבים אחרים. עכשיו תורנו.
זה לא עניין שנוכל לעסוק בו ביום שאחרי. זה צו שעה, וצורך שעה.
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
לפני כמאה שנה, מצא את עצמו המשורר שאול טשרניחובסקי בברלין כשהוא אחוז בספקות באשר לעתידה של ארץ ישראל ועתידו של העם היהודי. השנה היא 1923, הוא נוסע בגרסת 1923 של הרכבת הקלה, ובגדול מתבאס. הוא כותב את ״אומרים ישנה ארץ״. שיר על תהייה, תעייה, ושאלות ללא מענה: "איה אותה ארץ [...] אולי כבר איננה?", שוב ושוב. "מִי יַנְחֵנוּ דֶּרֶךְ
יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?" וכדי להבהיר סופית את מצבו שלו ואת מצבו של העם היהודי בכלל, הוא מסיים בציטוט מתוך מגילת איכה: "דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ, אֲדֹנָי לֹא צִוָּה". גרסה מאוחרת ומוכרת יותר של אותו השיר, פותחת גם היא באותה השאלה. אך הפעם מציב מולה טשרניחובסקי את דמותו של רבי עקיבא שענה לאותו השואל: "אתה המכבי".
חג חנוכה הוא הזדמנות לחזור לאותה הארץ, מאה שנים מאוחר יותר. קל מאוד להתבונן על החג הזה דרך סיפורים רחוקים על ניסים גדולים, על פכים שלא נגמרים ועל גיבורי-על היסטוריים. ואולם המציאות של חנוכה והמציאות של כולנו כאן היום, היא פשוטה הרבה יותר, והרבה יותר מוחשית.
יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, שתיאר את פרח "דם המכבים" הצומח מאדמת הארץ וקושר בין הנופלים להמשכיות, היטיב לנסח את דמות הלוחם במילים שנדמה כאילו נכתבו היום בעבורנו: "לא גיבורים אתם, חבריי, ולא בני-ענק, אנשים פשוטים אתם, שקועים בחיי יום-יום, עוסקים באלף עניינים, אבל אליכם עברה ירושת המכבי...״
אתה מסתובב בצה"ל ופוגש את צבא ההגנה לישראל דרך עיניהם של המשרתים בו. אנשים שעושים במו ידיהם את מה שנראה לרבים כמעשי ניסים בני זמננו. לוחמים שעייפים לעיתים, מתגעגעים הביתה, בתוך האבק, הבוץ והשחיקה, אך הם ממשיכים לפעול. ודווקא שם, בתוך הפשטות הזו, מסתתרת הגבורה האמיתית. המכבים של ימינו הם לא אלו שמחפשים תהילה, אלא אלו שפשוט מתייצבים כשצריך. אלו שמבינים שאין מישהו אחר שיעשה את העבודה. דווקא שם ניתן למצוא גבורה של התמדה. גבורה של אורך רוח. גבורה של יום יום.
חנוכה נועד לציין דברים רבים, אך שמונת ימיו הם גם הזדמנות לזכור שהוא ניצב בליבו של מסע ארוך. של מלחמה שהחלה שלוש שנים לפני חנוכה, ונמשכה עוד קרוב לארבע שנים אחריו. למכבים עוד יהיו הפסדים וניצחונות רבים אחרי חנוכה של שנת 164 לפני הספירה. מלחמתם, על שלל גבורותיה, היא גם מלחמה של גבורת התמדה.
הנרות שאנחנו מדליקים בחנוכיות בשטח או בבסיסים, הן תזכורת לכך שהאור הגדול ביותר נובע מתוך התמדה שקטה. מהנכונות להמשיך ולעמוד על המשמר, יום אחרי יום, לילה אחרי לילה, ללא הרף.
ירושת המכבים נגלית בימים האלה דווקא מפני שאנו נלחמים על הדבר הבסיסי ביותר, בדיוק כפי שנלחמו המכבים בשעתם - על נפשנו, על ביתנו ועל הזכות שלנו לחיות כאן. מורשת זו אינה נחלת העבר, אלא חיה ונכתבת יום-יום בזכות כל אחד ואחת מכם.
כמו קריאתו של רבי עקיבא בשירו של טשרניחובסקי - אנחנו המכבי.
בני העיר ובני הכפר; אנשי מרכז וסְפָר; אחים ואחיות לנשק בשלל צבעים ומבטאים של קיבוץ גלויות; צבא עם שלם שהוא המכבים של היום. זוהי לא קריאה של יומרה או יוהרה. זוהי קריאה של אחריות. ההכרה בכך שזאת המשימה שלנו, ושזה עלינו - היא תחילת המענה לשאלות של טשרניחובסקי.
הנה אותה ארץ. ״אֶרֶץ – בָּהּ יִתְקַיֵּם- כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה.״
ועוד משהו בהקשר הזה. השבוע צויין שבוע ההוקרה לפצועי צה"ל. מלחמה מעולם לא היתה משאת נפש בתרבות שלנו. אך היא מאפשרת לעתים לבצע תיקונים חשובים. מפקדים רבים לא נזקקו לה כדי להוקיר את פצועיהם. כפי שרבים לא היו צריכים את איציק סעידיאן כדי להיזכר בצלקות הנפש הסמויות מן העין. ובכל זאת, נראה שהמלחמה, על היקף פציעותיה הנרחב כל כך, איפשרה לנו, חייבה אותנו, להישיר מבט, להטות אוזן, ולהושיט יד.
והתפר הזה, בין שבוע ההוקרה, לבין חנוכה, יש בו תבונה ורגישות רבה. היקף הגבורה והיקף הלחימה, לצד היקף הצלת החיים במלחמה, הוסיפו רבים רבים למעגל הפצועים בגוף ובנפש. חקיקת המועד הזה, שהקדימה את המלחמה בשנים ספורות במעין רגע של נבואה- טוב עשתה.
היא מאפשרת לנו כצבא להיות טובים יותר וראויים יותר. היא תזכורת לכך שסיפור המאבק היומיומי בתהליך השיקום ערכי ומעורר השראה לא פחות מהקרב עצמו.
אנחנו כולנו זוכרים את אלעזר שנפל בקרב תחת הפיל בקרב נגד היוונים. אך גבורת המכבים היא גם גבורת החיים, השורדים. אלה שנשאו על גופם ובנפשם את פצעי המלחמה הזו שנים אחרי.
לצד אנדרטאות, וטקסי עיטורים וגבורה, ושכול, הפצועים הם עדות אילמת למוראות המלחמה, להקרבה, לגבורה- זו של המזנקים נוכח האש, וזו של המחלצים והנאבקים על כל נשימה, כל פעימה, כל שניה בדרך לפינוי. ברצותנו, פצועינו הם עדות שאין טובה ממנו לרעות לוחמים ולגבורתם. והם חלק גדול מהאור שאנחנו יכולים להמשיך ולחנך לאורו.
חנוכה שמח,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
יושב עם מ"מים- מ"פים של אחד מגדודי החי"ר.
"הסמ"פים שומרים על הילדים", מסביר לי המג"ד.
יושבים יחד לשיחה על ערכים ורוח לחימה.
הם מלאים בערכים, ומלאים ברוח לחימה.
הם אחרי יום משמעותי יחד, כזה שחיכו לו זמן רב.
אנחנו מדברים על ״מרכז כובד״ זהותי. על היכולת להניע מתוך היחד.
בשלב מסויים אחד מהם שואל- רגע, אבל איפה מרכז הכובד הזהותי הזה כארגון? מה המקור המשותף והמוסמך של הרוח הזו? מַקְבִּילִי האמריקאי, אני מניח, היה עונה מיד: "החוקה". אם הוא מה- ARMY, סביר להניח שהיה מצטט גם את ה- Warrior Ethos . אם הוא מהמארינס, יכול להיות שהוא ישיב מיד- Sempre Fidelis, נאמן תמיד.
ממלכתיות זקוקה למרכזי כובד. צבא ממלכתי זקוק להם כפליים. תמיד, ודאי בשעת מלחמה. אנחנו זקוקים לסמלים. למילים, וגם למסמכי יסוד.
באתוס הצה"לי- אלה הַגֵּנִים הפלמ״חניקיים שגורמים לנו לחשוב שאנחנו לא זקוקים להם. הפלמ״ח בכלל התנגד לדרגות, עקרונות המלחמה זה לחלשים, תורות ותפיסות זה למכללות הצבאיות ורוח צה"ל זה לקורס מ״כים. אבל יש גם טעמים נוספים- לעתים מתוך יצירתיות ויוזמה, מתוך שאיפה לאותנטיות פיקודית, ולעתים מתוך רתיעה ממחלוקות, אנחנו מניחים בצד הדרך את מרכזי הכובד שלנו.
ובכלל, שורשים? מרכז כובד? אנחנו בני אלפי שנים, התקווה היא בת שנות אלפיים, וכח המגן העברי בן למעלה ממאה שנה. מה נעשה עם זה? נדחוס לתוך הטירונות ארבעת אלפים ומשהו שנות עם ואומה? מאה וחמישים שנות ציונות?
אלה לא שאלות חדשות. כל תרבות פיתחה מנגנונים לעניין הזה. טקסטים קאנוניים, אוכל טוב, טקסים, וקצת שירה לא תזיק. תחשבו על ההגדה של פסח למשל. האם היא מספרת את כל סיפור יציאת מצרים? בקושי. אבל היא מנשאי הזיכרון החזקים ביותר שלנו.
בואו נתחיל מהיסודות. יש שיעור בטירונות שברוב הטירונויות שאני מכיר קוראים לו ״דֶּגֶלסֵמֶלהִמְנוֹן״ אלה שלוש מילים נפרדות, אבל איכשהו זה תמיד נהגה ברצף, כמילה אחת. חישבו לעומק על העניין הזה של "דגלסמלהמנון". באמת שלא צריך הרבה יותר מזה. עוד שיעור? ״הפקודה״, היה פעם שיעור חובה כזה. עוד אחד? ״השבועה״, שכל מילה בה נושאת עימה תילי תילים של מורשת וערכים.
הלאה. אפשר להתקדם למסמכי היסוד שלנו. צה"ל אצר לאורך השנים שני מסמכים בהם הוא איגד את יסודותיו ותמצית זהותו. האחד הוא ״רוח צה"ל״, השני הוא “יעוד ויחוד” שניהם ראויים להרחבה מעמיקה יותר.
אבל כשלב ראשון אני מציע לקרוא, למשל, את רוח צה"ל מתחילתו ועד סופו.
לצערי, אני מוצא שבתוך יצירתיות רבה, והשגות שונות, ואמירות כאלה ואחרות- אנחנו מדלגים על הבסיס: לקרוא, ולקחת אחריות על ההטמעה.
וכן, זה טבעי שאנחנו חשים שגם חלק מהיסודות התערערו. או היו מעורערים מלכתחילה.
במעלה האוקטובר ההוא של 2023, כתב המשורר והרב אלחנן ניר ש״אנחנו צריכים תורה חדשה״.
״עַכְשָׁו כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה / אֲנַחְנוּ צְרִיכִים תּוֹרָה חֲדָשָׁה.
עַכְשָׁו בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁנִּגְמַר וְהַצַּוָּאר שֶׁנִּמְחַק / אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מִשְׁנָה חֲדָשָׁה וּגְמָרָא חֲדָשָׁה
וְקַבָּלָה חֲדָשָׁה וַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה חֲדָשׁוֹת / וּבְתוֹךְ כָּל הַשֶּׁבֶר וְהַמֶּלַח וְהֶחָרָבָה, עַכְשָׁו
חֲסִידוּת חֲדָשָׁה וְצִיּוֹנוּת חֲדָשָׁה / וְהָרַב קוּק חָדָשׁ וּבְרֵנֶר חָדָשׁ
וְלֵאָה גּוֹלְדְּבֵּרְג חֲדָשָׁה וִיחַוֶּה דַּעַת חָדָשׁ...״
זו תחושה אותנטית. חלק מהלך הרוח והלב והשכל של לאחר השבעה באוקטובר הוא שבר עמוק. תחושה שצריך למחוק ולכתוב הכל מחדש. שבאמת צריך תורה חדשה. ומגילת עצמאות חדשה. ואולי שבועה חדשה. ורוח צה"ל חדש.
יכול להיות. להבדיל, אבל אני גם לא חושב שהרב אלחנן ניר ביקש לומר שיש לכתוב לאה גולדברג חדשה וכן הלאה. ואני חושב שלעתים, בשעת הסער, יש להכביד את מרכזי הכובד. להעמיק אותם. לחזק אותם. וכדאי מאוד בבוא העת לבחון הכל, מן היסוד.
אבל עד שנעשה זאת, אני מציע לכולנו לדבוק במה שיש.
דגל | סמל | המנון | שבועה | רוח צה"ל | מגילת העצמאות
למען הסר ספק, הסדר כאן אקראי. אנחנו צבא עם, רחב ידיים, שיש בו הכל מהכל, כולם מכולם. אנחנו מתמודדים עם דילמות קשות, יום יום שעה שעה. המינימום להתחלה הוא היכולת לאחוז בשפה משותפת.
ולמי שתהה- על הדגל היתה פעם מחלוקת פוליטית. על ההמנון יש עדיין, מדי פעם. על השבועה, לא תאמינו, מגיעה שאילתא מעת לעת- למה ככה ולמה לא אחרת. ואנחנו עדים בשנים האחרונות לדיון על תוקפה המשפטי חוקתי של מגילת העצמאות ועל היבטים כאלה ואחרים של רוח צה"ל. וכל אלו הם חלק לגיטימי מדיון חשוב, שטוב שהוא מתנהל.
״אלו ואלו דברי אלוהים חיים״, חתמו פעם חז"ל מחלוקת מיתולוגית. אבל הוסיפו: ״הלכה כבית הלל״. בסופו של יום, יש החלטה שנוהגים לפיה.
מסתבר שמילת השנה היא "הביתה". באופן טבעי זה קשור לשובם של החטופים.
אבל מנקודת מבטנו כצבא, המילה הזו טעונה במשמעויות רבות ונוספות; היא קשורה לביטחון שעלינו לספק ליושבי הספר והגבולות, כתנאי לשבתם לבטח. היא קשורה לכל סיום סבב של כל מילואימניק, בדרך הביתה. היא מכילה את התנועה הבסיסית של המסע הגדול שמגיע בסופה של כל מלחמה: המסע הביתה. והיא גם משקפת את הצורך שלנו כצבא למצוא פנאי וקשב לשגרות, לסדרים ברורים- גם תוך כדי מלחמה שטרם נחתמה. ולבסוף, הביתה היא הצורך לחזור ליסודות מהם אנו עשויים: למורשת, לערכי צה"ל, ללבנות היסוד שלנו כאומה, כצבא וכבית לאומי.
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
את אחד השיעורים החשובים ביותר על הטמעת ערכים למדתי מחניך מלט"ק, לפני כ-8 שנים.
קראו לו יונתן, היום הוא כבר משוחרר אבל עדיין משרת את המולדת בדרכים אחרות.
והוא עצמו למד את זה בין השאר מיונתן אחר. יונתן בהט, יוֹנְתִי. אז יועץ בביסל"מ, ולימים מג"ד במיל' וסמח"ט ב-646 שרק על סיפור הפציעה והשיקום שלו היה שווה לכתוב פוסט נפרד. או ספר.
ויונתן המציא לעצמו נוהל שנקרא "חמש דקות בסופה".
הנוהל הזה בא לפתור בעיה שזיהו שני היונתנים, והיא קשורה לבעיה הזו שכולנו עסוקים בה כרגע של חיזוק היסודות, שיש הקוראים לה סדרי בראשית, ויש שמכנים אותה בלע"ז "back to basics". והיא קשורה לאתגר שתמיד מלווה הטמעה של "רוח". רוח המפקד, רוח היחידה, רוח צה"ל.
הנה הבעיה. אנחנו מניחים שהסברנו מה אנחנו רוצים, למה אנחנו מצפים, מה הסף הערכי המצופה והרף הערכי הנדרש. עשינו הכל נכון, שיחות של "כמה-חשוב-כמה-חשוב", ופלקטים כחולים תלויים על הקיר, ואולי אפילו שינון של ערכים.
ואנחנו מניחים שאם הסברנו- אנשים הבינו. ואידך זיל גמור.
הבעיה היא שאלפי שנים של תרבות אנושית, עשרות שנים של מחקרים על למידה והשתנות, וכמה זיכרונות אישיים שכנראה הדחקנו כטירונים, חיילים ומפקדים- היו אמורים ללמד אותנו אחרת.
והשבועות האחרונים, מציפים, מסיבות שונות, אירועים מורכבים וקשים - חלקם בגזרות לחימה, חלקם בשגרה, וחלקם בעולמות יחסי מפקד-פקוד. וכשאתה בוחן את האירועים האלה לעומק, משוחח עם האנשים וקורא את התחקירים- אתה מגלה הרבה אנשים טובים, והרבה מפקדים טובים, ועדיין משהו לא עובד.
ובגלל זה אני חושב שיונתי עלה על משהו. הוא לקח משהו שכולנו מרגישים אותו, מבינים אותו, צמחנו אליו אינטואיטיבית, אבל כשעושים בו סדר... הוא עושה סדר.
הרעיון שלו היה כזה. בכל פעם שאתה יורד לשטח, ולא משנה מה דרגתך, רגע לפני שאתה פורק- עצור שניה. קח חמש דקות וסדר לעצמך את המחשבות. שאל את עצמך שש שאלות וודא עם עצמך שאתה אפקטיבי בכל מאת האחוזים במפגש היקר שיש לך עכשיו עם פקודיך.
מ"פ הייתי וגם בגרתי, ואני מוצא שלא נס ליחו של השיעור הזה.
שבתוך בליל האינטואיציות ו"הזרימה" וה"אותנטיות"- זה עוזר מדי פעם לעשות בזה סדר. חמש דקות בסופה. או באיתן, או ברנגלר, בנמר, או בטויוטה.
וזה הולך ככה. (בהתאמות קלות, שעשינו לאורך השנים) -
בד"ח השש:
מה אני עושה?
ראש וראשון בין שווים. בן דודה של הדוגמא האישית- אחרי המעשים נמשכים הלבבות- גם שלך עצמך וגם של פקודיך. ממני תראו- וכן תעשו. האם המעשים שלי משקפים את הערכים שחשובים לי? איך נראית "דבקות במשימה וחתירה לניצחון" בגדוד? איך נראית "אחריות", במעשים?
מה אני אומר?
מה המסרים המרכזיים שלי? על מה אני חוזר, כמו מנטרה? איפה רוח צה"ל באה לידי ביטוי בדברים שאני אומר יום יום לפקודיי? בוגרי השייטת נוטים לספר על כך שהחלק שהכי חיכו לו בכל תחקיר מבצעי- הוא השקף של תחקור על פי ערכים- היכן הצטיינו, והיכן לא. בכל פעולה ופעולה. בעניין הזה, אגב, אני נאמן ליסודות- דברו את ערכי צה"ל. דרושה מספיק יצירתיות כדי להטמיע אותם, אין צורך גם בשכתוב שלהם ובהמצאה של ערכים חדשים.
מה אני שואל?
במה אני מתעניין לפנים משורת הדין? על מה אני מבצע בקרה וביקורות יזומות? את מה אני מוודא? איפה אני שואל עוד חצי שאלה, ומאילו סוגיות ערכיות אנשיי מסיקים שאני מתעלם?
מה אני מחליט?
איך אני מכריע בדילמות? האם ההכרעות משקפות את הערכים שלי? ממה אני עושה "סצנה"? איך אני מכריע כשזה באמת אפור? חישבו על עצמכם- ההחלטות של מפקדים שנצרבו בכם אף פעם לא נגעו להחלטות נכונות כשזה היה מובן מאליו, או על פי החוק. השאלה היא מה אתה עושה כשאין הוראה כתובה, כשערכים מתנגשים באופן בלתי פתיר, כשכל האופציות על השולחן גרועות? אין כמו הכרעות כדי להסביר לאורך זמן מה הערכים שלאורם אתה פועל.
על מה אני מתגמל?
על מה מקבלים עונש? את מה ואת מי מציינים לחיוב? כמה עוסקים בסף וכמה ברף? פקודינו הם עתירי-חיישנים, קולטים כל איתות של חוסר קוהרנטיות וחוסר עקביות. תסתכלו על שורת המצטיינים בטקס הקרוב ביום העצמאות- האם היא מייצגת את הערכים שחשובים לכם?
מה אני מספר?
על איזה סיפורים "גדלים" אצלי ביחידה? מה המורשת שלנו? מי דמויות המופת? איך אני מוודא שהסיפור ההוא על המחלקה מתש"ח, מגיע עד לאחרון החיילים אצלי? איך מצליחים לפעם ברוחם של אנשי צוות אוויר אתוס שירשו מטייסי ששת הימים? כמה השקעתי בהכרות של אנשיי עם תחבולותיהם של המכבים? עם מנהיגותו של דוד במלחמתו בעמלק? תעוזתם של אנשי ה-6 באוקטובר לפני 50 שנה, ואנשי ה-7 באוקטובר לפני שנתיים?
שוחחתי עם יונתי לאחרונה, לראות מה עלה בגורל המחשבות האלה במרוצת המלחמה. הוא מספר שזה עזר לו אפילו בעזה. מפקד מנוסה, לוחם עז נפש, יודע דבר או שניים על כריזמה, אינטואיציה ופיקוד מהבטן, ובכל זאת, משהו בצ'ק ליסט הזה עזר לו. דקה לפני שהוא נכנס לאיתור, 2 דקות אחרונות לפני תחקיר, 5 דקות בסופה, שכבר לא הייתה סופה. לעצור, לסדר מחשבות. אפשר לסדר עם זה חצי שעה של ביקור במוצב. ואפשר לסדר עם זה תפקיד שלם.
באחד התחקירים המבצעיים המורכבים של העשור הקודם, כתב המח"ט המתחקר את המשפט המדהים הבא בהקשר של הטמעת ערכים: "נכשלנו במאבק על לבבותיהם ונפשותיהם של חיילינו". ובאמת, רק לדבר ללא הפסקה על רוח צה"ל שווה-ערך ל"להרביץ לאנשים עם הפלקט הכחול", וזה כנראה אחד הדברים הפחות אפקטיביים שיש.
רוח צה"ל היא מצפן חשוב, השאלה היא האם עשינו מספיק כדי להנחיל אותה "בלבבות ובנפשות", כמאמר המח"ט. פעם עשינו סקר לבדוק את הטמעתה. אחד הנשאלים, סרן כמדומני, ענה לנו "כן כן- 'אדם שחט אדם + רעות'". לקח לי שניה לקלוט את ראשי התיבות של כל הערכים, והרמיזה הסרקסטית נצרבה בי בצורה עזה, כאילו אמר לנו: "אני יכול ללמוד את הרוח צה"ל שלכם בעל פה, ואתם יכולים להסביר ולהסביר ולהסביר. זה לא מספיק". לכייל מצפן משותף היא פעולה תובענית וקשה. היא דורשת שיטה ולא רק אינטואיציה. ולא תמיד יהיה לנו זמן לכל זה- המעשה, הדיבור, השאלה, ההכרעה, התגמול, והמורשת- אבל אם זה חשוב לנו, לא בטוח שפחות מזה יספיק.
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
כמה וכמה מורשות קיבלנו מי"א באדר.
את הטוב למות כולם זוכרים.
אבל אני מבקש, אם כבר מציינים שבוע למבצע שהחל בי"א באדר, להתעכב על שתי מורשות נוספות.
הראשונה היא שאגת הארי.
אברהם מלניקוב קראו לו. לוחם בגדודים העבריים, שהיה גם פסל. וכשהוא מגיע לקבר האחים של נופלי תל חי, חמש שנים לאחר נפילתם- ליבו נשבר.
מצלע ההר של כפר גלעדי, מליבו של רכס רמים, הוא חוצב סלע עתיק יומין, כזה שנצרפו בו אבן אל אבן, עד שנהיה לסלע. מושפע מהאשורים שבמזרח, ומהספינקסים של דרום- מערב, הוא מפסל אריה חדש, יהודי חדש, ישראלי חדש. מקצה לקצה לוקח יותר מעשר שנים מרגע ההשראה ועד לרגע הצבת הפסל, ב-1934. הארי השואג.
כמה בלתי נתפס היה להציב שם ארי שואג, באמצע שנות ה-30. המיקום הייחודי שלו, והצבע הבהיר על רקע צלע ההר המיוערת והכהה- גרמו לכך שהוא נראה למרחוק גם בעין בלתי מזויינת. מפרש מחדש את אחד מרגעי הלידה של ההגנה העברית.
אני לא חושב שהוא יכול היה לשער, שהשאגה הזו תהדהד 90 שנים מאוחר יותר, בכל רחבי המזרח התיכון. או לדמיין שבכניסתו לתפקיד של הרמטכ"ל ה-24 לתפקיד, לפני כשנה, הוא יבחר דווקא בתמונת הארי השואג, ויקבע אותה על הקיר בלשכתו.
הנופלים שהונצחו על חלקה התחתון של המצבה, מזכירים לנו שיש עוד מורשת שקיבלנו מהקרב ההוא של י"א באדר - היזכור.
ברל כצנלסון ביקש לחבר יזכור לחברי תל חי שנפלו.
הוא הכיר את התפילה, שבה יהודים מייחלים לכך ש-ה' יזכור. אבל ברל לא היה מוטרד מ-ה' הוא היה מוטרד מהסכנה שהאנשים ישכחו. וכמו מלניקוב- גם הוא ביקש לזכור ולהזכיר.
הטקסט שהוא מנסח הוא כמעט אחד לאחד ה"יזכור" לחללי מערכות ישראל שהולך איתנו עד היום. ויש בו הבנה דקה של לב העניין כולו.
ב"יזכור" שלנו, של ברל, לעלומים יש זיו, לגבורה יש חמדה, ולנפש מסירות. הרצון על־פי ה"יזכור" – הוא קדוש.
רוח לחימה היא בראש ובראשונה רצון עז, בוטח, ועד כדי כך חשוב שהוא מוגדר אצלנו כקדוש.
ובמידה רבה, זה מה שמלניקוב וכצנלסון הבינו. שנפל דבר באותו יום, בגליל, בתל חי.
ההתרחשויות של הימים האחרונים הן על גבול הבלתי יאמן. יש בהן עדות לתעוזה, אומץ, תחבולה, עומק טכנולוגי ועוצמה אנושית. אבל יש בימים האלה עדות לדבר מה נוסף. מה שהמילון למונחי תו״ל, בהגדירו רוח לחימה, תיאר כ""רצון בוטח ונחוש של חייל ושל יחידה צבאית, המלווה ברוח התקפית ובנכונות לצאת למלחמה על האויב ולנצח בה […]".
חייל, יחידה צבאית, וראוי היה אולי להוסיף- אומה.
אומה שכמיקשה אחת נלחמת כרגע. עם אנשים שנלחמים מעבר לגבול, אבל הם שליחי ציבור ממש, של עם שמייחל להצלחתם, ומפגין חוסן שלעתים נראה שאין לו גבולות.
מכון RAND הוקם בארצות הברית לפני כשמונים שנה כדי לעזור לארצות הברית להילחם טוב יותר בסובייטים של אז, ולפני כמה שנים הוא הוציא את מה שנחשב עד היום אחד המחקרים היסודיים ביותר שנעשו על תופעת המלחמה.
לאחר שבחנו מאות תחקירים, נתונים, אנליזות, ברמה הלאומית והבין־לאומית, מגיעים החוקרים למסקנה כי "הרצון להילחם (the will to fight) הוא המשתנה הבודד החשוב ביותר במלחמה [...] הטכנולוגיה הטובה ביותר בעולם היא חסרת תועלת ללא עוצמת הרצון לעשות שימוש בטכנולוגיה ולהתמיד בשימוש בה גם לנוכח אבדות ואסונות. הרצון להילחם מייצג את הטבע האנושי המובהק והבל־יימחה של תופעת הלחימה".
לשלב הזה במלחמה קדמו הכנות עמוקות וארוכות מאוד. אבל גם הרצון, כמו אותם חלוקי נחל שנצרפו לסלע שממנו נחצב האריה- גם הרצון חושל והוכן במשך שנים.
וגם זה לקח (חיובי) עבורנו שכדאי שנזכור. את הרצון, את האמון, את האמונה, את היכולת, את הרוח- בדיוק כמו את הכח, ואת המודיעין, ואת הטכנולוגיה- בונים במשך שנים , באמצעות מורשת, הכרות עם דמויות מופת, צעידה בשבילי הארץ, ופיקוד ראוי על אנשינו.
אני חושב על מלניקוב, מביא את חבריו לגדוד העבודה לחלץ את הסלע ההוא. מסתת אותו, בונה ממנו את האריה השואג שלו–את שאגת הארי. יצחק שדה, שהיה בעצמו סתת לא קטן, לקח גם הוא חלק בסיתות הזה.
וכך יושבים להם החבר׳ה של גדוד העבודה, חוצבים ומסתתים, ואולי מפזמים לעצמם שיר שנכתב באותן שנים ממש, שיר החירות הוא נקרא:
״חוצבים אנו גורל ביד רמה,
נושאים בלב תקוה יוקדת.
אנו זוכרים כי יש לנו אומה,
אנו יודעים כי יש לנו מולדת.״
אין יפה מזה: תקווה יוקדת.
בהערכה,
תא”ל, סמואל בומנדיל
קצין החינוך והנוער הראשי
