חיילים שאיבדו את היקר להם - במסע שחרור ראשון מסוגו בצה"ל

הצירוף 'בחזרה לעתיד', סותר ככל שנשמע, דווקא מתאר בצורה מדויקת את מסעות השחרור הנערכים כבר יותר מחמש שנים עבור חיילים וחיילות לרגל סיום הסדיר. ובשבוע שעבר, נערך מסע ראשון מסוגו, במיוחד למשרתים ממשפחות שכולות - שלושה ימים בכפר הנופש אולגה, המשלבים בין עיבוד השירות והכנות לאזרחות, הפעם עם אתגרים קצת שונים.

"זה המסע הראשון מסוגו אותו זכינו להוביל", מתארת סא"ל (במיל') ענת קוצינסקי, ראש מנהלת שער לעתיד שמובילה את האירוע בשיתוף עם מערך הנפגעים ועמותת מומנטום. "בנינו לו"ז מותאם שעוסק גם בבחירת כיוון חיים ולימודים לצד תכנים רגשיים הנוגעים באובדן האישי - וזה רק חלק ממערך תוכניות שלם של הכנות לשחרור". 

במעט הזמן שהתפנה בין אותן סדנאות ומעגלי שיח, סיפרו לנו מאיה, שחר ונועה, שיגזרו חוגר בקרוב, למי הן מתגעגעות, למה הן מצפות ביום שאחרי, ואיך, לדעתן, נכון לגשת לאובדן מבלי להסיט מבט או ליפול לסיסמאות.

מאיה

עם השחרור מהצבא באופק האפור-כחול בחלון שמאחוריה, שיתפה מאיה בחוויתה כמש"קית בתותחנים - שסיפור חייה שזור בתוכה. "אני גדלתי עם אבא בשירות קבע קרבי. התפקיד האחרון שלו היה מג"ד גפן", היא מספרת, "הוא הגיע אליו כחודש לפני מבצע צוק איתן ב-2014. מבחינתו היה לא מקובל ולא הגיוני אם הגדוד לא יצטרף ללחימה, והוא נאבק בשביל אישור לכך".

מאיה עם אביה, סא"ל דולב קידר

באחד הימים, התקבלה לפנות בוקר התרעה על דמויות חשודות בגזרה. כוח 'גפן' יצא ברכבים של המ"פ והמג"ד: "הג'יפ של אבא שלי נפגע מירי נ"ט, וממש לאחר מכן התנהל קרב מול חוליית מחבלים שתכננה לחדור בין חירם וארז ולבצע פיגוע בשדרות". אביה, סא"ל דולב קידר, נהרג באירוע.

מאיה, אז בת 9, זוכרת איך אספו אותה וחברה מהקייטנה אל הבית, אליו הגיעו משפחה, חברים ואנשים נוספים. "אמא הושיבה אותנו ואמרה - אבא נהרג. הוא לא יחזור". זו הייתה תקופה מורכבת, בהתחלה יותר הסתגרתי וחששתי לדבר, אבל שמעתי מאז משפט שנראה לי מתאר את זה נכון: 'זה לא הזמן שעושה את שלו, אלא הזמן שמאפשר לנו לעשות את שלנו'".

"הייתה אווירה מתוחה לפני הגיוס", היא משתפת, "הצבא היה המערכת שלו, ועכשיו הייתי צריכה להכניס אותה גם אליי. הגעתי בגישה של 'לא זית - רק חיל האוויר או הים', כי מדים כאלו היו שמורים אצלי רק לבן אדם אחד. ידעתי גם שהשבת הראשונה שאסגור תהיה מורכבת, בגלל שהיינו סוגרים הרבה שבתות עם אבא בבסיס. אז קצת לפני מצאתי את הדיסקית שלו - וחיברתי אותה לשלי".

"הסיפור של אבא שלי היה ידוע ונלמד בקורסים. כשהתגייסתי היה לי ברור שאהיה ה'בת של' במובן מסוים. מדי פעם היו אומרים לי 'אבא שלך גיבור, ואת צריכה להיות גאה בו', וזה נכון, אבל בסוף איבדתי אותו כאבא ולא כגיבור ישראל. היו לו תוכניות ושלושה ילדים. ובינתיים, הגעתי מילדה בת 9 לחיילת שעומדת להשתחרר - אז אני מקווה שהוא מבסוט".

"במסע, היה דווקא יותר מקום להיות בלי השכול. ה'לא שגרתי' פה הוא 'נורמלי', ולא מפחדים מהרגע בו יגיע המכשול בשיחה, ממתי שישאלו במה ההורים עובדים או כמה אחים יש לך", היא משתפת, "עכשיו, לקראת הפרידה מהמערכת, אני מקווה שאוכל להרגיש שהצבא הוא גם שלי וגם שלו". 

שחר

שחר, המשרתת כקצינה, התגייסה לפני 4 שנים, כמעט שבועיים אחרי אחיה התאום, סהר סודאי ז"ל. "שנינו עברנו הכול יחד מאז שנולדנו. למרות מה שאומרים על תאומים, לא ממש היינו באותה החבורה", היא מודה, "היום אני נמצאת גם בשלו. הקשר שלנו התהדק אפילו יותר בגלל הצבא והמלחמה - דאגנו אחד לשנייה, והיינו מתקשרים זו לזה בסוף כל יום לשאול איך הוא עבר".

שחר עם אחיה התאום, סהר ז"ל, במסיבת הפרום

סהר ז"ל ,סמל, מפקד ולוחם בפלחוד רותם בגבעתי, נפל במאי 2024 במהלך משימה ערכית בצפון רצועת עזה. "הודיעו לי מה קרה עוד לפני ההורים שלי, בגלל שהייתי אז בבסיס", היא משחזרת בזהירות, "הייתי צריכה להמתין עד שקציני הנפגעים יספרו גם להם. היה מאתגר מאוד לדבר על האובדן בבית, כי לא רצינו להכביד אחד על השני. אבל שמנו את הדגש על להנציח את סהר - אירגנו מרוצים, הדבקנו סטיקרים ותמונות שלו ברחובות והקמנו גינה לזכרו ולזכר חבר נוסף שנפל".

אחיה, סהר סודאי ז"ל

חודש לאחר שאחיה נהרג, שחר חזרה ליחידה. "הרבה דברים השתנו, גם באופי השירות", היא משתפת, "פתאום הגעתי וראיתי הרבה מדבקות שלו בבסיס, משהו שנעשה כמובן מכוונה טובה, ושמחתי ממנו בדיעבד - אבל באותו הרגע זו הייתה קצת כאפה. רציתי לחזור, גם כדי להמשיך לתרום, וגם כי הרגשתי שהמסגרת המחייבת תעזור לי לא ליפול למחשבות. גם לכאב האישי יש מקום, אבל העבודה, לצד קבוצות של משפחות ותאומים שכולים, הייתה לי משמעותית - במיוחד בהתחלה".

משמעות דומה מצאה גם בעזרת החיילים האחרים במסע לקראת השחרור. ברוח היום האחרון, היא מספרת על החשיבות של התוכנית בעשיית סדר לגבי המשך הדרך - מטיפים לכתיבת קורות החיים ועד להסבר מפורט לגבי זכויות ושאלות ייחודיות למשפחות שכולות. "זה עוזר לארגן את הראש, עם כל החששות והתהיות בצעדים הראשונים כאזרחית, טפסים ותשלומים שמחכים. וגם מבחינת המפגש עם אנשים שנמצאים בסיטואציה דומה. הקושי שאי אפשר להתייעץ עם סהר קיים תמיד - במקום השיחות איתו אני בוחרת לדבר עם אנשים שעוברים את אותו המסע".

נועה

באחת הפעילויות על חוף אולגה, קיבלו החיילות והחיילים במסע דף עליו סומן 'גיוס' ו'שחרור' - ובין שתי הנקודות האלו, נתבקשו לשרטט את מהלך השירות שלהם. לנועה היו לא מעט תחנות לסמן: גיוס לגרעין נח"ל, בחירה להיות מ"כית במגל, טירונות חורפית שאהבה מאוד, פיקוד על מחלקה בפלוגת איתן, וסבב ב' שהיווה שינוי של 180 מעלות במחו"ה אלון. 

"לאורך השנתיים, הכרתי צבא שונה מזה שליווה אותי כיתומת צה"ל, אחד שיודע גם להיות קשוח ולתת ריתוקים, ועכשיו נגלה איך יראה הקשר עם המערכת אחרי השחרור".

את הסיפור שלה, ושל אביה, רס"ן דוד כרסנתי ז"ל, היא בונה מההתחלה: "הוא נולד באנגליה, לימאי ישראלי ואמא מדרום אפריקה. אחרי שגדל בחו"ל, היה לו חשוב להקים משפחה בארץ. הוא חזר והתגייס להיות קצין אקדמאי, ועם הרבה עקשנות, שירת בתור כימאי בחיל האוויר - כלומר, היה אחראי על חומרים כימיים ודלקים של מטוסים".

נועה עם משפחתה

"אבא שלי נפטר מסרטן בגיל 44, כשהייתי בת שנתיים וחצי", היא ממשיכה, "ומה שיפה בתשובה שלי ל'למה את הכי מתגעגעת', וזה מצחיק להעיד ככה על תשובה של עצמך, הוא שאני לא באמת זוכרת. אני מכירה אותו רק מתמונות וסיפורים, שאם אאמץ אותם הם יהיו שלי ויהפכו לעובדות. בעצם אני מתגעגעת לרעיון, לנוכחות שלו בחיים שלנו".

אביה של נועה, רס"ן דוד כרסנתי ז"ל

"אנשים אומרים לפעמים 'אם הוא היה רואה אותך היום, הוא היה גאה' - וזה מעניין, כי אנחנו עוסקים הרבה בלרצות את ההורים, אבל בגלל שהוא לא חווה אותי בכלל כבת אדם בעולם, אני לא בטוחה איך לעמוד בציפיות האלו. אבא שלי אהב מאוד ספרי פנטזיה, וזה משהו שהאחים הגדולים שלי דומים לו בו - קשה לדעת אם זה באמת מגיע מהם, או מרצון להתקרב אליו. אז כן, מורגשת חובה מסוימת להיות שליחים של מי שהוא היה".

"כשאתה הופך ליתום או אח שכול לפני הגיוס, האמון במסגרת עלול להיפגע. יש לפעמים אצבעות מאשימות - אותו גוף שמגן עליי לקח את האדם שאני הכי אוהב. אבל הסיפור שלי הוא דווקא שכל קיץ הייתי הולכת לקייטנה של הצבא שמטרתה לשמח אותי, ולטיולי אביב של חיל האוויר שבאו לעשות לי טוב, ובזכותם הכרתי חלק מהחברים הכי טובים שלי. אני מקווה להיות מקום לתקווה עבור אימהות שרואות את הילדות שלהן במצב דומה, ולהעיד שאני מרגישה אהובה".

עכשיו, בהמשך לפעילויות שזכורות לה מהילדות, השתתפה נועה גם ב'בחזרה לעתיד' - בו, באופן מיוחד, ישבו יחד יתומים ואחים שכולים. "זה היה מפגש כל כך ספציפי, שלא חשבתי שהוא אשכרה יקרה", היא מחייכת, "אבל הימים האלו מוערכים. היה משהו בלשבת מול אח שכול, ולהרגיש שאין היררכיה בין הכאב שלנו, שהיה עבורי חשוב. האובדן אצלנו יושב על מקומות שונים, ולכן בחיים לא אגיד 'אני מבינה', אבל כן יש לנו התמודדות משותפת עם הנצחיות של החוסר. אני מקווה שנצליח לעזור גם למי שעוד לא הרגיש בנוח להגיע לפה".