הקמ"ן שנשלח בידי הרמטכ"ל - לחפש את האמת מעל תעלת סואץ

זה היה ביום השני למלחמת יום הכיפורים. שעה שקרבות קשים התחוללו בסוריה ובמצרים, ומדינת ישראל נאבקה על קיומה, נקרא קצין מודיעין צעיר ללשכת ראש אמ"ן. הוא לא ידע מדוע זומן, ולרגע לא העלה בדעתו שהבקשה שהוא עומד לשמוע - תהפוך לאחד הזיכרונות המשמעותיים בחייו.

באותם ימים שירת אל"ם (במיל') יהודה שפר כעוזר קמ"ן אוגדה 252, לאחר שנתיים שכיהן כקצין המודיעין של חטיבה 401. לאור ניסיונו, שפר הכיר את קו התעלה ואת שטח מצרים כמו את כף ידו: מסיורים, תצפיות, שיחות עם צוותי הטנקים ודיווחים בלתי פוסקים על כל תנועה בצד המצרי. "בונקרים, עמדות טנקים, הכנות של האויב בשטח - הכול עבר את העיניים שלנו, ודווח מיד למטה הכללי".

לכן, כשהוקפץ ללשכה הבכירה ביותר באמ"ן, היה משוכנע שמחדל קרה במשמרת שלו. "הבור היה עמוס באנשים, והכניסו אותי לדבר עם הרמטכ"ל. התייבש לי הגרון. הלשון קפאה. הייתי בטוח שגרמתי לאסון המוני", הוא משחזר.

"הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר, לחץ לי את היד כאילו הייתי חבר ותיק מהפלמ"ח. ואז, הוא אמר את הדבר הנורא ביותר שקצין צעיר יכול לשמוע ממפקד: 'יהודה, המודיעין שלי קרס'".

למעשה, באותן שעות גורליות, התקבלו ידיעות מודיעיניות סותרות, עד כי הרמטכ"ל התקשה מאוד לקבל תמונת מצב מדויקת, ולקבוע מה אמת ומה כזב. והשאלה שהייתה על השולחן קריטית למדי: האם עוצבות השריון המצריות כבר חצו את התעלה, או שהן עדיין מאחור, בעורף מצרים?

"אני רוצה שתעשה בדיוק את מה שעשית בפיקוד הצפון ב-67'", הנחה את יהודה. בתקופה ההיא היה שפר סייר אוויר בפיקוד: הפק"ל שלו היה מצלמה כבדה, והוא טס מעל גבול מצרים, זיהה עמדות אויב, עקב אחר ירי לעבר יישובי הצפון והעביר מידע למפקדים - דרך איורים ששרטט.

כמה ימים אחרי אותה השיחה עם הרמטכ"ל, הוא כבר חבר לטייס, והמריא יחד איתו מעל שמי מצרים. "מדי יום יצאנו לטיסה אחת בבוקר, והשנייה בצהריים. כך הצלחנו, לבקשת הרמטכ"ל, לגבש תמונת מצב ברורה לגבי הקרבות והתוצאות שלהם".

אבל ב-13 לחודש, הכול שוב התהפך. בשעות הבוקר יהודה והטייס עלו שוב לאוויר, לגיחה מעל תעלת סואץ. "חיפשתי כרגיל את העוצבות שעליהן הייתי צריך לפקוח עין, ולדווח האם הן נעו לעבר החזית, או שהן עוד בעורף", הוא מתאר. 

"ופתאום, ענן אבק התרומם מהקרקע. ההדף ערבב את האבק עם דלק, שיחד יצרו עננה שחורה ענקית. מתוך הגיהנום הזה - הופיעה מחט, שהפכה לעמוד חשמל, ואז לטיל נ"מ. הפניתי את תשומת ליבו של הטייס לטיל שהגיע משמאל, וברגע חולף אחד נוסף מימין, ובטיל השלישי - בום".

יהודה נפלט מהמטוס הבוער, בגובה 30 אלף רגל. "מסכת החמצן נתלשה, השמיים והארץ התחלפו, ואני הבנתי שאני מתחיל לאבד את ההכרה", הוא משחזר והזיכרון עוד חד בראשו, "המצנח לא נפתח, ובמינוס 40 מעלות אתה מרגיש כאילו אתה עובר בתוך מנהרה מלאה בסכיני גילוח".

"לא ניתן לתאר את המעבר משליטה מלאה בכל מה שאתה עושה: משקפת, מפה, מיקרופון, ושנייה לאחר מכן להתגלגל באוויר בחוסר אונים מוחלט, בלי שום יכולת שסיגלת לעצמך", הוא משחזר. אבל כשיהודה הבין שהוא היחיד שיכול להציל את עצמו באותו רגע, הוא דחף את ידו לכיוון הכתף, ופתח את המצנח ידנית בכל הכוחות שנותרו בו.

לאחר הפתיחה איבד את ההכרה סופית, והתעורר רגע לפני הנחיתה על הקרקע. "השעה הייתה בערך 10:30 בבוקר, והבנתי שאין לי ברירה אלא לברוח - אחרת אלקח בידיי המצרים".

אבל איך הוא ידע לנווט לאחר שנחת על דיונה אקראית במצרים? ובכן, יהודה הבין בדיוק לאן ללכת - בגלל, או אולי בעצם בזכות, הפציעה שספג בעין. "כיוון שידעתי מה השעה, הבנתי שהכיוון בו השמש הכאיבה לי הכי הרבה הוא מזרח, ושם ידעתי שנמצאים כוחותינו. היה ברור לי שאסור לאבד מגע עם השמש, ונסתי מזרחה".

הוא שמע אנשים מתקרבים אליו, והיה בטוח שזה הסוף שלו, אך התברר למזלו הרב שאלה היו כוחות שריון שהדרימו מרמת הגולן. הם התעקשו לפנות אותו מיד לתל השומר, שכן היה פצוע באורח קשה, אבל הוא התעקש למסור את עדותו ורשמיו הבהולים מיד לאחראים בחדר המבצעים של חה"א - ורק לאחר מכן להתפנות לבית החולים. "לצערי, כבר ברגעי האסון היה לי ברור שהטייס שהיה איתי, סרן רני עפרי ז"ל, לא שרד את הפגיעה". 

50 שנה חלפו מאז, הטכנולוגיות ומערכות האיסוף השתנו והתקדמו לבלי היכר - אך המסר של יהודה לקציני המודיעין נשאר זהה, והמשיך להדהד גם כשפגשנו אותו בכנס הקמ"נים של מודיעין השדה: איש מודיעין חייב לדעת להטיל ספק גם במידע שנראה ודאי, וגם בדעותיהם של מפקדים בכירים ממנו. "חובתכם", קרא להם מעל הבמה, "היא לפתח ספקנות ועמוד שדרה. תקראו. תלמדו. תתפתחו אינטלקטואלית. זה חשוב לא פחות מהתפקיד אותו אתם ממלאים".