נידוני קהיר

ב-ט' בשבט נערך טקס האזכרה לשני "נידוני קהיר": סא"ל ד"ר משה מרזוק וסא"ל שמואל עזר, שהוצאו להורג ב-31 ינואר 1955(ח' בשבט תשי"ה). כ-100 איש נטלו חלק בארוע המרגש לצד נציגי המשפחות, וביניהם מפקדים, קצינים וחיילים מ-8200, מדור נפגעים עשרות תלמידות, מנכ"ל המל"מ ונציגי קרן קדושי קהיר.

במשפט שהסתיים ב-28 בינואר 1955 נידונו שאר חברי רשת "מבצע סוזנה" לתקופות מאסר שונות עם עבודת פרך. היה זה אחד מרגעי השיא בפרשה שבהמשך תהפוך ל"עסק הביש". כל חברי הרשת, אנשי ״מבצע סוזנה", היו קצינים באמ"ן, כולם חיילים ללא מדים. כולם שילמו מחיר יקר, חלקם בחייהם.

נתן אלתרמן כתב עליהם ב"טור השביעי" בעיתון "דבר" את "הדף הפתוח" :"...כי חרפה היא שכך נשפך דם יהודי/בשנה השביעית לקיום המדינה... עוד פתוח הדף... ומשלח צמרמורת חידוש שניים מהשישה, מאיר זפרן ומאיר מיוחס, שוחררו ב-1961. ארבעת "אסירי ציון" האחרונים בקהיר שוחררו בפברואר 1968. אחד מהם היה רוברט דסה. בתווך היו מערכת סיני בסוף 1956 ומלחמת ששת הימים ב-1967.

הקרבה ומסירות, להט ציוני, יומרה וחובבנות, כשלים מבצעיים, בגידה, הטיית עדויות, זיופי מסמכים, שקרים, נטישת חברי הרשת בכלא לגורלם, מוות וטרגדיות אישיות של רבים ושל מדינה שלמה, האשמות ותכנים, מערכות יחסים קשות בקהילת המודיעין ובמערכת הפוליטית, התחמקות מאחריות, וועדות חקירה – זהו על "קצה המזלג" סיפורו של "עסק הביש".

מכל מגיבורי וקרבנות "עסק הביש" נותר עימנו רק רוברט דסה בן ה-90.
69 שנים אחרי ההוצאה להורג, 56 שנים לאחר שחרור "אסירי ציון" האחרונים בקהיר- הגיעה העת לחבק ולהוקיר.

ב-31 ינואר 1955 (י' בשבט תשי"ה) הוצאו להורג ד"ר משה מרזוק ושמואל עזאר, חברי רשת "מבצע סוזנה". היה זה אחד מרגעי השיא הטרגיים של פרשת "עסק הביש".
חברי רשת "מבצע סוזנה", צעירים יהודים ציוניים מקהיר ואלכסנדריה, גויסו במצרים ב-1951 במצרים ע"י אברהם דר, נציג יח' 131 של אמ"ן בהנחיית ר' אמ"ן, בנימין גיבלי.

המטרה היתה להקים רשת ריגול וחבלה שתופעל רק בעת מלחמה במטרה לשבש פעילות צבאית מצרית מול ישראל. ברקע היה החשש של הצמרת הבטחונית מדינית מסבב לחימה שני מצד מדינות ערב לאחר שנכשלו בניסיון להשמיד את מדינת ישראל במלחמת העצמאות.

לרשת לא היה מפקד וחסרו כספים ואמצעים. בין 1952-1953 חלק מחברי הרשת הגיעו לארץ ועברו הכשרה ואימונים חלקיים, שטיבם עורר טירדה בקרב אלו שידעו ואף התריעו. במקביל, החל ר' המוסד אז, איסר הראל, שלמד באקראי על הקמת יחידה מבצעית בתחומי אחריותו, להתריע מפני ההשלכות והכישלון.

בהמשך, בקיץ 1954, נשלח למצרים ע"י בן צור, מפקד יח' 131, אנרי אלעד כדי לפקד על היחידה. זאת למרות שלאלעד היתה "קופת שרצים", והוא הודח הן מהפלמ"ח והן מצה"ל בגין גניבה ועוד.

בהתאם להנחיות שקיבלו דרך אברי אלעד החלו חברי הרשת בראשית חודש יולי 1954 בביצוע פעולות חבלה, שנועדו להכשיל את ההסכם האסטרטגי שנחתם בין בריטניה לבין מצרים לפינוי הכוחות הבריטיים ממצרים. החשש בארץ הלך וגבר וב-23 ביולי 1954 תוכננו מספר פעולות "גדולות" להכשלת ההסכם.

באותו יום, ב-23 יולי, על מדרגות קולנוע "ריאו" באלכסנדריה עלה עשן ממטען התבערה המאולתר, שהיה בכיס מכנסיו של חבר הרשת, פיליפ נתנזון. אנשי הביטחון שהמתינו במקום עטו על נתנזון ועצרו אותו ו"מבצע סוזנה" החשאי הפך ל"עסק הביש". ראש הממשלה, משה שרת, לא ידע דבר. שהב"ט, פנחס לבון, ור' אמ"ן, בנימין גיבלי התנערו מאחריות אך נאלצו לשלם מחיר.

במקביל, ולאחר גל המעצרים נמשכו החקירות והעינויים במהלכם ניסתה מרסל ניניו להתאבד.
המשפט נערך בדצמבר 1954, גזרי הדין ניתנו ב-28 ינואר 1995. ב-31 ינואר 1955 הוצאו להורג ד"ר משה מרזוק והמהנדס שמואל סמי עזר. שאר ששת הנידונים למאסר החלו לרצות עונשם עם עבודות פרך.

בהמשך ולאחר וועדת אולשן-דורי באו התפטרות שר הבטחון, לבון, חזרת בן גוריון מהמדבר לתפקיד שהב"ט והדחתת ר' אמ"ן גיבלי אותו החליף יהושפט הרכני.
אי השקט הפוליטי ב-1955 הפך רק ב-1960, ולאחר שלנון גילה שהיו זיופים והוית עדויות ודרש מבן גוריון את זיכויו, למהומה פוליטית, שהביאה להפיכת "עסק הביש" ל"פרשת לבון". זו הביאהוף לפרישת בן גוריון למדבר בפעם השניה (1963).

7 וועדות בדיקה, חלקן וועדות יחיד, הוקמו מאז 1955 ועדיין נותרו סימני שאלה רבים פתוחים.
שניים מהאסירים השתחררו ב-1961, ארבעה נותרו במאסר עד לאחר מלחמת ששת הימים וגם אז השתחררו רק הודות להתעקשות ר' המוסד, אלוף מאיר עמית, שנאבק למען שחרורם. בדרך היו מערכת סיני עם 5,000 שבויים מצריים בסוף 1956 ומלחמת ששת הימים עם 6,000 שבויים מצריים. ששת "אסירי ציון" בקהיר חשו אז וגם לאחר השחרור שמדינת ישראל נטשה אותם.

כולם היו קצינים באמ"ן, חיילים ללא מדים. כולם שילמו מחיר יקר, חלקם בחייהם.
מאז שחרורם של ארבעת האסירים האחרונים בפברואר 1968 "חיבק" מאיר עמית, כראש המוסד, את כולם, כולל משפחות שני נידוני קהיר. גם רוב ראשי המוסד שבאו אחריו אימצו אותם לחיקם.

על אמ"ן, שהוא זה שגייס אותם במצרים ושלח אותם למשימות מסוכנות, שחלקם הקריב חייהם למענן- לחבק, להתנצל, להודות ולהצדיע. אמנם, גם השנה מארגן אמ"ן את טקס האזכרה לזכר שני נידוני קהיר בהשתתפות חיילים מאמין אך בכך לא די.

גזרי הדין- 28 ינואר 1955
פירוט גזרי הדין של חברי הרשת שניתנו ב-28 ינואר 1955 בבית הדין הצבאי בקהיר:
• משה מרזוק ו–שמואל עזר נידונו למוות בתליה. השניים הועלו לגרדום ב-31 בינואר 1955, לאחר מותם הועלו השניים לדרגת סא"ל.
• ויקטור לוי, ו-פיליפ נתנסון נידונו למאסר עולם עם עבודת פרך. השניים שוחררו ב-1968.
• מרסל (ויקטורין) ניניו ו-רוברט דסה נידונו ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך שוחררו ב-1968.
• מאיר זפרן ו–מאיר מיוחס נידונו ל-7 שנות מאסר. ב- 1961 שוחררו והורשו לעזוב את מצרים. אברהם דר –"ג'ון דארלינג", ואברי אלעד–"פאול פרנק" – נידונו למוות שלא בפניהם.
• אלי יעקב נעים – נמצא חף מפשע ושוחרר. לאחר שעלה ארצה עבר חקירות נחשד שהפליל חבריו.
• סיזר יוסף כהן (פקיד בנק שהודה בשל העינויים) – נמצא חף מפשע ושוחרר ממעצרו.

סא"ל מקס מאיר בינט ז"ל

מקס מאיר בינט נשלח למצרים ע"י יח’ 131 כלוחם סתר למטרת איסוף מודיעין על פרוייקטים צבאיים. הוא היה אמור להיות "זאב בודד" אך בשלב מסויים התבקש להעביר אל חברי רשת "מנצע סוזנה" כספים . לשם כך נפגש עם מרסל ניניו. היתה כאן הפרה חמורה של עיקרון המידור. יחד עם חברי הרשת נעצר גם מכס מאיר בינט וענר חקירות ועינויים.
ב-21 דצמבר 1954, יום לפני עדותו בדיון בבית הדין הצבאי, התאבד בתאו.

הדף הפתוח
המשורר נתן אלתרמן פירסם ב-11 פב′ 1955 (כ-10 ימים לאחר ההוצאה להורג) במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר" את המקאמה "הדף הפתוח" על מעצר חברי הרשת במצרים. בשל מגבלות צנזורה הנוסח רומז ומאשים ולא מדווח במפורט. מובאים להלן קטעים:

"ישראל, רוחקים והולכים המשפט ועשן העולה
אך הדף – עוד פתוח הוא תחת ידך.
דף אשר לצעירי יהודי גולה
שבאו שעריז של מוות בעדך.
עוד פתוח הדף, ועינו צופיה דוממה,
ואפשר שלא כל דבורינו מכים בו הד,
ואולי קצת זרה לו אפילו צדקת הגנאי והחמה
ששפכנו על ראש התלין הזד...
כי חרפה היא שכך נשפך דם יהודי

בשנה הרביעית לקיום המדינה.
הוא שומע כזאת. והסבר הוא אינו שואל,
אבל עצם טיבו הוא עדות כי הדם הלזה נשפך
לא על אף היותר ועל אף קיןמך, מדינת ישראל
כי בגלל ומפני שקימת הנך.
עוד פתוח הדף. אלמוני הוא ובשם לא קורא,
אבל בין הגדרות ותארים, הבאים בו לתבע חותם,
הוא לפתע עולה ומשלח צמרמרת חדוש ומורא
בספור המוזר והזר אשר בין המדינה והעם....“
נתן אלתרמן