כך נראה יום כשירות בבית הספר לסיוע מנהלתי קרבי - רק תבואו למטווח עם אטמים

הדרך לבית הספר לסיוע מנהלתי קרבי, עוברת דרך עיר הבה"דים, מעבר לגבעות החול הצהובות, מהן מגיחים כבר החיילים הראשונים לסיים את שלב הניווט. כעת עוברים כאן עשרות נגדים וקצינים מפלוגות הסיוע: אנשי לוגיסטיקה, טנ"א ורפואה, בגילאים מגוונים כמעט כמו תגי היחידות שעל כתפיהם.

בשעה 9:30 הם כבר היו על ציוד מלא, רצים בין תחנות ניווט בשטח בנוי, עצירת דימומים, כושר, מעצורים בנשק, ושני פרקי יל"מ (ירי לאחר מאמץ), כשלנגד עיניהם מטרה ברורה: לשפר את הכשירות המבצעית שלהם, כשלרשותם רק מספר ימים ייעודיים במהלך השנה.

ברשרוש של נשקים וקסדות, נכנסו הראשונים למטווח מספר 6. שם המתינו להם שני סבבי ירי, וביניהם פרקי ריצה על מנת לדמות תפעול של נשק לאחר מאמץ. אטמים באוזניים, והוראות אחרונות ממפקדת המטווח: 'להרפות אחיזה' ו'להשקיע בכדורים הראשונים, השאר יתכווננו לפיהם'. הניקוד, אותו יחשבו אחרי ספרינט למטרות הקרטון, יתווסף לציון הכולל של יום הכשירות - וישפיע על המשך התוכנית האישית שיעבור כל אחד. 

אז למה בעצם נחוצים הניווטים, הרמת המשקולות, תפעולי המעצורים והמבחנים? "ברור לכולם שלוחם הוא לוחם, ואנשי סיוע מנהלתי הם קודם כל בעלי תפקיד מקצועי", מבהיר סא"ל ג', מפקד בית הספר שהגיע במקור מעולם הלחימה, עבר הסבה, ושירת בין היתר כקצין הלוגיסטיקה של הקומנדו ו-551. "אבל בשנתיים של מלחמה, הבנו עד כמה האנשי האגף נמצאים כתף אל כתף עם הלוחמים בשטח - ומבצעים פעולות מקצועיות תחת אש".

"אין תחליף לחיילים שנכנסים לתקן כלי בין ההריסות, להעניק טיפול רפואי, או להוביל שיירות לוגיסטיות של תחמושת ואספקה לכוחות. אין כמו המפגש הזה, המבט בעיניים כשדואגים ללוחמים לארוחה חמה", הוא מתאר, "לכן הבנו שחייבים להתאים את הכשירות המבצעית של אנשי המעטפת למציאות החדשה: מבחינת חוסן, קבלת החלטות, התמצאות בשדה הקרב וגם ביטחון בנשק. בעצם, חל כאן שינוי תרבותי ותפיסתי".

כמובן שזה אתגר לא פשוט לדחוס לזמן כה מצומצם הכשרה שאורכת כמה חודשים. אך ממרץ האחרון בונים בבית הספר תוכנית שלמה, שימי כשירות הפרט הם יריית הפתיחה שלה: "אנחנו מגדירים את הרף בו יעמדו חיילי ומפקדי הסיוע המנהלתי הקרבי, עם תמונה ברורה בראש בכל הנוגע לאספקת הציוד האישי המתאים ביותר, הקניית מיומנויות והבטחת הזכויות להן הם ראויים. המטרה היא שאם מישהו מגיע עם יכולות ברמה X, בסיום ההכשרה הוא ייצא X+10".

הסבבים במטווחים המשיכו, הצללים החלו להתארך ותרמילים ריקים נערמו על הרצפה. מדי פעם, אחד החיילים יצא לענות לשיחת טלפון, כי העבודה השוטפת שלהם לא מפסיקה, אפילו לא לכבוד מבחני מאמץ. 

"אני לוקח את היום הזה מאוד לטובה", משתף רס"ל ס', אחד מאלו שכבר השלימו את השלב האחרון, "פגשתי פה חברים שלא ראיתי מאז הפיצול ליחידות. ובאופן מקצועי, צריך את החיזוקים האלו, כי בזמן תמרון - אתה לגמרי שם.  אני זוכר שליוויתי את צק"ח 401 - הם אבטחו אותי בזמן שטיפלתי במשאיות והאמרים שהתחפרו, כדי שהכוח יוכל לדחוף קדימה".

היום כמעט הגיע לסיומו, ועדיין לא הצלחנו בדיוק ל'דקור' את האירועים שהובילו לשינוי התפיסתי והקמת בית הספר הייחודי. ואז, נתקלנו בשלישיית חיילים יושבים ליד רכב עמוס בציוד. מפקדם ניסה לשדל אותם לשתף בחוויות מהתמרון, אך הם היססו - עד שהוא נשבר והחליט לספר לנו בעצמו.

"ביחידת הניוד 5515 (המטכ"לית), קלטנו סדרה חדשה של רכבים", מספר רנ"ג א',  "הם עוד לא נכנסו ל'שגרת אחזקה', כלומר, עוד לא היה מלאי מסודר של חלקי חילוף עבורם. פעם אחת בתחילת המלחמה, רכב כזה נתקע במהלך פינוי פצועים בפאתי חאן יונס".

"במצב כזה, אתה צריך להיכנס כדי לחלץ את המחלצים. הצוות הרפואי הצליח לחבור למסוק ולפנות את הפצועים, אבל הכלי עצמו נשאר ללא יכולת תנועה. רס"ר י'", אמר המפקד בעודו מצביע לעבר אחד החיילים, "יצא לתקן אותו, ודיווח אחורנית אליי שנהרסה משאבת המים". 

"מאוחר בלילה, הצלחנו להעביר אליו דרך חוליית לוחמים את החלק הספציפי - ורס"ר י' ריתך לעצמו את הכלים המותאמים כדי לחלוץ את המשאבה, להחליף אותה, ובאמת להשמיש בחזרה את הרכב לעוד משימות קריטיות".

כמוהו, כמעט לכל נגד או קצין במערך הסיוע המנהלתי הקרבי יש מקרה בוחן בו חצו את הגבול לטובת התפקיד. הניסיון שלהם - הוא המנוע האמיתי מאחורי בית הספר החדש. "זה משהו שילווה את המערך שנים קדימה", פסק סא"ל ג', "איפה שהלוחמים יהיו, גם אנחנו, עם הידע המקצועי, ולצידו הביטחון להתמצא בשדה קרב".