מאמר תגובה לברבינג וגליק - אביב טטרסקי

פורסם לראשונה בדצמבר 2019

בגיליון אוקטובר התפרסם מאמרם של אריק ברבינג ואור גליק על ההתמודדות של השב"כ ומערכת הביטחון עם מה שנקרא לעתים בישראל "אינתיפאדת הסכינים"בשנים  2015-2016[1]. המאמר מאפשר הסתכלות על האופן שבו תופס הממסד הביטחוני את האירועים. מטבע הדברים המאמר מתייחס גם לאירועים נוספים כגון האלימות הנרחבת שפרצה – בעיקר – בירושלים בקיץ 2014. מאמר התגובה שלהלן נכתב מתוך הבנה שפרספקטיבה ביקורתית של ארגונים אזרחיים כוללת ניתוח ותובנות אשר נעדרים מן התמונה שמציירת מערכת הביטחון. תקוותי היא לקדם דיון שיאפשר מבט שלם יותר שגם ישכלל את פעולתן של הרשויות בישראל, וגורמי הביטחון בכללן, בהתמודדות עם האלימות שהיא חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האירועים האלימים בירושלים בשנים 2014 ו-2015 מהווים עבורי נקודת ציון בכמה וכמה מובנים. כתושב ירושלים, כחוקר בעמותת עיר עמים[2] וכאקטיביסט שפועל ברחובות העיר זו היתה תקופה אינטנסיבית ומאתגרת ביותר מרמה אחת. מרבית הזמן ומיטב האנרגיה שלי הוקדשו במשך חודשים ארוכים להתמודדות – אישית, מקצועית ופוליטית – עם גלי האלימות[3].

התובנות שאפרוש להלן מגיעות, אם כן, ממקום מקצועי ואישי כאחד. הפרספקטיבה שלי מורכבת מהשתתפות בדיונים של רשויות המדינה, פגישות עם בעלי תפקידים במערכת הביטחון וארגונים אזרחיים, בחינת מעשיהן של קבוצות אידאולוגיות – ישראליות ופלסטיניות - שפעלו והשפיעו על האירועים ומגע קרוב עם ההתרחשויות ברחובות של השכונות הישראליות והפלסטינית של ירושלים. למקרא המאמר של ברבינג וגליק עלתה בי תחושה חזקה שיש כאן הזדמנות לדיאלוג בין הזווית הממסדית-ביטחונית שהוא מנסח לזווית האזרחית והחוץ ממסדית שלי. זו הסיבה להעלאת הדברים על הכתב ותקוותי היא שהנחת שתי נקודות המבט זו לצד זו אכן תאפשר הרחבת מבט וחשיבה.

אם כן הדברים שאכתוב כאן מבוססים על המציאות בירושלים, בעוד שמאמרם של ברבינג וגליק התייחס לגדה המערבית כולה. אולם מאחר שירושלים הייתה המוקד של האירועים האלימים בתקופה המדוברת והזרז לאלימות שהתפשטה בגדה המערבית יש ערך להתמקדות במה שהתרחש בעיר.

ברבינג וגליק מקדישים את חלקו הראשון של המאמר לאבחון מאפייניה הייחודיים של האלימות הפלסטינית בשנים 2014 ו-2015 ואילו בחלקו השני מתארים את דרכי ההתמודדות של מערכת הביטחון עם האתגר שהיה שונה ממה שהיא הכירה בעבר.

למרות שאתחיל ממספר השגות לגבי החלק הראשון, האבחוני, של המאמר הרי שברצוני להתמקד בהתייחסות לחלקו השני, המעשי. שם ברצוני דווקא להתבסס על הניתוח של ברבינג וגליק ולהראות שניתן להסיק ממנו מסקנות נוספות על אלו שהם הגיעו אליהן. מסקנות אלו למרות שהן מפתיעות, שלא לומר מנוגדות למובן מאליו הרווח בישראל, נובעות בצורה מתבקשת מהניתוח של ברבינג וגליק.

אבחון האלימות והגורמים לה

בחלק הראשון של המאמר ברבינג וגליק מתארים את הסיבות להתפרצות האלימות בקיץ 2014:

"במידה רבה מבצע 'שובו אחים' [החיפושים אחרי יעקב פרנקל, גלעד שער ואיל יפרח שנחטפו ונרצחו ביוני 2014 א.ט.] תרם לפריצת גל הפרות סדר ... הן התחזקו עוד יותר על רקע מערכת 'צוק איתן' " וגם "הפרות הסדר והפיגועים בשנים האחרונות היו באופן מובהק תגובה ואף נקמה על פעולות ישראל בהר הבית ומבצעי 'שובו אחים' ו'צוק איתן'".

מתיאורים אלו שיש בהם כמובן מידה רבה של אמת, מושמטת באופן תמוה ביותר חטיפתו ורציחתו של מוחמד אבו ח'דיר, הנער בן ה-15 תושב שכונת שועפאט שבירושלים. רציחתו של אבו ח'דיר זעזעה ונחרתה בזיכרון של חלקים נרחבים מקרב הציבור הישראלי והרצח היווה בפירוש גורם מרכזי להפרות סדר נרחבות. אלו החלו בשועפאט, שכונת מגוריו של אבו ח'דיר, והתפשטו ממנה לרחבי העיר. החיים בירושלים שובשו למשך שבועות ארוכים וההתמודדות עם הפרות הסדר היוותה אתגר גדול לכוחות הביטחון. לכן קשה להבין כיצד אירוע מכונן זה הושמט מהניתוח.

אינני יודע האם ברבינג וגליק סבורים כי בסכסוך הישראלי-פלסטיני האלימות והטרור הם נחלתו של הצד הפלסטיני בלבד, אולם בניתוחם הם בוודאי מסייעים בהתקבעותה של תפיסה כזו אצל הקורא הלא-ביקורתי[4]. כך מתחזקת התפיסה השגויה ש"לעד נחיה על חרבנו" מכיוון שלכאורה אלימות פלסטינית היא כוח טבע שאינו תלוי במעשיה של ישראל או במחדליה. מבחינה אופרטיבית ברור שבלי לזכור את תוצאותיה של האלימות הישראלית גורמי הביטחון הישראלים לא ישקיעו את תשומת הלב והמשאבים הראויים על מנת למנוע אותה. ואבהיר, ההתעכבות שלי על רציחתו של אבו ח'דיר אינה באה לקבוע "מי התחיל". הרי שבועיים לפני שנרצח נרצחו בגדה המערבית שלושה ישראלים. אלא שהתעלמות מכך שאלימות פלסטינית היא לא אחת תגובה לפעולות של רשויות וגורמים ישראליים מעוורת את עיננו לגורם שעליו יש לנו את השליטה הרבה ביותר: מעשיהם של רשויות וגורמים ישראלים.

מבט נוסף אל הר הבית

הערה נוספת ואחרונה, על החלק האבחוני במאמר קשורה אף היא להתעלמות מפעולות ישראליות שהביאו להתדרדרות במצב הביטחוני: ברבינג וגליק כורכים יחד את האלימות ששטפה את ירושלים בשנים 2014 ו-2015, וטוענים כי "הפרות הסדר והפיגועים [שהחלו בשנת 2014 א.ט.] נמשכו גם במהלך שנת 2015".

למקרא הדברים נוצר הרושם שגל האלימות שהחל ב-2014 נמשך למעלה משנה אל תוך 2015. אלא שבפועל, מדובר בשני גלי אלימות נפרדים. ההפגנות האלימות והפיגועים שהתפרצו ביולי 2014 פסקו כמעט באחת בנובמבר של אותה שנה. חודשי החורף ורוב חודשי הקיץ של 2015 היו רגועים יחסית, עד שהאלימות התפרצה שוב במלוא עוזה בחגי תשרי באוקטובר 2015. הפוגה זו נעדרת מהתיאור המפורט במאמר, ולכן אין בו גם ניסיון לבאר את הסיבות לשוך האלימות ולפריצתה המחודשת עשרה חודשים לאחר מכן.

מחקר של עיר עמים מספק את החוליה החסרה: להגבלות הקולקטיביות[5] שישראל הטילה על כניסת מתפללים מוסלמים אל הר הבית/מתחם אל-אקצא[6] החל מיוני 2014 היה תפקיד מכריע בהתמשכות האלימות שהתפרצה בירושלים עם רציחתו של אבו ח'דיר גם אחרי סיום המלחמה בעזה. ברגע שהוסרו ההגבלות שככה האלימות כמעט בבת אחת[7]. בחגי תשרי 2015 חזרה המשטרה להשתמש באמצעי זה שנזקו כבר היה מוכח ופיגועי הדקירה היומיומיים בעיר העתיקה של ירושלים וסביבותיה התחדשו כמעט מיידית. הפעם התעשתותה של המשטרה, הסרת ההגבלות ואפילו הצהרה חסרת תקדים של ראש הממשלה נתניהו בנושא[8] כבר לא הובילו לעצירת האלימות.

דומה שהניתוח בתקשורת ובממסד הישראלי מתעלם מתפקידן ההרסני של ההגבלות הקולקטיביות משתי סיבות עיקריות. האחת, הן נתפסות כ"צעד בטחוני" שהוא בבחינה תגובה לאלימות ולא מחולל שלה. השניה, הגבלות על כניסת מוסלמים לאל-אקצא הוטלו גם לפני 2014 מבלי שתירשם תגובה אלימה. אולם ניתוח מדויק של ההתרחשויות חושף הבדלים משמעותיים בין הטלת ההגבלות בשנים 2014 ו-2015 לבין האופן שבו ישראל נהגה להפעיל אותן בשנים קודמות: ההגבלות על הכניסה לאל-אקצא החל ביוני 2014 לא הופעלו בשל אירועים ביטחוניים אחרים אלא על רקע המאבק הפוליטי והדתי בין פעילי מקדש לבין מוסלמים בהר הבית. יתר על כן, תדירותן ומשכן היו גדולים לאין ערוך מבשנים עברו. הסבר שלם ומקיף אפשר לקרוא בניתוח מפורט שפרסמה עיר עמים[9].

ברבינג וגליק אמנם מצביעים במאמרים על המאבקים בהר הבית כגורם להתפרצות האלימות בשנת 2015, אולם אינם מפרטים לגבי הדינמיקה של ההסלמה. כך מתאפשר להם להימנע מהמלצות מעשיות לגבי האופן בו ישראל צריכה להתנהג בהר הבית אם ברצונה למנוע הסלמה ואלימות במאבקים הבאים שלבטח עוד יתרחשו בהר.

אופני ההתמודדות עם האלימות

וכעת לחלק האופרטיבי של המאמר של ברבינג וגליק שבו הם מתייחסים להתמודדות עם האלימות הפלסטינית. כאן ברצוני להראות שדווקא אם מקבלים את הטענות והגיון הפעולה שמתואר במאמר שלהם, אפשר לגזור מכך מספר המלצות נוספות על אלו שברבינג וגליק מפרטים. המלצות אלו מנוגדות אולי לתפיסות הרווחות בממסד ובציבור. דווקא משום כך חשוב לי להדגיש כיצד הן נובעות בצורה מתבקשות כמעט מהגיון הפעולה שמתארים המחברים.

לצד מעצרים שבוצעו בידי כוחות הביטחון הישראלים מונים ברבינג וגליק שורה של אמצעי סיכול והרתעה נוספים:

"מגוון ערוצי פעולה ושת"פ בין גופי מערכת הביטחון הפועלים באיו"ש ... וכן סיוע של גופי הביטחון הפלסטיניים"; " המנהל האזרחי גם הצליח לקיים ערוץ קשר עם מנהיגים אזרחיים פלסטינים להרגעת האוכלוסייה המקומית וכך למנוע מראש הופעה של מפגעים פוטנציאליים. ... המנהל [האזרחי] העביר מסרים למנהיגות האזרחית והביטחונית - להרגיע את השטח, להפחית את ההסתה בבתי הספר ולזהות ילדים פוטנציאליים שרגישים להסתה"; " גופי הביטחון הפלסטיניים [החלו] להירתם כדי לסייע בעצירת המפגעים. ההירתמות התבטאה בפעולות ישירות ואקטיביות של הרשות ומנגנוניה לשם עצירת המחבלים מבעוד מועד"; " הדור המבוגר [הפלסטיני] ישפיע על [הצעירים] ויניא אותם מפיגוע"; "השפעה על קרובים ועל משפחה יכולות להביא אותם לטפל בבודד [ששוקל לפגוע בישראלים] ולדווח למנגנונים הפלסטיניים"; "התקבלו עשרות דיווחים על משפחות שמנעו פיגועים או עיכבו אחרים באמצעות דיווח לרשות הפלסטינית ... על ילדיהם או קרוביהם על מנת להימנע מהריסת בתיהם".

מה שמשותף לכל הדוגמאות הללו הוא ההסתמכות האינטנסיבית של מערכת הביטחון הישראלית על גורמים פלסטינים. הכותבים אינם מבחינים בתיאורם בין התגייסות וולונטרית של גורמים מתוך החברה הפלסטינית לבין מעורבות שהושגה באמצעים של הפעלת כוח או מתוך אינטרסים זרים. יש להניח שהיה מזה ומזה. מה שברור הוא שגם אם המחברים אינם כותבים זאת במפורש, ישראל מכירה במגבלות כוחה ובחשיבות של שיתוף פעולה מן הצד הפלסטיני והסתייעות בגורמים פלסטיניים, הן רשמיים (ביטחוניים ואזרחיים) הן קהילתיים, כדי להרתיע מפגעים פוטנציאליים או להפעיל עליהם השפעה ממתנת. בעצם, גורמים פלסטינים – במיוחד כאלו הסבורים שהאלימות פוגעת באינטרס הפלסטיני - יכולים לסייע להוריד את מפלס האלימות  ביעילות גבוהה יותר ובעלות נמוכה יותר מאשר ישראל עצמה. כשחושבים על כך קצת זה בכלל לא מפתיע.

הפרדוקס הירושלמי

לאור תובנה זו בולט האתגר והקושי של ישראל בירושלים. ירושלים היא הרי העיר היחידה שבה חייהם של מאות אלפי אזרחים יהודים ותושבים פלסטינים מעורבים זה בזה לבלי הכר. ולכן הפגיעוּת שני הצדדים לאלימות  גבוהה יותר בירושלים מבכל מקום אחר. והנה, דווקא בירושלים ישראל איננה יכולה להסתייע ברשות הפלסטינית לסיכול ומניעת אלימות מן הצד הפלסטיני. לא משום שהרש"פ אינה רוצה אלא משום שישראל עצמה אוסרת עליה לפעול בתחום ירושלים במישור הביטחוני והאזרחי כאחד. יתר על כן, המדיניות הישראלית בירושלים היא לנטרל לא רק את גורמי הרש"פ אלא כל גורם פלסטיני – ארגוניים, קבוצות או אינדיבידואלים בעלי השפעה – שיש להם פוטנציאל מנהיגותי במזרח העיר.

מדיניות זו נובעת מתפיסה של "משחק סכום אפס" שעל פיה ריבונות ישראלית חזקה מחייבת להצר את רגליה של כל התארגנות פלסטינית, לאומית ואף קהילתית, ושרואה בקיומו של כוח פלסטיני ירושלמי, אף אם הוא פועל באופן חוקי ולא אלים דבר המנוגד לאינטרס הישראלי. למטה נפרט מספר דוגמאות לכך.

אלא שבהתפרצויות האלימות כמו בשנים 2014 ו-2015 ונוכח העובדה שישראל נסמכת במידה משמעותית – לפי דברי ברבינג וגליק – על גורמים פלסטינים כדי למנוע ולהביא לסוף את האלימות בגדה המערבית, מתגלה אחד המחירים הכואבים שישראל עצמה משלמת בשל הגישה של ריסוק ההנהגה הפלסטינית בירושלים. ונזכיר, עיקר האלימות הפלסטינית באותן שנים התמקדה בעיר.

כשהאלימות השתוללה ובמשך חודשים תושבי ירושלים (ישראלים כפלסטינים) לא יכלו להתהלך בביטחה ברחובות העיר, או אז נזכרו לא מעט גורמים ישראלים לחפש את "הפרטנר" הפלסטיני שיסייע להרגיע את האלימות: קצינים בכירים במשטרה דיווחו בדיון מיוחד בוועדת הפנים של הכנסת שפניותיהם לאנשי חינוך וציבור במזרח ירושלים להרגיע ולרסן את השטח אינן נענות[10]. במקביל ניסו גורמים אזרחיים מגוונים בישראל – מבעלי תפקידים רשמיים, דרך ארגוני חברה אזרחית ועד לפעילים חברתיים – לקדם הצהרות ופעולות משותפות יחד עם גורמים ממזרח העיר למטרה זו בדיוק. בחלק מהניסיונות צפיתי מרחוק; לעתים קיבלתי פניות מגורמים ישראלים שביקשו להיעזר בקשרים שלי במזרח העיר, ויותר מפעם אחת נכחתי בפגישות בין ישראלים ופלסטינים שכונסו למטרה זו.

אלא שהפלסטינים, שנזנחו ונחסמו במשך שנים על ידי הרשויות הישראליות, התחמקו מלהתגייס להרגעת השטח. לא משום שתמכו באלימות או שהיו אדישים לסבל הישראלי; חשוב להדגיש שהפסקת האלימות היתה גם אינטרס פלסטיני. הרי הם עצמם שילמו מחיר כבד: עשרות צעירים וצעירות פלסטיניות מצאו את מותם כשיצאו להרוג ישראלים, אחרים הותקפו בידי ישראלים כשהתהלכו או עבדו במערב העיר והאוכלוסייה המזרח ירושלמית כולה סבלה מענישה קולקטיבית חריפה (ראו להלן). באופן כללי שררה אז במזרח ירושלים חרדה קיבוצית ואישית שהיתה תמונת מראה לחרדה ששררה בחלקים הישראלים של ירושלים.

המחיר שישראל משלמת על הפגיעה בהתארגנויות פלסטיניות בירושלים

רק הנהגה חזקה שגם נהנית מלגיטימציה ציבורית רחבה יכולה להרשות לעצמה בעת משבר כזו לפעול עם נציגים ישראלים או לקרוא לציבור שלה להימנע מאלימות. די אם נזכור את הדה-לגיטימציה הציבורית והאלימות הפיזית הישירה שמופנית בישראל עצמה בשנים האחרונות כלפי ישראלים המפגינים נגד מבצעים ומלחמות תוך כדי התרחשותן, כדי להבין עד כמה מסובך היה לגורמים מזרח-ירושלמים לפעול בצורה יעילה לריסון האלימות שהגיעה מהחברה שלהם.

 לצד היעדרה של הנהגה חזקה אירועי 2015 חשפו את חולשתה העמוקה של החברה הפלסטינית בעיר אחרי חמישה עשורים תחת שלטון ישראלי. מחד, הצעירים הפלסטינים שיצאו מדי שבוע לתקוף ישראלים, ונהרגו או נפצעו באורח קשה, לא עוררו את החברה בכללותה להצטרף אליהם. בפועל, מה שבישראל כונה "אינתיפאדת הבודדים" כלל לא היה אפקטיבי ונדמה לאוסף אירועי "התאבדות באמצעות שוטר" יותר מאשר להתקוממות פלסטינית. מאידך, לא נמצאו במזרח ירושלים הכוחות למנוע את הסבל הגדול של האוכלוסייה ואת המוות המיותר של תושבים – ובכללם נערים ונשים - שלפחות בחלק מהמקרים, ובכך מודים גם ברבינג וגליק, פעלו מתוך מצוקה אישית חריפה ואף לא הצליחו לפגוע בישראלים לפני שנורו.

מובן שחולשתה של החברה במזרח-ירושלים נובעת גם מסיבות פנים-פלסטיניות, אולם לישראל יש חלק מרכזי במציאות הזו. מה שנוגע ישירות לענייננו הוא האופן שבו ישראל קעקעה קבוצות מנהיגות במזרח ירושלים בשנים שלפני 2014. לפני שנתאר זאת חשוב שנדגיש שוב: היעדרה של הנהגה מזרח ירושלמית חזקה שתהיה מסוגלת לפעול בצורה ממתנת בעת משבר התגלה כמצב שישראל עצמה משלמת עליו מחיר כבד משקל, שמשבש את החיים בירושלים, פוגע קשות בכלכלת העיר (באותן שנתיים חלה צניחה אדירה בהיקפי התיירות לירושלים) ובעיקר עולה בחיי אדם.

בעשור שעבר חלו שינויים עמוקים בחברה הפלסטינית בירושלים. על פי סקרים שהעירייה הרבתה להתפאר בהם, עשרות אחוזים מתושבי מזרח העיר השיבו שהם מעוניינים להישאר תחת שלטון ישראלי[11]; הטאבו נגד התאזרחות נשבר ומספר הבקשות של תושבי מזרח ירושלים לאזרחות ישראלית גדל והלך; סטודנטים מזרח ירושלמים נרשמו במספרים הולכים וגדלים ללימודים באוניברסיטה העברית ועוד. פוליטיקאים, חוקרי אקדמיה ופעילים חברתיים הבחינו היטב בשינויים הללו וראו בהם סימן לניצנים של נורמליזציה של השליטה הישראלית במזרח ירושלים. היו שהרחיקו לכת ודיברו על ישראליזציה של תושבי מזרח ירושלים[12]. אנשי ימין השתמשו בכל התופעות הללו כדי לטעון ששאלת חלוקתה של ירושלים ירדה מהפרק משום שהמזרח ירושלמים עצמם אינם מעוניינים בה[13].

במקביל לכל התופעות הללו, וכחלק מהן, צמחו במזרח ירושלים באותן שנים גם הנהגות שכונתיות שהתמקדו בחיי היומיום ובצמצום פערים. הן הובילו את קהילותיהן במאבקים מקומיים שהתרחקו מהסוגיה הלאומית ומהכיבוש אלא להיפך פנו אל הרשויות הישראליות בתביעות לשירותים וצמצום אפליה. מדובר היה במאבקים אזרחיים שהתנהלו באמצעים אזרחיים ושבעצם ביטאו הכרה בכך שהשלטון הישראלי במזרח העיר אינו דבר שצפוי להשתנות בעתיד הנראה לעין. והמאבקים הללו היו, ללא ספק, חוקיים, לא אלימים ולגיטימיים לחלוטין.

כישלונם והכשלתם של מאבקים מזרח ירושלמים – ניצחון פירוס ישראלי?

לרשויות הישראליות זו הייתה הזדמנות פז להרים את הכפפה. הצלחתם של מאבקים פלסטיניים מקומיים, לא-לאומיים ולא-אלימים, שאינם מאתגרים את השליטה הישראלית בעיר, הייתה מעודדת רגיעה והשלמה עם המצב הקיים לפחות לעת הזו. ישראל הייתה מוכיחה לפלסטינים שמאבק שמתנהל לפי הכללים שהיא מכתיבה מועיל הרבה יותר מהמאבק הלאומי ובוודאי שיותר מהמאבק האלים. וההנהגה המתהווה שהגישה החדשה שהיא הציעה ודאי זכתה ליחס ספקני שלא לומר ביקורתי מצד חלקים נרחבים מהציבור המזרח ירושלמי היתה מביאה הישגים ולכן גם מתחזקת.

אלא שבפועל הגורמים הישראלים הרלבנטיים – העירייה, משרדי הממשלה וגם זרועות הביטחון – סירבו להבין את כל זאת והחמיצו את ההזדמנות הגדולה הזו. דוגמאות לא חסרות.

בסוף העשור הקודם הוקם איגוד ההורים של מזרח ירושלים שבו חברים ועדי הורים מרוב השכונות המזרח ירושלמיות. האיגוד התמקד בסוגיות הרגילות שוועדי הורים מתמקדים בהן ולצדן גם המחסור החריף בכיתות לימוד במזרח העיר. שנה אחר שנה הוא יזם מאבקים והשבתות לימודים בדרישה לפתור את הבעיה. בשכונות א-טור ועיסאויה התארגנו תושבים כדי לקדם תכניות מתאר בעתודת הקרקע היחידה שנותרה לפיתוח השכונות שלהם. תכנון ופיתוח של שתי השכונות היה והינו נחוץ  ביותר על רקע המחסור החריף ביחידות דיור, בתי ספר ותשתיות. הם עבדו בתיאום עם העיריה במשך שנים, שבהן השקיעו גם הון עתק. אחרי שנים של עבודה ותיאום עם העירייה שבהן התושבים השקיעו גם הון עתק, החליטו הרשויות הישראליות לדחות את התכנית ובמקומה להפוך את עתודת הקרקע היחידה של א-טור לגן לאומי. במחצית הראשונה של העשור הנוכחי יצאו תושבי שתי השכונות למאבק אזרחי נרחב עבור הזכויות הבסיסיות של קורת גג ופיתוח הכרחי של שכונותיהם. בבית צפאפה החלו בסוף שנת 2013 לסלול את המשכו של כביש בגין. אוטוסטרדה של שישה נתיבים שחצתה את השכונה לאורך שני קילומטרים ופיצלה אזורי מגורים מרכזיים לשני חלקים נפרדים. התושבים יצאו למאבק נרחב שלצד עתירה משפטית כלל הפגנות יומיומיות ודרכים שונות של מחאה יצירתית.

ונדגיש, המאבקים הללו התנהלו בכלים אזרחיים ולא לאומיים. לא הונפו דגלי פלסטין, לא הושמעו תביעות בקשר לכיבוש, והמשתתפים הרבים פעלו בצורה לא אלימה אף שהתביעות היו דוחקות והמאבקים אינטנסיביים. הדוגמאות הספורות הללו מייצגות לא מעט מאבקים אזרחיים אחרים שאליהם יצאו תושבי מזרח ירושלים בתחילת העשור הנוכחי. ליתר פירוט, אפשר לקרוא את המאמר שסוקר אותן ואשר נכתב בעקבות משבר האלימות של קיץ 2014[14].  

בכול המאבקים הללו ללא יוצא מהכלל התגובה הישראלית היתה זהה: דחייה של כל הדרישות ונקיטת מהלכים כוחניים וציניים על מנת להכשיל ולרסק את המאבק. דוברים של העירייה השמיצו את הפעילים, סירבו לדבר עם מנהיגי המאבקים וטענו בתקשורת שמאחוריהם עומדים ארגוני טרור. הצעות פשרה שהיו מועילות לשני הצדדים, בהן מנהור קטע של 300 מטרים באוטוסטרדה בבית צפאפה והקטנת שטח הגן הלאומי בא-טור ועיסאויה כך שלצידו יתאפשר גם פיתוח השכונות יתאפשר, נדחו על הסף. המשטרה נשלחה לפזר הפגנות לא אלימות באמצעים אלימים, ובמספר מקרים מובילי המאבקים אף נעצרו או זומנו לחקירות.

המאבקים נכשלו ואף לא אחד מהם הצליח להביא ולו הישג חלקי. הם נכשלו משום שישראל הכשילה אותם. כתוצאה מכך, במקום להתחזק, ההנהגה החדשה שהציעה לתושבי מזרח ירושלים לשפר את איכות חייהם דרך המערכת הישראלית ולא כחלק מהמאבק הלאומי הוכחה בעיני הציבור שלה כטועה והדרך שהיא הציעה כנאיבית במקרה הטוב ותבוסתנית במקרה הרע.

כך הגענו למשברי האלימות בשנים 2014 ו-2015 כשההנהגה הזו חסרת כל הישגים, מובסת ונעדרת לגיטימציה. וכשגורמים ישראלים רבים – במשטרה, בעיריית ירושלים ובחברה האזרחית במערב העיר – חיפשו גורמים פלסטינים שביחד עימם יוכלו לפעול לסיים את משבר האלימות בעיר הם גילו שאין להם "פרטנר". אפשר רק לדמיין מה היה קורה לו הרשויות הישראליות היו משכילות להתייחס אחרת לאותם מאבקים שהוזכרו לעיל; איך ההנהגות החדשות הללו, נישאות על ההישגים – שבתסריט הדמיוני הזה - הצליחו להשיג לקהילותיהם והתמיכה הציבורית שהישגים אלו היו מביאים להן,  היו פועלות כדי להוריד את מוטיבציית האלימות ומסייעות לסיים את משבר האלימות שפרץ בירושלים.

אם לתמצת את הפסקאות שלעיל, הרי שישראל סיכלה – ומסכלת – את התפתחותם של גורמי מנהיגות במזרח ירושלים תוך שהיא אינה מבחינה בין מי שנאבקים בכיבוש למי שמתמקדים בסוגיות אזרחיות, בין מי שבוחרים בהתנגדות אלימה ומי שפועלים בדרך לא אלימה. התנהלות זו פוגעת לא רק בפלסטינים. גם הישראלים משלמים עליה מחיר כבד. המלצותיהם של גורמי חברה אזרחית הפועלים בירושלים להתנהלות אחרת, אינן גחמה של יפי נפש. הן תוצאה של ניתוח רציונלי המתחייב גם מתפיסתם של ברבינג, גליק ומערכת הביטחון הישראלית: מניעת אלימות כלפי ישראל היא יעילה יותר כאשר יש עם מי לדבר, ועם מי לפעול, בצד השני.

במילים אחרות, אפילו לשיטתה של מערכת הביטחון עצמה ישראל נדרשת לחדול מריסוקה ונטרולה של הנהגה מזרח ירושלמית ולהתנהל מולה בצורה עניינית. זו לא רק "המלצה" ששירותי הביטחון צריכים להציג בפני הגופים האזרחיים; הרי השב"כ והמשטרה עצמם מעורבים לא פעם בפגיעה בגופים האזרחיים במזרח העיר ובהחלשתם. עליהם להימנע מפרקטיקות אלה, הפוגעות באינטרסים ישראלים ראשונים במעלה.

מאבק פלסטיני לא אלים

כאן דרושה הבהרה חשובה. הפלסטינים ימשיכו להיאבק בישראל כל עוד שלטונה נכפה עליהם וממרר את חייהם. אבחנה זו, יש להניח, ידועה גם למערכת הביטחון. שום מידה של הרתעה לא תעביר מן העולם את המאבק הפלסטיני נגד השלטון שפוגע בזכויות הבסיסיות שלהם. דווקא משום כך כדאי להפנים שככל שיגדל חלקם של המאבקים הפלסטינים הלא אלימים כך ייחסכו חיי ישראלים. ברבינג וגליק עצמם כותבים לא רק על סיכול פיגועים אלא גם על הצורך להקטין את המוטיבציה לביצועם, ומזכירים כי בחברה הפלסטינית מפגעים זוכים ליחס של כבוד:

"ערוצי המדיה והרשתות החברתיות [הפלסטיניות] מציגים את המפגעים כגיבורים לאומיים, מלאי אתוס ושליחות".

כשישראל מרסקת מאבקים פלסטינים לא אלימים היא מונעת ממאבקים כאלה, וממנהיגיהם, יחס של כבוד, הכרה ציבורית ותחושת ערך עצמי וקהילתי. לכולנו, ישראלים ופלסטינים, עדיף שצעירים ומבוגרים פלסטינים יראו במאבקים לא אלימים את הדרך לממש זהות קולקטיבית ולזכות בהוקרה מהקהילות שלהם. זה יקרה רק אם מאבקים כאלו יצליחו ויעניקו לקהילות שלהם רווחה, שגשוג וזכויות בסיסיות.

הנחות היסוד והניתוח של ברבינג וגליק מוליכות למסקנה אחת: מאבק פלסטיני לא אלים הוא אינטרס ישראלי. עד היום לא היה למערכת הביטחון ולמקבלי ההחלטות בישראל את האומץ והתבונה להכיר בכך.

ענישה קולקטיבית והפער הגדול בין פעולות מערכת הביטחון בגדה המערבית ומזרח ירושלים

ברבינג וגליק סוקרים את היעילות של אמצעי הרתעה שונים שישראל יכולה לנקוט. במאמרם נכתב:

 "עיקר ההחלטות [של גורמי הביטחון] היו להימנע מענישה קולקטיבית או מפעולה אגרסיבית שאינה הכרחית ואינה אפקטיבית לדוגמא הצבת מחסומים או הטלת כתר על כפרים שיפגעו בשגרת החיים ויגבירו את המתח החברתי המוביל ליצירת מפגעים". (הדגשה במקור).  

ראשית חייבים להעיר שכל פלסטיני תושב הגדה יחייך במרירות למקרא הקביעה הזו שישראל לא השתמשה בענישה קולקטיבית באירועי "גודל השעה" ואחריהם. חסימת יציאות מכפרים למשך ימים היא פרקטיקה רווחת. ביטול היתרי העבודה בישראל של כל בני החמולה של מפגעים שרצחו ישראלים, הסבה מצוקה קשה למאות משפחות פלסטיניות; ברבינג וגליק עצמם רואים בהריסת בתי מפגעים – וזו הרי ענישה קולקטיבית אכזרית - אמצעי הרתעה אפקטיבי ומומלץ[15].

אולם גם אם אי אפשר להתעלם מחוסר הדיוק הזה שבמאמר, חשוב לקבל את הקביעה העקרונית של מערכת הביטחון ולפיה לענישה קולקטיבית מופרזת יש אפקט שלילי ושלכן דווקא מנקודת המבט של האינטרס הישראלי הכרחי לצמצם את השימוש בה. ואכן, אם בוחנים את היקף הסנקציות שהצבא הטיל על האוכלוסייה הפלסטינית בגדה בשנת 2015 כשישראל היתה דרוכה לקראת תחילתה של אינתיפאדה שלישית ברור שמערכת הביטחון פעלה בגדה המערבית תוך הפעלה מוגבלת של אמצעי ענישה קולקטיבית.

אלא כשבוחנים את מה שישראל עשתה במזרח ירושלים התמונה מתהפכת על פיה. כשמשווים בין המיעוט היחסי של השימוש בענישה קולקטיבית בגדה המערבית להיקף הנרחב וחסר הרחמים שבו היא הופעלה במזרח ירושלים הפערים הם עצומים. כאילו לא אותו שלטון מקבל החלטות וקובע מדיניות בשני המקומות. במזרח ירושלים ישראל הטילה כתרים על השכונות הפלסטיניות וחסמה את היציאות מהן לאורך שבועות ארוכים; שימוש נרחב בגז מדמיע, 'בואש' וכדורי מתכת מצופים ספוג בלב אזורי מגורים צפופים פגע בכלל האוכלוסייה ואף גרם לפציעות חמורות של עוברי אורח; תושבי מזרח ירושלמים גם הפכו יעד לצורות שונות של אכיפה דווקנית וסלקטיבית, והרשויות עשו "מבצעים" של הטלת קנסות גבוהים על עבירות שברגיל אינן נאכפות.

תפקודה של המשטרה במזרח ירושלים

ברבינג וגליק אינם מתייחסים בפירוש להבדל הזה בין פעולת מערכת הביטחון בירושלים לפעולתה בגדה המערבית אולם קריאה זהירה בין השורות של דבריהם מסייעת לשפוך אור על העניין הזה. המחברים מתארים תכנון מתואם ושיתוף פעולה בגדה המערבית בין גופי הביטחון השונים: השב"כ, אמ"ן, פיקוד מרכז והמנהל האזרחי. מכלל הן אתה מבין לאו: צה"ל אינו פועל בירושלים, והשמירה על הביטחון בעיר מסורה בידי משטרת ישראל. ברבינג וגליק אינם מזכירים את המשטרה אפילו במילה, ובפרט, המשטרה אינה כלולה במניין גופי הביטחון שפעלו בתיאום הדדי בגלי האלימות – שירושלים היתה המוקד המרכזי שלהם -  בשנים 2014 ו-2015.

האמת היא שמשטרת ישראל פעלה ופועלת בירושלים בניגוד גמור לתפיסה שברבינג וגליק מתארים. בעוד שלדבריהם הצבא ומערכת הביטחון נזהרו בשימוש בענישה קולקטיבית בגדה המערבית, הרי שעבור המשטרה במזרח ירושלים ענישה קולקטיבית היתה והינה טקטיקה מועדפת ושכיחה. באופן כללי רואים לא פעם שבעימותים בין ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית בירושלים המשטרה מהווה את הסמן הכוחני בקרב זרועות הביטחון של ישראל: כך, על פי הפרסומים בתקשורת, אירע במשבר המגנומטרים בהר הבית בקיץ 2017,[16] במשבר באב א-רחמה בחורף 2019[17] ובהטלת ההגבלות הקולקטיביות על כניסת מוסלמים למתחם אל-אקצא שכפי שציינתי לעיל היו גורם ישיר או מרכזי להתפרצות האלימות בשנים 2014 ו-2015. בהקשר זה גם אי אפשר שלא להזכיר את ההתנהלות המשטרה בימים אלו בעיסאויה: חצי שנה של פשיטות יומיומיות של כוחות מג"ב ויס"מ אשר פוגעות פגיעה קשה בכל תושבי עיסאויה. זאת מבלי שהמשטרה מצליחה להציג בפני הציבור ולו הישג אחד שהפעלת הכוחות חסרת התקדים הזו הביאה.

עם הפערים האלה בין הגישות ואופן הפעולה של זרועות הבטחון השונות השולטות בשטחים שבהם מתגוררים פלסטינים חייבים להתמודד ולמצוא להם תיקון.

סיכום

למרבית השמחה היקף האלימות בירושלים ובגדה המערבית נמוך בהרבה כיום מכפי שהיה לפני ארבע שנים. אלא שתנאי היסוד לא השתנו באופן מהותי, וזרמי העומק שהולידו את האלימות בעיר באמצע העשור עדיין רוחשים מתחת לפני השטח ועליו.

מאמרם של ברבינג וגליק מיטיב לתאר את תהליך הלימוד והשכלול שמערכת הביטחון עברה תוך כדי התמודדות עם האירועים האלימים של אותן שנים. מאמר התגובה שלי בא להאיר נקודות עיוורון של המערכות הישראליות שאותן קל יותר אולי לראות מהפרספקטיבה של החברה האזרחית הביקורתית. הנקודה המרכזית היא שלמרות ההצעות הלא קונפורמיסטיות שאני מעלה במאמר הזה, הניתוח שהבאתי אינו בא להתווכח עם הנחות היסוד והממצאים של מערכת הביטחון (כפי שהם מתוארים בידי ברבינג וגליק). להיפך, הראיתי – כך אני מקווה – כיצד הניתוח שלי מתבסס על עיקרי הניתוח של ברבינג וגליק. משם הצבעתי כיצד אימוץ ההיגיון שמתואר אצל ברבינג וגליק מוליד הצעות פעולה שהן רחוקות ממובנות מאליהן עבור המערכות הישראליות. נשאר לראות האם הדברים יפלו על אוזניים קשובות וישקלו בצורה פתוחה. אני רוצה להאמין שאימוץ נקודת המבט שתיארתי במאמר זה יכולה לתרום רבות לכולנו, ישראלים ופלסטינים, בירושלים ובכל המרחב שבין הירדן לים.

הערות שוליים:

[1] אריק ברבינג ואור גליק, "טרור הבודדים - השב"כ במערכת 'גודל השעה'", מרכז דדו, בין הקטבים גיליון 22-23.

[2] עיר עמים היא עמותה ישראלית העוסקת בירושלים בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עיר עמים פועלת במגמה שירושלים תהיה עיר תקינה ושוויונית, תוך קידום התנאים לעתיד פוליטי יציב שבו שני העמים, הישראלי והפלסטיני, חולקים בעיר.

[3] כעובד בעיר עמים נכחתי בדיונים של רשויות שונות ונפגשתי עם בעלי תפקידים בניסיון לקדם את יישום ההמלצות שלנו להפסקת האלימות. עבודתי והפעילות האקטיביסטית מחוץ לשעות העבודה הביאו אותי למגע קרוב עם האלימות: הותקפתי בידי חבורה של פרחחי להב"ה, חבר פלסטיני הוכה ונעצר מעצר שווא בידי שוטרים בעיר העתיקה. "זכיתי" להיות יעד לרימוני הלם שחיילי מג"ב השליכו אל עבר עוברי אורח פלסטינים בעיר העתיקה וכן לאבנים שפלסטינים יידו אל עבר מפגיני ימין מחוץ לשער האשפות. ערב אחד עזבתי התכנסות של פעילי ימין מעט לפני שאחד המשתתפים נורה ובמקרה אחר הייתי במרחק עשרות מטרים מניסיון דקירה שהסתיים בירי הדוקרת הפלסטינית

[4] עמוס הראל, בכתבה נרחבת שסקרה את המאמר של ברבינג וגליק, ציטט את התיאור שלהם כפי שהוא תוך השמטת הרצח של אבו ח'דיר. זו דוגמא לאופן שבו ההטיה של מערכת הביטחון מעצבת גם את דעת הקהל הכללית בישראל.  עמוס הראל, "כך מערכת הביטחון מנעה מ-100 פיגועים להפוך לאינתיפאדה שלישית", הארץ 4/10/19.

[5] למשל, האיסור על גברים מוסלמים מתחת לגיל מסוים להיכנס למתחם אלאקצא. במיוחד בשנת 2014 הוטלו  הגבלות כניסה גם על נשים מוסלמיות.

[6] מכאן ואילך נשעה שימוש בביטוי "הר הבית" בהקשר היהודי ואלאקצא בהקשר המוסלמי.

[7] ישראל התחייבה להפסיק את הגבלות הכניסה הקולקטביות אחרי פגישה בין נתניהו, מלך ירדן עבדאללה ושר החוץ האמריקאי דאז ג'ון קרי.

[8] איתמר אייכנר, "נתניהו אישר רשמית בעקבות ההבנות עם ירדן: רק מוסלמים יתפללו בהר הבית", אתר וואינט 25/10/15

[9] אביב טטרסקי, "הגבלות קולקטיביות על כניסת מתפללים מוסלמים למתחם הר הבית/חרם אל- שריף: שינוי ברוחו של הסטטוס קוו וגורם מרכזי בהתפרצות האלימות בירושלים", עיר עמים, נובמבר 2015.

[10] "סיור ודיון למזרח ירושלים והר הזיתים", ועדת הפנים של הכנסת, 11/9/14.

[11] שלום ירושלמי "סקר: 35 אחוז מערביי מז' י-ם מעדיפים לחיות בישראל ולא בפלסטין", מעריב, 7/5/11.

[12] ראו למשל, ניר חסון " עובדים וקונים באותם המקומות: איחוד ירושלים מתחיל מלמטה", הארץ, 4/12/18.

[13] מורן אזולאי "ניר ברקת מדבר: תושבי מזרח ירושלים רוצים לחיות בעיר מאוחדת", וואינט, 9/3/17.

[14] אביב טטרסקי, " ירושלים זקוקה לפיתרון מדיני, ולא להתערות מדומיינת של הפלסטינים", שיחה מקומית, 8/5/15.

[15] כמו ההשמטה של רציחתו של מוחמד אבו ח'דיר, גם הקביעה שצה"ל נמנע משימוש בענישה קולקטיבית צוטטה ללא ביקורת בכתבה שבה עמוס הראל סקר את המאמר של ברבינג וגליק (ראו ה"ש 2). זו דוגמא נוספת לאופן שבו חוסר הדיוק של מערכת הביטחון תורם – בעזרת כלי תקשורת לא ביקורתיים – לעיצוב של תפיסות שגויות בקרב הציבור הרחב.

[16] אלון חכמון, "ההידרדרות בהר הבית: מחלוקת קשה בין השב"כ למשטרה ", מעריב 19/7/17

[17] אביב טטרסקי, "חודש למשבר באב א-רחמה - הקשחת עמדת המשטרה בהתאם לעמדות תנועות המקדש", עיר עמים, מרץ 2019.