שתפו באמצעות

כשהתעוררו הטייסים לפנות בוקר של החמישה ביוני 1967, רק מעטים מהם ידעו שבעוד כמה שעות הם עומדים לקחת חלק במבצע הרחב שיהווה מרכיב משמעותי בניצחון הגדול ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל. 50 שנה אחרי, אנשי חיל האוויר משחזרים את הטיסה למצרים, את הרגע בו נשברה דממת האלחוט ואת ההשתלטות על השמיים.  פרק שלישי במסע בשמי המזרח התיכון

מיכאל אוריה, מערכת אתר צה"ל

אחרי שנים של תכנונים, תרגולים, והכנות מצד חיל האוויר לקראת היום בו יוציאו לפועל את "תכנית מוקד" להשגת עליונות אווירית, ובתום ימי המתנה מתוחים, הבינו בצמרת המדינה שאין מנוס ממלחמה, והכינו את הטייסים לשעת פקודה.

"על אף הלחץ הרב שהיה בישראל, לנו, לטייסים היה ביטחון מלא שברגע שנידרש לצאת ולבצע את המשימה - נבצע אותה הכי טוב שאפשר ונגבור על חילות האוויר של מדינות ערב השכנות", מספר סא"ל (במיל') אברהם שמלון, סגן "אלוף ההפלות" בהיסטוריה של החיל.

"הביטחון הרב שהיה לנו הוא דבר שנבנה לאורך שנים", מסביר שלמון. "במסגרת מסלול ההכשרה שעברנו ביצענו אימונים רבים, צברנו המון שעות טיסה ותרגלנו קרבות אוויר ותקיפת שדות תעופה בכל רגע שניתן. צה"ל השקיע כסף רב במטוסים מתקדמים ובהכשרות והאימונים שלנו על מנת שנגיע לרמת מוכנות הזאת" - וההשקעה אותה מתאר שמלון באמת הוכיחה את עצמה עם פרוץ מבצע מוקד.  

באזור השעה ארבע בבוקר, 5 ביוני 1967, התרכזו הטייסים בחדר התדרוכים לקראת הוראות אחרונות לביצוע המשימה. "ידענו את המשימות שהוטלו על הטייסת שלנו היטב", מבהיר אל"ם (מיל') עודד מרום, אלוף הפלות נוסף שלקח חלק במבצע. "הטייסת שלי, טייסת 101, יועדה לטוס לשדה התעופה 'קהיר-מערב', שהיווה סכנה מהותית לביטחון העורף הישראלי בשל מטוסי ההפצצה מסוג טופולוב 16 ומטוסי היירוט הסובייטים מסוג מיג 21 שחנו בו". 

אל"ם (מיל') עודד מרום

אך הדברים אותם שמעו הטייסים ממפקד הטייסת בתדרוך האחרון לא הותיר להם הרבה מקום לספקות אודות מורכבות המבצע. "לא היה לו מה לחזור יותר מדי על מהן המטרות שלנו במבצע. הוא ידע שכל טייס בטייסת יודע את המשימה שלו גם אם היה מתקיל אותו או מעיר אותו מהשינה. לכן, מרבית השיחה התרכזה בהוראות הזהירות והדגש על דממת האלחוט", מספר מרום.

"לפתע", הוא נזכר, "אחד הטייסים הצעירים שאל את המפקד 'מה עושים במידה ויש תקלה במהלך ההמראה?'. המפקד ענה שבשום פנים ואופן אין לפתוח את הרדיו ועליו לפנות מיד את המסלול ימינה לשדה. אך הטיס הצעיר לא הסתפק בתשובה זו, וגרס כי אם נפנה עם מטוס המיראז' ימינה במהלך ההמראה יישברו לו הגלגלים. המפקד המשיך לעמוד על שלו והדגיש שאסור בשום פנים ואופן לעכב את ביצוע המשימה. ברגע שמישהו יתעכב על המסלול הוא עלול לתקוע את כל המבצע - ודבר כזה לא יתקבל על הדעת.

"אחרי שהובהרה הנקודה הזו, שב הצעיר ושאל שאלה נוספת: 'מה יש לעשות עם תקלה במהלך הטיסה?', ממשיך מרום לשחזר. "המפקד ענה לו שעליו לנטוש את המטוס, בין אם הוא מעל ים או מעל יבשה, מעל שטח עוין או שטח בריבונות ישראלית. עליו לנטוש מיד ובשום פנים ואופן לא לפתוח את הרדיו. הטייס המודאג מיד תהה איך ימצאו אותו אחר כך? והמפקד ענה שיכול להיות שלא ימצאו, כי אף אחד לא ידע שהוא נטש - מכיוון שאסור לו להודיע על כך". 

לאחר התדריך הבינו הטייסים לראשונה את מורכבות המבצע. "מהר מאוד כולם הפנימו את ההקרבה הנדרשת להצלחת המשימה. הבנו שאין לנו מרווח לטעויות, ושאין שום דרך להימלט מתקלה הכי קטנה. עלינו לעלות לשמיים ולעשות את העבודה שלנו בצורה הכי טובה שניתן". 

מבצע כזה בדממת אלחוט בוצע רק פעם אחת בהיסטוריה לפנינו

למזלם של אנשי חיל האוויר, לא היו בעיות רבות בהמראת מטוסי החיל בדממת האלחוט ובתוך כשעה כל המטוסים כבר היו בדרכם למצרים. "מהמראת המבנה הראשון ב-7:14 ועד לשעת השין חצי שעה לאחר מכן,  בה הופצצו כל השדות המצריים בבת אחת, הייתה דממה מוחלטת", מדגיש מרום. "צריך להבין שתקיפה בדממת אלחוט ובסדר גודל כזה בוצעה רק פעם אחת בהיסטוריה לפני מוקד - בהתקפה היפנית על 'פרל הרבור'. אנחנו מבחינתנו תרגלנו תקיפה כזו רק פעם אחת לפני המבצע - ולמזלנו, ברגע האמת הכל עבר חלק".

מהמבנה הראשון, המשיכו להמריא רביעיות התקיפה אחת אחרי השנייה בפער של 10 דקות זו מזו. "אני הייתי מוביל מבנה שני בגיחה הראשונה", משחזר מרום. "המראנו משדה 'חצור' ב-7:27 על מנת להגיע ב-7:55 ל'קהיר-מערב' ולתקוף את המטרות במקום. מיד עם תחילת הטיסה פנינו אל הים התיכון וטסנו שם בגובה נמוך במיוחד על מנת שלא להיחשף למכ"ם המצרי".

בזמן שהמריאו מטוסי התקיפה, הוזנקו מטוסי אימון מסוג פוגות על מנת שישוחחו בקשר כאילו מדובר בטיסת אימונים שגרתית ויטעו את המצרים. "חשוב להדגיש - לא טייסי הפוגות, ולא טייסי התקיפה, כולל אני, ידעו על סדר גודל המבצע", מסביר מרום. "בצבא נהוג לא לספר ללוחם או לטייס אודות כל המבצע שמתנהל סביבו מכיוון שאם ייפול בשבי - שלא יפתח את פיו ויחשוף בפני האויב את כל הידוע לו. מבחינתי, ידעתי על המטרות שלי והמשימות של הטייסת - אך לא ידעתי מה כל שאר חיל האוויר עושה באותם רגעים".  

עוד מספר מרום על הרגעים עד להגעה לשדה התעופה 'קהיר-מערב': "הטיסה מעל הים הייתה בגובה של בערך 20 מטר. מכיוון שאני הובלתי, לא יכולתי לראות את הטייסים של המבנה שלי אשר טסו אחריי. בדיעבד, יכול היה להיות שלא כולם הצליחו להמריא או שחלקם נטשו מבלי ידיעתי. כשאתה מוביל ראשון בשמיים, בגובה כלכך נמוך, במהירות של 1000 קמ"ש ובדממת אלחוט - אתה לא יודע על שום דבר שקורה מסביבך, אתה רק יודע מהן המשימות שלך ושעלייך להתרכז בטיסה על מנת להגיע בבטחה למטרה".

"הטיסה מעל הים הייתה מאתגרת", מציין מרום. "כשאתה טס בגובה מאוד נמוך מעל שטח חלק, העין שלך לא תמיד קולטת את הגובה בו אתה טס, ובגלל המהירות בה טסנו גם לא יכולתי להרשות לעצמי להסתכל על השעונים שלי. הראש שלי כל הזמן היה מופנה החוצה על מנת שלא אתקל בשום דבר".

לאחר זמן לא רב, עזבו מטוסי המבנה של מרום את מי הים התיכון וירדו דרומה לכיוון סיני. "ברגע שהגענו לחולות, התחילו להופיע עצים ולכן יכולנו לזהות טוב יותר את הגובה בו טסנו. לאחר מכן, פנינו לכיוון תעלת סואץ והגענו אליה מעל אזור העיר 'קנטרה'. יכולנו לראות את התרנים של סירות הדייגים שהתנוססו די גבוה ואילצו אותנו טיפה להתרומם. בנוסף, הדייגים עשו לנו שלום כי הם חשבו שאנחנו חיל האוויר המצרי שקם להתעורר ולפטרל כמו בכל בוקר".

"לאחר שחצינו את תעלת סואץ, נכנסו לישורת האחרונה של הטיסה", ממשיך לספר מרום. "הגענו לדלתא של נהר הנילוס, שם היו קשיי ניווט כי הכל היה נראה דומה - שדות ירוקים, תעלות מים ובתים. צריך להבין שעל אף שהיה לנו על הברכיים תצלומי אוויר ומפות, לא יכולנו להרשות לעצמנו להתבונן בהם במהלך הטיסה בשל האתגרים בגובה הנמוך. לכן כל שהתבססנו עליו היה זיכרון ושעון הכיוון שעזר לנו לקבל מושג לאן אנחנו טסים. באותם רגעים שאתה בשמיים, אתה פשוט ממשיך להתקדם ומקווה שהכול יהיה בסדר".

סיני נראתה כאילו חוגגים בה ל"ג בעומר

רגע לפני שהגיע מבנה התקיפה של מרום ליעד התקיפה, התקיפה הראשונה בוצעה בהצלחה ובבת אחת נפתחו כל תחנות הקשר. "ב-7:45 מיד התחלנו לקבל את הדיווחים ולהבין את סדר גודל המבצע. הטייסים הודיעו על הפגיעות שלהם, על ההצלחות, על קרבות אוויר שמתפתחים בשמיים וגם על מטוסים שנפגעו או טייסים שנאלצו לנטוש", נזכר מרום.

אך עבור מרום ושלושת הטייסים שלצידו - השיא היה עוד לפניהם. "כשהגענו לקהיר-מערב השדה כבר היה מופצץ על ידי הרביעייה הראשונה. את השדה היה ניתן לזהות ממרחקים על ידי הענן השחור שהתנוסס מעליו. עם הגעתנו, המצרים קיבלו אותנו בקבלת פנים אוהדת במיוחד - הם ירו עלינו אש נ"מ כמו מטורפים, כי מבחינתנו כבר הלך אפקט ההפתעה עשר דקות מוקדם יותר".

"אחרי שעלינו לגובה 7,000 מטר בשביל להתחמק מהנ"מ, צללנו לגובה 4,500 רגל על מנת להטיל את הפצצות והתחלנו להקיף את השדה ולצלוף בכל מטרה שהזדמנה לנו. באחת מהצליפות שלי התפוצץ לי מטוס מסוג טופולוב מול הפרצוף ורסיסיו פגעו במטוסי שהראה כי נפגע. למזלי, המטוס שלי המשיך לטוס ללא בעיות מיוחדות", מבהיר מרום. "כשעזבנו את השדה - כל מטוסי הטופולוב-16 בערו".

בתום הצליפה השלישית, רביעייתו של מרום נסקה חזרה לגובה רב בשמיים על מנת להתחמק מאש הנ"מ ועשתה את דרכה חזרה ארצה. "הגעתי לגובה של 30,000 רגל, וכשהייתי בדרכי חזור מעל הים התיכון התבוננתי לכיוון סיני והתגלה מולי מחזה שלא ראיתי כמותו בחיי. כל סיני הייתה מלאה בעננים שחורים, היא נראתה כאילו חוגגים בה ל"ג בעומר. רק באותו הרגע הבנתי את סדר הגודל האמיתי של המבצע, הבנתי שלקחתי חלק במבצע להשמדת האיום הגדול ביותר על ישראל, ומנגד - שהתחילה מלחמה".

אחרי הגל הראשון - נגמר הסיפור

בזמן שמטוסי התקיפה של חיל האוויר ביצעו את גיחותיהם בשמי סיני והכו מכה קשה וחסרת תקדים את חיל האוויר המצרי, שמלון הופקד להישאר מעל שמי המדינה ביחד עם 11 מטוסים נוספים ולדאוג שאף מטוס אויב לא יחצה את הגבול ויהווה איום על עורפה של מדינת ישראל.

"כשהתחלנו לפטרל מעל שמי המדינה, היה שקט מופתי ולא ידענו על שום דבר שמתרחש בחזית", מספר שלמון. "הדממה הייתה כל-כך מוחלטת, עד כדי כך שלא ידענו האם התקיפות בוצעו בהצלחה, האם הצלחנו להפתיע את האויב, ואיזה מטוסים מצריים עושים את דרכם אלינו. אך בשעה 7:45, בבת אחת נפתחו כל תחנות הקשר וכל הטייסים החלו לפתוח את הפה ולספר על הפגיעות שלהם, על המטרות שלהם ועל החוויות מהגיחה".

"ברור שהתאכזבתי שלא הייתי חלק מהתקיפה ב-7:45", משתף שלמון, "היה זה עבור הטייסים הרגע לו הם הכי חיכו במהלך כל שנות שירותם. אני זוכר איך בזמן שפיטרלתי מעל תל אביב שמעתי את החברים שלי מורידים מיגים מעל מצרים. הייתי להוט לצאת לגיחה בחזית. רק חיכיתי לתורי".

ובגל התקיפות השני הגיע תורו לצאת להתקפה. "הובלתי מבנה לתקוף את שדה התעופה ע'רדקה שבמצרים, אך כשהתחלתי להנמיך לקראת התקיפה הודיעו לי שכבר אין מה לתקוף, שהשדה הרוס ועליי לפנות עם המבנה שלי לעבר שדה התעופה בעמאן, בירת ירדן", מספר שלמון. 

"הייתי צריך לחשב את המסלול שלי מחדש. הייתי עמוק בתוך מצרים ולפתע נדרשתי להגיע למרכז ירדן. בקשר הודיעו לי שעליי להיזהר מפני שיש שם מטוסים בשמיים, אך באותו רגע שמחתי - כל החיים שלי אני מחכה שהיה מטוסי אויב באוויר", מדגיש מרום.

"תוך זמן קצר הגענו אל השדה, תקפנו אותו ללא תקריות אוויר עם מטוסי האויב וחזרנו לישראל. לאחר מכן, ביצעתי גיחה נוספת מעל שדה התעופה הבינלאומי של קהיר. הייתה שם כמות נ"מ פנטסטית, אבל הורדתי את הפצצות שלי, ובדרך חזרה נתתי צרור נוסף בעמדת מכ"ם מצרית שנצבה מולי וכך סיימתי את משימותיי".

אחרי שביצע את גיחותיו בהצלחה, הוחלט שהמיראז'ים, מטוסים המיועדים במקור ליירוט, יפסיקו לקחת חלק בהפצצת שדות התעופה והם התפנו לעסוק בסיוע לכוחות הקרקע וליירט מטוסי אויב שהצליחו להמריא לשמיים.

"מבצע מוקד הכריע את המלחמה בתוך שלוש שעות", מכריז שלמון. "יתרה מכך, ניתן אפילו לומר שאחרי גל התקיפה הראשון - נגמר הסיפור. השמדנו את שדות התעופה ומטוסי האויב כמעט כליל והשמיים היו פנויים עבור מטוסינו, למעט מספר מקרים חריגים בהם צבאות האויב הצליחו להרים מיגים לנסות ולהתעמת עם טייסינו".

שלמון בעצמו נתקל ביום השני במטוסי אויב ומיד ירד להתעמת איתם. "ביום השני למלחמה, טסתי עם מטוס נוסף לעבר מטרה באזור סיני, כשלפתע ראינו מולנו רביעיית מטוסי מיג 19. אני ושותפי ירדנו לעברם במטרה להפילם, היינו שניים נגד ארבעה. הצלחתי להפיל שני מיגים, ואלה היו הפלותיי הראשונות, ובן זוגי הפיל את השלישי וביצע מרדף אחרי הרביעי, אך תוך כדי שהוא רדף אחריו הסתכלתי על מד הדלק שלי וצעקתי לו לעזוב את המיג וכי עלינו לחזור מיד לישראל. כשנחתנו, מד הדלק הראה שנותרו לי ארבע דקות טיסה, ואילו לחברי נותרו שתי דקות. כלומר, מספיק שהיה ממשיך לרדוף אחר המיג במשך דקה נוספת - כנראה שהוא לא היה מצליח לחזור הביתה".

מטוסי חיל האוויר מסייעים לכוחות הקרקע (באדיבות ארכיון צה"ל)

בנוסף לשלמון, גם מרום הפיל שני מטוסים במהלך המלחמה. "אני בעיקר זוכר את ההפלה הראשונה שלי במלחמה. ביום השני, אחרי שכבר השתלטנו על השמיים, טסתי עם מטוס נוסף לפטרל מעל סיני. תוך כדי הטיסה, הבקר אמר לי שתוקפים את כוחותינו באל עריש, ומיד כשהגענו לאזור ראינו שני מטוסי מיג 19 צוללים לתקוף את כוחותינו. מיד צללנו אליהם - אני הפלתי את הראשון ובן זוגי הפיל את השני".  

חיל האוויר יכול לנצח את המערכה בשמיים, אבל לא לכבוש את היבשה

"ב-10 בבוקר הבנתי שניצחנו את מצרים, שהייתה היעד העיקרי במלחמה", מבהיר מרום. "מהבוקר של היום הראשון ועד לדקה האחרונה במלחמה שמרנו על עליונות אווירית מוחלטת וביטלנו כל איום מצד צבאות ערב. הרסנו להם את המסלולי, את המטוסים ואפילו מכשירי המכ"ם. הם עוד ניסו להיאבק בנו ולהמריא מכל מיני מסלולי אפר או נתיבים צדדים, אבל כל מטוס אויב שעלה לשמיים הופל והושמד".

"מבחינתנו, העסק היה גמור מהיום הראשון במלחמה. אי אפשר היה לטעות בנוגע לכך אחרי שראית את פטריות העשן השחור והסמיך שהתרוממו מעל סיני ואת כל כלי הצבא המצריים עולים בלהבות. הבנו שביצענו את המשימה שלנו, ושלקחנו חלק במבצע רחב מאוד שייזכר לדורות. אבל על אף ההישגים הרבים בשמיים ביום הראשון ללחימה, לא שמחנו מכלום. ידענו שהמלחמה רק התחילה, ושאמנם אנחנו השגנו עליונות אווירית, אבל כוחותינו בקרקע עוד נאבקים על השליטה ביבשה".

גם שלמון מצטרף לדבריו של מרום ומספר על תוצאות המלחמה. "עוד לפני שזה התחיל, ידענו איך זה ייגמר", גורס שלמון. "לאורך כל ימי ההמתנה וכל ימי המלחמה, היינו מוכנים לכל תרחיש וידענו שהניצחון נמצא בידיים שלנו. מעבר לכך, גם אם להם היו מטוסי המיראז ואנחנו היינו טסים במיגים הסובייטים התוצאה הייתה זהה. פשוט היינו מוכנים יותר".

"אך צריך לזכור דבר חשוב", מבהיר שלמון ומסכם: "אומנם חיל האוויר השמיד את חילות האוויר של צבאות ערב בצורה מוצלחת למדי, והוא גם היווה חלק משמעותי ביותר בניצחון הכולל במלחמה, אבל אין לקחת את הניצחון ולייחס אותו לחיל האוויר בלבד. בסופו של דבר חיל האוויר יכול לנצח את המערכה בשמיים, אבל הוא לא יכול לכבוש את את היבשה. אנחנו יכולים לסייע, לתקוף, להשיג עליונות ולהשבית את כוחות הקרקע של האויב, אבל אתה חייב במקביל שהטנקים ירוצו על האדמה, והשילוב בין העליונות האווירית לכוחות היבשה היא שהביאה לניצחון במלחמה".

עקבו אחרינו