שנות השבעים

תאריך: 18/05/2011, 14:20    

07 בינואר 1970 : מבצע "פריחה 1"

זוג פאנטומים מטייסת "האחת" תוקף את בית-הספר לטילי SA-2 ליד חילוואן שבמצרים, וזוג פאנטומים נוסף מטייסת "הפטישים" תוקף מפקדות ליד קהיר. מבצע זה הינו הראשון בסידרת מבצעים, שבהם תקף חיל-האוויר מטרות בעומק מצרים, בנסיון להכריע את המלחמה.

13 בינואר 1970 : מבצע "פריחה 2"

ארבעה סקייהוקים מטייסת "הדרקון" תוקפים מחנה צבאי גדול באזור הדלתא. רביעייה נוספת תוקפת מחנה צבאי ליד העיר סואץ. זוג סקייהוקים מטייסת "העמק" תוקף מחנות צבא בתל אל-כביר וזוג פאנטומים מטייסת "האחת" תוקף מחנה קשר של חיל-האוויר המצרי.

22 בינואר 1970 : מבצע "שדואן"

כוח צנחנים משתלט על האי שדואן, החולש על הכניסה לים סוף, הורס את המתקנים הצבאיים, ושם עם 62 שבויים מצרים ועם מכ"ם ימי משוכלל. בקרב נפלו 3 חיילי צה"ל ו-70 חיילים מצרים נהרגו. בפעולה, שנמשכה יומיים, טיבעו מטוסי חיל האוויר שתי טרפדות מצריות שהביאו תגבורת לאי.

24 בינואר 1970 : בתגובה לפעילות חבלנית ברמת הגולן, תוקף חיל-האוויר מטרות בשטח סוריה

יעד התקיפה, תל אל-ערך, שכלל מאהלים, מבנים ורכב, משמש כבסיס לפעילות חבלנית. מטוסי החיל מבצעים שמונה גיחות תקיפה, ארבע גיחות פטרול ליירוט, שתי גיחות צילום ושתי גיחות של מסוקים. נראות פגיעות טובות במטרות.

02 בפברואר 1970 : מבצע "פריחה 6"

זוג פאנטומים מטייסת "האחת" תקף את מחנות מוקביד שליד אסיוט, במצרים עלית.


06 בפברואר 1970 : מבצע "פריחה 7"

זוג פאנטומים מטייסת "האחת" תקף את מחנות גנדלה במצרים.

08 בפברואר 1970 : מבצעי "פריחה"

במסגרת מבצעי "פריחה", שמטרתם להכריע את מלחמת ההתשה על-ידי תקיפת מטרות בעומק מצרים, יצאו זוג פאנטומים מטייסת "האחת" לתקיפת מחסנים צבאיים מצפון לחילוואן, וזוג פאנטומים נוסף, מטייסת "הפטישים", לתקיפת מטרות באזור אינשאס.

בסיום התקיפה, ביצעו הפאנטומים מטייסת "הפטישים" פטרול בצפון הדלתא. לפתע, הגיחו מאחוריהם שני מטוסי מיג-21. שני הפאנטומים שיחררו בידונים, משכו כלפי מעלה, וגרמו למיגים לחלוף על פניהם. מספר שניים, אביאם סלע, שיגר טיל לעבר אחד המיגים, והחטיא. הוא ירה טיל שני ושוב החטיא, ולבסוף הצליח להפיל את המיג בצרור תותח ארוך. היתה זו ההפלה הראשונה לטייסת "הפטישים".

מטוסי מיראז' מטייסת "העטלף", שהוזנקו לאזור, הצליחו אף הם להפיל מיג אחד.

13 בפברואר 1970 : מטוס "סוחוי 7" מצרי תוקף מוצבים של צה"ל

מטוס ה"סוחוי 7", תוקף מוצבים של צה"ל באיזור תעלת סואץ, נפגע באש מן הקרקע ונראה מתפוצץ באוויר מעל איסמעיליה.

26 ביוני 1970 : מלחמת קדש: מבצע "קיתון 10"

ב-26.6.70 פשט כוח שריון על מוצבים סוריים בדרום הגזרה בסיוע ארטילריה, חיל האוויר והנדסה, כתגובה על התקפות מצד הסורים על קו המוצבים ברמת הגולן, אשר נהרסו כליל. בהמשך נערך קרב עם כוחות שריון סורים שהגיעו לגזרה. מטוסי חיל האוויר תקפו באותו יום מחנות צבא בעומק סוריה ומטרות בקו הקדמי.

27 ביוני 1970 : קרבות עם סוריה

בשני ימי קרבות בגולן מופצצים מחנות סוריים ליד דמשק וסווידא, מוצבי גבול נתפסים זמנית, 25 טנקים מושמדים ואחד נלקח שלל, 4 מטוסי "מיג" מופלים, כ-200 חיילים סורים נפצעים, ביניהם עשרות הרוגים ו-38 שבויים. אבידות צה"ל: 10 הרוגים ו-27 פצועים. מטוס ישראלי הופל וטייסו נשבה. הפעולה השיגה את מטרתה: נבלמה התוקפנות בגזרה הסורית, והגבול הסורי שקט במשך שלוש שנים.

04 במאי 1971 : מסוקי ה"יסעור" מגיעים לצה"ל; יחליפו את ה"סופר פרלון"

צה"ל רכש מארצות הברית מסוקי "סיקורסקי 53-CH" הידועים בשם "יסעור" 4.5. ה"יסעור" שנחשב למסוק הכבד ביותר בצבא ארצות הברית, החליף את ה"סופר פרלון", שהיה עד אז המסוק הכבד ביותר בצה"ל. ל"יסעור" שני מנועי סילון של 4,000 כוח סוס כל אחד, מערכות ניווט וקשר שנחשבות למתוחכמות בעולם, וכמעט אין הוא מוגבל בטווח הפעולה שלו, שכן ניתן לתדלק אותו באוויר.

ה"יסעור" מסוגל לשאת יותר מעשרות לוחמים על ציודם, והוא משמש תשובה נאותה למסוק הסובייטי "מי-8", הנמצא בשימוש צבאות סוריה ומצרים. מסוקי ה"יסעור" נכנסו לשימוש זמן קצר לפני מלחמת יום כיפור.

08 ביולי 1971 : עשרה אנשי חיל האוויר נהרגו כשמסוקם התרסק

עשרה אנשי צוות של מסוק חיל האוויר נספו כאשר המסוק התרסק על חוף הים בפיתחת רפיח, באזור צפון סיני. המסוק שב ממשימה מבצעית באזור תעלת סואץ . בדרך חזרה יצא המסוק לים בגובה נמוך באזור אל-עריש והחל לפנות צפונה תוך כדי הנמכה.

בעת ההתיישרות מול קו החוף הבחין הצוות בגובה הנמוך ובשיעור הנמכה והטיה גדולים ותפעל את המסוק על מנת להיחלץ, אך המסוק פגע במים. הישוב "נתיב העשרה" נקרא על שם עשרת ההרוגים.

10 ביולי 1971 : נלכדו 72 מחבלים שחצו את הירדן כדי להסגיר עצמם לצה"ל

המחבלים נמלטו מחיילי הצבא הירדני והעדיפו שבי בישראל על פני חיסול בירדן.

11 בספטמבר 1971 : שני מטוסים מסוג סוחוי-7 מצריים מבצעים טיסת צילום בגזרה הצפונית של תעלת סואץ

המטוסים מאותרים ומוצבי צה"ל פותחים באש על אחד מהם. המטוס נפגע ונופל מספר קילומטרים בשטחה המערבי של התעלה. הטייס נוטש בשלום.

19 באוקטובר 1971 : חדש בצה"ל: טנק הגישור "פטון 48-M"

הוכנס לשימוש טנק הגישור "פטון 48-M". הטנק חסר צריח ועליו גשר המופעל על ידי מערכת הידראולית. הוא פורס במהירות גשר שאורכו 18 מטרים, ומסוגל לתת פתרון לבעיות שהתעוררו עד היום במעבר מכשולים, לרבות מכשולי מים.

01 בינואר 1972 : רא"ל דוד (דדו) אלעזר מונה לרמטכ"ל התשיעי של צה"ל

דוד אלעזר נולד ב-1925 בסרייבו שביגוסלביה. בשנת 1941 עלה ארצה. דדו שירת כמפקד פלוגה בניסיון הפריצה לעיר העתיקה בירושלים.

ביוני 1956 התמנה למפקד בית-ספר לחיל הרגלים והועלה לדרגת אלוף-משנה. חודשים אחדים לאחר מכן במבצע "קדש", חטיבת החי"ר בפיקודו של דדו עסקה בעיקר בהחזקת רצועת עזה, בהשלטת סדר ובחיפושים אחר מחבלים.

בשנת 1961 מונה למפקד גייסות השיריון לאחר ששימש כמפקד חטיבה 7. בשנת 1964 מונה דדו לאלוף פיקוד הצפון. במהלך מלחמת ששת הימים פיקד על המערכה בחזית הצפון ופיקד על הכוחות אשר פרצו לצפון השומרון (ג'נין ושכם) וכבשו את רמת הגולן.

בדצמבר 1969 מונה לתפקיד ראש אג"ם. ב-1 בינואר 1972 מונה דוד אלעזר לרמטכ"ל. בשנת 1973 העריך כי עלולה לפרוץ מלחמה בין ישראל לבין צבאות מצרים וסוריה.

ב-3 באפריל 1974 שוחרר מצה"ל לאחר שהגיש את התפטרותו לראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, בעקבות מסקנות ועדת אגרנט. שנתיים לאחר התפטרותו לקה בהתקף לב ונפטר.

16 בספטמבר 1972 : בתגובה על רצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן יצא צה"ל במבצע רחב היקף להריסת תשתית הטרור בלבנון

במבצע שנקרא "קלחת 4 מורחבת" השתתפו עשרות מטוסי חיל האוויר, 1350 לוחמים, 45 טנקים, 133 זחל"מים וארבעה סוללות ארטילריה מתנייעות.

פעילות הקרקע הופקדה בידי חטיבת גולני, בפיקודו של אלוף משנה אמיר דרורי. יחד עם גולני פעלו גם כוחות צנחנים, שריון וסיירת "אגוז". הלוחמים פשטו על עשרות כפרים בדרום לבנון וטיהרו 12 ריכוזי מחבלים. יותר מ- 40 מחבלים ו-18 חיילים לבנונים נהרגו. 16 מחבלים וחמישה חיילים לבנונים נלקחו בשבי. כ-70 בתים ו- 36 בונקרים פוצצו. אבדות צה"ל בפעולה זו הסתכמו בשלושה הרוגים ובתשעה פצועים.

19 בפברואר 1973 : אח"י רשף הושקה על ידי ראש הממשלה גולדה מאיר

אח"י "רשף", ספינת טילים מדגם סער 4, הינה הספינה הראשונה אשר נבנתה במספנות ישראל ע"פ התכנון והאפיון של חיל הים, בהסתמך על הסטי"לים שנבנו בשרבורג, צרפת.

הספינה הינה אחת מתוך 10 ספינות מדגם סער 4 - ספינות בעלות יכולת שהיה ארוכה יותר בים ויכולת טובה יותר לשאת אמל"ח. השיפור מדגמי הסט"ילים הקודמים היה משמעותי - הטווח גדל פי שלושה ועוצמת האש הוכפלה.

שתי ספינות סער 4 (ה"רשף" וה"קשת") היו מיועדות לשרת בזירת ים-סוף ולהפליג ב- 15 באוקטובר 1973 סביב אפריקה מחיפה לאילת. ההפלגה נדחתה עקב מלחמת יום-הכיפורים ועל-כן שתיהן נטלו חלק במלחמה בזירת הים-התיכון, עם שאר ספינות הטילים. במהלך מלחמת יום הכיפורים פיקד על הספינה מיכה רם שלימים שימש כמפקד חיל-הים.

במהלך המלחמה השתתפה הספינה בקרב טילי הים-ים הראשון בעולם, מול נמל לטקיה הסורי - אשר הסתיים בניצחון מוחץ לצי הישראלי עם השמדת שלושה סטי"לים סוריים, ספינת טורפדו ומקשת.

10 באפריל 1973 : מבצע "אביב נעורים"

סיירת מטכ"ל, הצנחנים והקומנדו הימי פושטים על בתי מחבלים בלבנון והורגים במיטותיהם כ-50 מבכירי אש"ף, ביניהם אבו יוסוף, סגנו של יאסר ערפאת. בין מפקדי הכוח הפושט: אהוד ברק ואמנון ליפקין.

שעות ספורות לאחר ההתקפה על ביתו של שגריר ישראל בקפריסין והניסיון לחטוף באותו יום מטוס ארקיע שחנה בשדה התעופה בניקוסיה, יצא כוח נבחר של סיירת מטכ"ל, הקומנדו הימי והצנחנים למבצע שתוכנן זה מכבר - "אביב נעורים".

פעולת הקומנדו הנועזת בלב ביירות, מעוזם של ארגוני המחבלים, נועדה לחסל את שלושת ראשי הפת"ח - מוחמד נג'אר ("אבו יוסוף"), סגנו של ערפאת; כמאל עדוואן, האחראי לפיגועים בישראל; וכמאל נאצר, הממונה על ההסברה ודובר אש"ף.

ביצוע המשימה, כאמור, הוטל על לוחמי הצנחנים, סיירת מטכ"ל והקומנדו הימי. על הפעולה פיקד קצין הצנחנים הראשי, תת-אלוף עמנואל שקד. בין מפקדי הכוחות היו סא"ל אמנון ליפקין, שהיה מפקד גדוד הנח"ל המוצנח, וסא"ל אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל שנחת עם הכוח הראשון בחוף ביירות והגיע לעיר כשהוא מחופש לאישה.

הכוח יצא בשעות אחה"צ בתשע ספינות טילים מנמל חיפה ועגן בשעות הערב בחוף ביירות. סוכני המוסד חיכו שם ללוחמים במכוניות אמריקניות מפוארות שנשכרו מבעוד מועד. הכוחות התפצלו ליעדים השונים: בניין בן שבע קומות ששימש קסרקטין ואיכלס את מפקדת ה"חזית העממית"; שני בתי מגורים של בכירי הפת"ח שהיו מאובטחים ע"י עשרות מחבלים חמושים; מפקדת הפת"ח, שהיתה אחראית לפיגועים ברצועת עזה; שני בתי מלאכה לייצור פצצות מוקשים. אחד הכוחות תקף את המוסך המרכזי של המחבלים בצידון.

הפעולה נמשכה שעתיים וחצי. במהלכה חוסלו שלושת בכירי הארגון בדירותיהם. עשרות מחבלים נהרגו. הכוח הפושט לקח מדירות המחבלים מסמכים רבים. בפעולה נהרגו שני לוחמים מהכוח בפיקודו של אמנון ליפקין. ליפקין עצמו זכה לאחר הפעולה לציון לשבח מהרמטכ"ל על קור רוחו.

13 בספטמבר 1973 : מיגים סוריים מופלים בקרב האוויר

ארבעה מטוסי פאנטום המריאו לגיחת צילום בשמי סוריה. המטוסים נתגלו, והסורים הזניקו לעברם מטוסי קרב. מטוסי יירוט של חיל האוויר, שהמתינו באוויר, קיבלו הוראה להיכנס לקרב, שבסופו נמנו 13 מטוסים מופלים: 12 מטוסי מיג-21 סוריים ומטוס מיראז' ישראלי.

15 באפריל 1974 : מרדכי (מוטה) גור מתמנה לרמטכ"ל

מוטה נולד בירושלים בשנת 1930, 13 שנים מאוחר יותר הצטרף לגדנ"ע ובשנת 1947 התגייס ל"צבא שבדרך".

במלחמת ששת הימים, בעקבות מינוי חירום, פיקד גור על הקרב ההיסטורי לשחרור ירושלים. לאחר המלחמה התמנה למפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה וצפון סיני.

בשנת 1969 התמנה גור לאלוף פיקוד הצפון. ב-1972 יצא לארה"ב כנספח צה"ל בוושינגטון. עם שובו לארץ בראשית 1974 מונה שוב לאלוף פיקוד הצפון.לאחר מלחמת יום הכיפורים, ב-15 באפריל 1974 התמנה גור לרמטכ"ל.

בתקופת כהונתו כרמטכ"ל פעל לחיזוק צה"ל לאחר משבר יום הכיפורים, הגדיל באורח משמעותי את הכוח הלוחם וטיפח דור חדש של מפקדים, שעיצבו את מטה כללי חדיש לחלוטין.

בתקופתו של גור כרמטכ"ל נערכו מבצע "יהונתן" לחילוץ בני הערובה הלכודים באנטבה ומבצע "ליטאני" שהיה אז המבצע הגדול ביותר בהיקפו נגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון. בנוסף, קלט צה"ל ציוד מלחמתי חדיש בכל זרועותיו ושיכלל ללא היכר את תורת הלחימה שלו.

רב-אלוף (מיל') מרדכי גור נפטר ביולי 1995.

01 בנובמבר 1975 : על פי המלצתו של אלוף אריה לוי, ראש אגף האפסנאות במטכ"ל, הוקם חיל התחזוקה

בפקודת ההקמה הוגדר שקצין תחזוקה ראשי כפוף לרמטכ"ל, ומתואם ומכוון בפעולותיו על ידי ראש אג"א במטכ"ל. תת - אלוף פנחס להב, שהיה קצין הספקה ראשי משנת 74', מונה לכהן כקצין התחזוקה הראשי (קחת"ר) הראשון. במסגרת הקמת החיל נפתח בית הספר לתחזוקה, שמפקדו הראשון היה אל"מ אברהם שני, שלימים הפך גם לקחת"ר השני. בית הספר לתחזוקה הקיף חמישה תחומים: אימון יחידות, קצינים, חוגרים, בישול ונהיגה. בשנת 2005 שונה שמו של חיל התחזוקה לחיל הלוגיסטיקה כחלק ממערך ארגוני חדש בצה"ל.

03 ביולי 1976 : מבצע "כדור הרעם"- "מבצע אנטבה"

ב-27 ביוני 1976 נחטף מטוס "איירבאס" בטיסה מספר 139 של חברת התעופה הצרפתית "אייר פראנס", שהמריא מישראל בדרכו לפאריז וחנה חניית ביניים באתונה. המטוס נחטף ע"י ארבעה מחבלים מארגון "החזית העממית לארגון פלשתין". החוטפים, שני פלשתינים, גרמני וגרמניה ובסיועו של שליט אוגנדה אידי אמון, דרשו את שחרורם של 53 מחבלים, 39 מהם כלואים בישראל, בתמורה לשחרור נוסעי המטוס. על סיפונו של המטוס היו 228 נוסעים ו-12 אנשי צוות, מתוכם כמאה יהודים, חלקם ישראלים. הידיעה על חטיפת המטוס הגיעה עד מהרה לישראל והתקבלה בזמן ישיבתה השביעית של הממשלה בירושלים. כבר מלכתחילה היה ברור שלחיל האוויר יהיה תפקיד מרכזי בחילוץ הנוסעים החטופים.

בלילה שבין ה-3 ל-4 ביולי יצאו מישראל מטוסי "הרקולס סי.130" שהטיסו יחידות עילית של צה"ל למרחק של 3,600 ק"מ ממדינת ישראל לשדה התעופה באנטבה-אוגנדה. טייסי חיל האוויר הוכיחו רמה מקצועית גבוהה ביותר, דיוק מרבי ואומץ לב כאשר הנחיתו בשלום את הכוחות. כל עת המבצע חגו בשמים מטוסים אחרים, לרבות מפקדה מעופפת במטוס גדול, ששימשה גם כתחנת קשר בין הכוחות הלוחמים בשדה והמפקדה בארץ.

בתום המבצע המריאו המטוסים מאנטבה ולאחר תדלוק קצר בניירובי שבקניה, הגיעו כולם בשלום לישראל.

21 בדצמבר 1976 : צוללת חדשה מבריטניה. צוללת מדגם "גל"

צוללת חדשה מבריטניה, מדגם "גל", נכנסה לשירות. מדובר בצוללת קטנה בהשוואה לצוללות שהיו עד כה ברשות חיל הים, עם צוות מקיף של 20 איש, לעומת 70 בצוללות הישנות. למרות זאת, משמשת הצוללת "גל" כמעטפת מבצעית ייחודית, יחידה לוחמת שבה קיימות מערכות מורכבות ומשוכללות של אמצעי לחימה, הנעה, גילוי וקשר, המבצעת פעילות עצמאית וחשאית מעבר לקווי האויב לאורך זמן. הצוללת מחומשת בטילי ים-ים הרפון מתוצרת מקדונאלד - דגלאס המשוגרים מצנורות הטורפדו.

07 בינואר 1977 : חיל השלישות הוקם כאחת מיחידות הביצוע העיקריות של אגף כוח האדם במטכ"ל

החיל יהיה אחראי לתנועת כוח האדם בצה"ל ולרישומו. תפקידי החייל, בין היתר, הם הוצאת פקודות הצבה לחוגרים ליחידות צה"ל השונות, איתורם וזימונים של מועמדים לקורסים, כולל קורס קצינים וטיפול בבעיות הפרט של החיילים.
החייל החדש אמון גם על בעיות כוח אדם של חיילי מילואים. עוד יהיה אחראי חיל השלישות על שיבוצם של אזרחים עובדי צה"ל. מפקד החייל מונה אל"מ מתתיהו ניב, שהועלה לדרגת תא"ל.

18 בדצמבר 1977 : צוללת חדשה ושמה "רהב" מצטרפת למערך הצוללות של חיל הים, בטקס רב רושם שנערך בבסיס חיל הים

אח"י "רהב", צוללת מדגם "גל" שנבנתה במספנת "ויקרס" בבריטניה, הגיעה ארצה בפיקודו של רס"ן עמירם עינת. הצוללת נקראה על-שם הצוללת הישראלית השנייה, מדגם ה- S.


21 ביוני 1978 : 30 מסוקים חדשים לחיל האוויר

ישראל רכשה 30 מסוקי "יוז דיפנדר" שנועדו לתקיפת כוחות שריון. המסוקים נרכשו מחברת "יוז" האמריקנית על חשבון דלק ממסוקי ה"קוברה", שהתחייבה ארצות הברית למכור לישראל. מפקד חיל האוויר, האלוף דוד עברי, הסביר שמסוקי התקיפה, המבצעים את משימות הסיוע לכוחות הקרקע, חיוניים לחיל האוויר שכן הם מפנים את מטוסי צה"ל למשימות הדחופות יותר - קרבות אוויר והשגת עליונות אווירית בשדה הקרב

 20 בפברואר 1979 : טנק המרכבה מוצג לראשונה בפומבי

שר הביטחון, עזר וייצמן, חושף ב"יום חיל החימוש" כי החלה הספקת הטנקים לכוחות.

"מרכבה סימן 1" החליף את המג"ח (מרכבת גיבורי החיל), והיה לטנק המתקדם ביותר שיוצר על-ידי התעשיה הצבאית-ישראלית.

יכולותיו של הטנק, שכללו תנועה במהירות של 50 קמ"ש, טווח אש של 500 ק"מ וירי בשלוש מערכות נשק שונות (פגזים, מרגמות ומכונות יריה), הפכו אותו לאחד הטנקים המתקדמים של התקופה. יכולותיו של הטנק נמדדו בעיקר במלחמת שלום הגליל בה היה שותף מלא. במלחמה זו, היה עליו להתמודד עם לחימה בשטח בנוי, ועם לחימה מול כוחות גרילה. לאחר מלחמת של"ג הופקו לקחים לגבי תפקודו של הטנק ויושמו בדגמים המאוחרים יותר שלו.

הטנק החדש ביותר מסדרת המרכבה הינו טנק המרכבה סימן 4, המצוייד במערכת מיזוג אוויר, חימום פנימי, מערכת אב"כ משוכללת וטכנולוגיות המתאימות אותו לפרוייקט צי"ד (צבא יבשה דיגיטלי).

06 במרץ 1979 : יום הזיכרון לחללי צה"ל שמקום קבורתם אינו נודע

תאריך זה נקבע על פי יום הולדתו ופטירתו של משה רבנו, אבי הנביאים, שהוציא את בני ישראל ממצרים. עליו נאמר בתורה: "ולא ידע איש את קברתו" (דברים לד,ו).

06 ביוני 1979 : התעשייה האווירית מציגה את המזל"ט "סקאוט"

התעשייה האווירית הציגה בפאריז את המזל"ט "סקאוט", המשמש למטרות תצפית ומודיעין. מערכת ה"סקאוט" כוללת גם מערכת קרקעית, ובה מערכת הבקרה, המתפקדת, למעשה, כתא-טייס - על הקרקע. לפיתוח הסקאוט נדרש מאמץ מקיף של כל מחלקות התעשייה האווירית. מערכת הסקאוט כוללת מספר מזל"טים, קרון-בקרה קרקעי ובו מערכת שליטה, ומכלול הקליטה של המזל"טים לאחר המשימה.

הסקאוט הוצג לראשונה בסלון האווירי בפאריז בשנת 1979, וכן הופעל במשימות מעל סוריה ולבנון בתקופת מלחמת שלום הגליל ולאחריה. הסקאוט מצטיין בביצועיו וביכולת התימרון הגדולה שלו. במוזיאון חיל-האוויר בחצרים נמצא מזל"ט אחד מדגם "סקאוט".

15 בדצמבר 1979 : גיוס נוער שוליים (נערי רפול)

בהופעתו בפני ועדת החוץ והביטחון בכנסת הודיע הרמטכ"ל רפאל איתן שצה"ל הוציא השנה 90 מיליון לירות מתקציבו השנתי לחינוך נוער שוליים. מיד עם כניסתו לתפקיד לקח על עצמו הרמטכ"ל איתן משימה חשובה - גיוס נוער שוליים לצבא. צה"ל החל להכשיר מחנות נופש צבאיים לבתי ספר לנערים מאוכלוסיות חלשות שנפלטו ממסגרות הלימודים במטרה לסייע לגיוסם לצה"ל ולקליטתם בשורותיו.

 

מלחמת יום כיפור

רקע

באוגוסט 1970 הוכרזה הפסקת-אש בקו התעלה והגזרה רגעה. באותו זמן רגעה גם גזרת ירדן ומוקד הפעילות היה בצפון. גם בקו רמת הגולן הושגה רגיעה, לאחר מספר מהלומות שהונחתו על הסורים, ורק הגזרה הלבנונית נותרה פעילה. המהלכים המדיניים לא הניבו תוצאות ובישראל שררה תחושה של הישג - הצלחה בכפיית הפסקת-האש מבלי לוותר על עמדותיה המדיניות.

כחודש לאחר כינון הפסקת האש, בספטמבר 1970, מת נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. במקומו מונה אנואר סאדאת, שנתפס כמנהיג בעל שיעור קומה פחות מקודמו. סאדאת איים שלא לחדש את תוקפו של הסכם הפסקת האש, אך לא מימש איום זה. הוא קבע כי שנת 1971 תהיה "שנת הכרעה" בין הסדר לבין מלחמה, אך מלחמת הודו-פקיסטן, שפרצה בסוף אותה שנה, גרמה לו לדחות את הכרעתו. ביולי 1972 סילק סאדאת ממצרים את היועצים הסובייטים. כל אלו נראו כביטוי לחולשה צבאית ומדינית.

בישראל התגבשה ההערכה כי מצרים לא תצא למלחמה לפני שתבטיח לעצמה יכולת אווירית וכי סוריה לא תפתח במלחמה לבדה. המסקנה הייתה כי לא צפויה מלחמה לפני שנת 1975. למעשה החל סאדאת בתכנון ממשי של המלחמה בראשית 1973, ורתם למאמץ זה גם את סוריה. במשך השנה תואמו המהלכים בין שתי המדינות. במאי 1973 הגיעו ידיעות על כוונות המלחמה של מצרים, אך הערכת המודיעין הייתה כי אין סבירות למלחמה. למרות זאת החליט הרמטכ"ל על צעדי כוננות (כוננות "כחול לבן"), אך אלה בוטלו כעבור זמן מאחר שהרגיעה נמשכה.

במרוצת אוגוסט הובחן בתגבור בצד הסורי - הן במערך טילי הקרקע-אוויר והן בכוחות הנמצאים בקו. ב-13 בספטמבר, כשחזרו מטוסינו מגיחת צילום בצפון סוריה התפתח קרב אווירי עם מטוסים סוריים באזור טרטוס. במהלך הקרב הופלו 12 מטוסים סוריים ומטוס ישראלי אחד. בעקבות התקרית הייתה הערכה כי צפויה תגובה סורית, וננקטו צעדי כוננות מסוימים. לאחר דיון במטכ"ל התקבלה דרישתו של אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, וערב ראש השנה תוגברו כוחות השריון והארטילריה ברמת הגולן.

בגזרה המצרית היה ידוע על תרגיל מצרי גדול שלקראתו רוכזו כוחות בקו התעלה. באגף המודיעין העריכו שההיערכות המצרית מכוונת לקראת התרגיל, וההיערכות הסורית - מחשש מפני ישראל. בהתאם להערכה זו הייתה הסבירות למלחמה נמוכה. בליל 4-5 באוקטובר נודע על יציאת היועצים הסובייטים ממצרים ומסוריה - צעד שהדליק הבהוב אזהרה. הרמטכ"ל, דוד אלעזר, החליט על תגבור שתי הגזרות בשריון ובארטילריה, ובצבא הוכרזה כוננות.

רק בבוקר יום כיפור, ה-6 באוקטובר, הגיעה ידיעה כי צפויה להיפתח מלחמה באותו ערב, בשתי החזיתות. במשך היום הייתה פעילות קדחתנית בכל הרמות והוחל בגיוס מילואים כדי לקדם את פני ההתקפה, אולם האויב הקדים ופתח במלחמה סמוך לשעה 14:00.

גזרת לבנון:

במשך המלחמה הגבירו ארגוני המחבלים את פעילותם בגבול לבנון. הם ריכזו כוחות מבסיסיהם בלבנון באזור הגבול, מתוך כוונה להגביר את פעולות הטרור ואולי גם להשתלט על יישוב ישראלי. הערכתם הייתה כי הגברת הפעילות תאלץ את ישראל לרתק כוחות ניכרים לגזרה זו ובכך יתרמו את תרומתם למאמץ המלחמה הערבי.

הפעילות התבטאה בעיקר בירי לעבר ישובים וסיורי צה"ל, וכן במספר ניסיונות לחדור לשטחנו, אך רק שניים מהם הצליחו. כוחות צה"ל, וכן כוח מג"ב, נערכו לבלימת הפעילות: הוגברו הסיורים, הוצבו מארבים, חלקם אף בשטח לבנון, ונורתה אש ארטילרית לעבר מטרות מחבלים. במשך המלחמה בוצעו כ-185 פעולות שונות של מחבלים, ובמהלכן נהרגו ארבעה חיילים ואזרח אחד, ונפצעו חמישה חיילים ושישה אזרחים.

גזרת פיקוד המרכז:

עם פרוץ המלחמה שררה רגיעה בזירת פיקוד המרכז. ב-7 באוקטובר הורחבה גזרת הפיקוד לכל אורך הגבול עם ירדן, כדי ששני הפיקודים האחרים יוכלו להתרכז בלחימה בחזיתות. ננקטו צעדי כוננות למקרה שירדן תצטרף למלחמה ותתקוף בגזרת הפיקוד. נפרסו כוחות חי"ר ושריון בהתאם למתוכנן, אך גזרת הפיקוד נשארה רגועה.

חזית הדרום:

במערך המצרי בקו התעלה היו שתי ארמיות שכלל כ-1,700 טנקים, כ-2,000 קני ארטילריה, מערך טילי קרקע אוויר צפוף וכ-400 מטוסי קרב. כן היו למצרים כוחות קומנדו, צנחנים ונחתים. נוסף לאלה הכינו כוחות חי"ר עם שפע נשק נגד טנקים, ויחידות שצוידו במתקנים לפריצת סוללת העפר בצד הישראלי באמצעות סילוני מים.

התכנית המצרית הייתה לצלוח את התעלה, ולהגיע בשלב ראשון עד ל-10 ק"מ מזרחה ממנה - לכביש שכונה "ציר החת"ם". לאחר מכן, תוכננה התארגנות שבמהלכה יורחבו ראשי הגשר ודיביזיות השריון תצלחנה את התעלה ואז ינועו מזרחה לכבוש את ביר גפגפה ואת מעברי הגידי והמתלה. מול אלה עמדה אוגדה 252 בפיקוד אלברט מנדלר, עם 3 חטיבות טנקים - שרק אחת מהן בחזית והאחרות בעורף, ו-7 סוללות ארטילריה.

ב-6 באוקטובר בשעה 14:00 פתחו המצרים בהפגזה עזה על הקו הישראלי, ומטוסים תקפו מטרות בתוך סיני. בחסות אש זו חצו חיילי החי"ר את התעלה לכל רוחב הגזרה, התקדמו לעבר עמדות הטנקים בצדנו, וסגרו על המעוזים. בו בזמן החדירו המצרים, בסירות ובמסוקים, כוחות קומנדו לאזור דרום סיני ולצפונו. לאחר שתפסו מאחז בגדה המזרחית של התעלה, החלו המצרים בפריצת הסוללה ובהקמת הגשרים למעבר הטנקים. כבר במשך הלילה חצו כוחות שריון מצריים את התעלה לסיני. בגזרה הדרומית, זו של ארמיה 3 התעכב המעבר בשל קשיים בגישור, עד לבוקר ה-7 בחודש.

מול הכוחות המצריים הצולחים עמדה אוגדה 252. לוחמי המעוזים וכוחות השריון שבקו נשאו בעיקר הלחימה בשלב הראשון. כוחות השריון שבעורף קודמו לקו והצטרפו ללחימה. הטנקים שנעו לסייע למעוזים נתקלו בחי"ר מצרי עם שפע נשק נגד טנקים וספגו אבדות ניכרות. למרות זאת, הצליחו טנקים להגיע למעוזים, לסייע בלחימה ולפנות נפגעים. מטוסי חיל האוויר תקפו כוחות צולחים וגשרים. בה בעת התגייסו אוגדות המילואים ונעו לעבר החזית.

ב-7 באוקטובר המשיכו המצרים להעביר כוחות לגדה המזרחית, לבסס את ראש הגשר ולתקוף מעוזים בכוחות חי"ר ושריון. אוגדה 252, שספגה אבדות ניכרות בקרבות עד כה, המשיכה בבלימה. מטוסי חיל האוויר המשיכו בתקיפת הגשרים המצריים, פגעו בחלק מהם, אך לא הצליחו למנוע לחלוטין את מעבר הכוחות המצריים.

במשך היום הגיעו אוגדות המילואים לזירת הלחימה. אוגדה 162 (אברהם אדן) הגיעה לגזרה הצפונית של התעלה, לאחר שהתגברה בדרכה על מארב קומנדו מצרי. אוגדה 143 (אריאל שרון) קיבלה את האחריות על הגזרה המרכזית, ואוגדה 252 נערכה בגזרה הדרומית. שלוש האוגדות הצליחו לייצב קו בלימה במרחק-מה מהתעלה, לאורך "ציר החת"ם".

לוחמי המעוזים עמדו בלחימה רצופה מפתיחת האש וספגו נפגעים. הם פעלו כמיטב יכולתם כדי לשבש את הצליחה המצרית והעבירו דיווחים על תנועות האויב, אך לא היה בכוחם לעצור את הכוחות שהקיפו אותם וחסמו את דרכי הגישה אליהם. עם פרוץ המלחמה היו עשרים מעוזים מאוישים: אחד בחוף הים התיכון, שלא הותקף, אחד על השרטון מול פורט סעיד (מעוז "בודפסט"), שבעה-עשר לאורך התעלה ואחד בחוף מפרץ סואץ, שפונה כבר בערב הקודם.

ב-7 בחודש ניתנה ההוראה לפנות את המעוזים, אך אלו כבר היו מוקפים בכוחות מצריים. כוחות השריון לחמו כדי לחבור למעוזים ולפנותם, ובימים 7-9 בחודש פונו אחד-עשר מעוזים, חלק מלוחמיהם נפלו בשבי ואחרים הצליחו להיחלץ. שישה מעוזים נותרו מנותקים וכל הניסיונות לחבור אליהם נכשלו. שניים מהם נכנעו ב-7 בחודש, השלישי נכנע למחרת, ושניים נוספים ב-9 בחודש. "מעוז המזח", מול פורט תופיק , לחם עד ה- 13 באוקטובר ונכנע בחסות הצלב האדום. מעוז "בודפסט" עמד בהתקפות ובניתוק והיה המעוז היחיד שלא נפל.

ב-7 באוקטובר בערב התקיים דיון בחדר המלחמה של הפיקוד בהשתתפות הרמטכ"ל דוד אלעזר, אלוף הפיקוד שמואל גונן, ומפקדי האוגדות. בדיון הוחלט לפתוח למחרת בבוקר בהתקפת נגד במגמה לבלום את המתקפה המצרית, למנוע מהם לבסס את מאחזם בגדה המזרחית, להעביר שריון ולפתח מתקפה לעומק סיני.

כוונה נוספת הייתה לתפוס מאחז על התעלה לקראת צליחה לגדה המערבית. התכנית הייתה לתקוף עם שתי אוגדות בדירוג, מצפון לדרום: אוגדה 162 תתקוף ראשונה מקנטרה דרומה, בגזרת ארמיה 3 המצרית. אוגדה 143 תתקוף מאוחר יותר דרומה משם, ותשולב בקרב בהתאם להתפתחות המערכה. האחריות לגזרה מקנטרה וצפונה הועברה לאחריות כוח בפיקוד תא"ל מגן, וכוח זה ואוגדה 252 נועדו לבלום בגזרותיהם.

בבוקר ה-8 באוקטובר החלה התקפת הנגד. אוגדה 162 תקפה והתקדמה דרומה, במרחק כשלושה ק"מ מהתעלה, כדי לא להיפגע מאש נגד טנקים מהגדה המערבית, ופגעה בכוחות המצריים שבגזרתה. נראה היה כי ההתקפה מתפתחת יפה, ואלוף הפיקוד הורה לאוגדה 143 לנוע דרומה ולתקוף את כוחות ארמיה 3. כן הורה האלוף לאוגדה 162 לתפוס גשרים מצריים, לאפשרות של צליחה מערבה. אולם לקראת צהרים נבלמה ההתקפה של אוגדה 162 באזור הפירדאן בהתנגדות מצרית עזה; האוגדה ספגה אבידות ונאלצה לסגת. המצרים ניסו לנצל הצלחה זו ופתחו בהתקפה משלהם. נוכח התפתחות זו הוחזרה אוגדה 143 צפונה, לגזרתה, ושתי האוגדות הצליחו לבלום את ההתקפה המצרית. כוח מגן ואוגדה 252 ניהלו קרבות עם השריון המצרי בגזרותיהם.

בערבו של אותו יום היה ברור כי התקפת הנגד נכשלה וכוחותינו ספגו אבדות. למרות הכישלון, שיבשה ההתקפה את תכניות המצרים ומנעה מהם להעמיק את ראש הגשר ל-10-12 ק"מ, כפי שתכננו, והם נבלמו בקו "ציר החת"ם", והצליחו להאחז בו רק במספר מקומות. בעקבות ההתפתחויות באותו יום הוחלט לרכז את המאמץ בחזית הסורית, שם התפתחה התקפת הנגד כמתוכנן, ולהיערך לבלימה בחזית המצרית.

בימים 9-13 באוקטובר עמדו הכוחות בדרום בבלימה כדי למנוע התקדמות מצרית נוספת. המצרים ביססו בימים אלה את מאחזם בגדה המזרחית, וניסו להרחיבו ולהתקדם מזרחה לעבר מעברי המתלה והגידי, וכן דרומה לעבר ראס סודר. כמו כן, העבירו המצרים לגדה המזרחית את כוחות השריון שלהם.

פיקוד הדרום נערך לצבירת כוח לקראת המשך המלחמה. טנקים שוקמו, הוקמו מסגרות לחימה חדשות ונערכו הכנות לקראת מתקפה וצליחת התעלה. הלחימה התנהלה בעיקרה לאורך "ציר החת"ם", בניסיון למנוע שחיקת כוחות. תוך קרבות אלה איכן כוח סיור מאוגדה 143 את "התפר" בין שתי הארמיות המצריות, שאיפשר גישה אל התעלה באזור דוארסואר, בצפון האגם המר הגדול.

ב-9 בחודש הופרד אזור דרום סיני ("מרחב שלמה") מפיקוד הדרום והפך לפיקוד עצמאי, ולמפקדו מונה האלוף ישעיהו גביש. הפיקוד החדש קיבל את האחריות על גזרת ראס סודר ועסק בבלימת ניסיונות התקדמות מצריים בגזרה זו, בחיסול כוחות קומנדו שהונחתו במרחב, ובסיכול ניסיונות נחיתה מצריים - על ידי כוחות חיל הים, שפגעו במצרים במעגניהם בחופו המערבי של מפרץ סואץ.

ב- 10 באוקטובר מונה רב אלוף חיים בר לב כמפקד החזית המצרית. ב-13 בחודש נהרג האלוף מנדלר, ואת הפיקוד על אוגדה 252 קיבל האלוף מגן. תא"ל ששון החליף את האלוף מגן כמפקד הכוח בגזרה הצפונית.

ב- 14 באוקטובר פתחו המצרים בהתקפה לרוחב כל החזית, כשהם מפעילים כוחות שריון וחי"ר גדולים בסיוע ארטילריה, במגמה להבקיע לעבר המעברים ולעומק סיני. כוחות הפיקוד, בסיוע חיל האוויר, בלמו התקפה זו. למצרים אבדו באותו יום למעלה מ-200 טנקים, לעומת 20 ישראלים. כשלון המתקפה המצרית והאבידות הכבדות שספגו יצרו איזון מסוים ביחסי הכוחות ואפשרו לצה"ל ליטול את היוזמה ולפתוח במתקפה משלו אל מערב התעלה, במגמה להשיג הכרעה במלחמה.

מבצע הצליחה, שכונה "אבירי לב", נועד להתבצע בליל ה-15-16 בחודש. כמקום הצליחה נבחר אזור דוארסואר שבצפון האגם המר הגדול, ליד מעוז "מצמד". השיקולים לבחירת מקום זה היו: אזור זה היה "התפר" בין שתי הארמיות המצריות וניתן היה להגיע אל התעלה מבלי לנהל קרב הבקעה; האגם המר נתן אגף בטוח מפני התקפות אויב מדרום.

במקום זה הוכשרה עוד לפני המלחמה "החצר" - רחבה ששימשה כמקום ריכוז לכוחות הצולחים. אל אזור הצליחה הוליכו שני צירים: הדרומי "עכביש" והצפוני "טרטור", ושניהם הצטלבו עם הכביש לאורך התעלה, "לקסיקון". צפונית-מזרחית לצומת "טרטור"-"לקסיקון" הייתה חוה חקלאית שניסו המצרים לפתח עוד לפני מלחמת ששת הימים, ובה מבנים ותעלות השקיה חרבות, זו כונתה "החווה הסינית".

משימת הצליחה הוטלה על אוגדה 143, ולצורך זה היא תוגברה בכוחות שריון, ארטילריה והנדסה, וכן בחטיבת צנחני מילואים 247 שנועדה לחצות ראשונה ולתפוס ראש גשר בגדה המערבית. אמצעי הצליחה שהועמדו לרשות האוגדה כללו דוברות, "תמסחים" ו"גשר הגלילים".

ב-15 באוקטובר עם ערב החלה מערכת הצליחה. חטיבה 14 הגיעה לציר "לקסיקון", חלק ממנה עבר צפונה לצומת "טרטור", ואז התעורר המתחם המצרי במקום והתפתח קרב עז. מאמצים חוזרים ונשנים להסתער על הצומת ולטהר את ציר "טרטור" נכשלו. בעוד הקרב מתנהל בצפון אזור הצליחה - נעה חטיבה 247 אל התעלה וחצתה אותה.

עד לבוקר המחרת הצליחו הצנחנים לייצב ראש גשר בגדה המערבית והמתינו לחציית הטנקים וכוחות נוספים. אלא שמעבר הכוחות התעכב. ב"גשר הגלילים" אירעה תקלה ונדרש זמן לתקנו. הדוברות לא יכלו לעבור בצירים הפקוקים בכלי רכב, סטו לשוליים ושקעו בחול. רק ה"תמסחים" הצליחו להגיע אל התעלה, גלשו למים עם שחר והעבירו לגדה השנייה 17 טנקים ומספר נגמ"שים.

בבוקר ה-16 באוקטובר התבססו הצנחנים בראש הגשר, וכוח הטנקים יצא מזרחה ופשט על מספר סוללות טילי קרקע-אוויר. המצרים עדיין לא קלטו את המתרחש ולא איכנו את המאמץ הישראלי, וראש הגשר בגדה המערבית לא הוטרד במיוחד.

שונה היה המצב בגדה המזרחית: כוחות חטיבה 14 לחמו באזור צומת "טרטור"-"לקסיקון" בניסיון לכבוש את הצומת ולפתוח את ציר "טרטור". לאחר קרב קשה השתלטו על הצומת, אך לא הצליחו לפתוח את הציר.במשך היום, בעמידה עיקשת, מנעו מהמצרים להתקדם דרומה ולסכן את המסדרון הצר אל אזור הצליחה. הצירים נותרו חסומים וגשר לא הוקם עדיין. לפיכך, הורה מפקד החזית להפסיק העברת כוחות מערבה כל עוד אין גשר, מחשש כי צפויה להם סכנת ניתוק.

אוגדה 162 הייתה אמורה לצלוח אחרי הכוחות הראשונים של אוגדה 143, אך בנסיבות הקיימות לא ניתן הדבר, והוטל על האוגדה לפתוח את הצירים החסומים ולהעביר את הדוברות לתעלה. במשך היום התכתשו כוחות מהאוגדה עם האויב, אך לא הצליחו לפתוח את הצירים.

הוחלט לעשות זאת בלילה על-ידי כוח רגלי, ולצורך זה הועבר לאוגדה גדוד 890. הגדוד התארגן בחופזה ויצא למשימתו אחר חצות ליל 16-17 בחודש. הצנחנים נעו בפריסה על ציר "טרטור" ומשני עבריו. לאחר תנועה של כשעתיים נתקל הגדוד במערך מצרי באזור "החווה הסינית". בקרב שהתנהל במשך שעות ניסו הצנחנים לאגוף את המצרים, אך נתקלו בכל פעם במערך עמדות חדש וספגו נפגעים רבים.

הצנחנים חולצו מהשטח מבלי שהצליחו לפרוץ את ציר "טרטור", אך לחימתם ריתקה את המצרים ואפשרה את מעבר הדוברות בציר "עכביש" שמדרום, והן הצליחו להגיע לתעלה בבוקר ה-17 בחודש. כוחות הנדסה החלו בהשקת הדוברות ובבניית הגשר, ומלאכתם הסתיימה לקראת ערב.

נראה כי ביום זה עמדו המצרים על המתרחש והחלו בהפגזה כבדה על אזור הצליחה ועל ראש הגשר, ואף הניעו כוחות ממזרח לתעלה לעבר אזור הצליחה. כוחות מאוגדה 162 ומאוגדה 252 נלחמו בחטיבה מצרית שנעה לאורך האגם המר והשמידו אותה. במשך היום התנהלו בשתי הגדות קרבות להרחבת ראש הגשר ופרוזדור הצליחה.

בליל 17-18 באוקטובר חצתה אוגדה 162 את התעלה ועם בוקר החלה להתקדם מראש הגשר תוך כיבוש מספר מתחמי אויב והשמדת סוללות טילי קרקע-אוויר. בגדה המזרחית כבשו כוחות אוגדה 143 במשך היום את "החווה הסינית", פתחו את ציר "טרטור", וגשר הגלילים קודם אל התעלה והושק אל המים לאחר חצות הלילה.

ב-19 בחודש החלה התקדמות מראש הגשר. חלק מכוחות אוגדה 143 חצו את התעלה והאוגדה התקדמה צפונה בשתי הגדות, ועד ה-22 בחודש הגיעה עד למבואות אסמאעיליה. אוגדה 162 נעה דרומה במרחב ג'בל ג'ניפה ולאורך האגמים המרים כשהיא משמידה כוחות אויב. אוגדה 252 חצתה את התעלה לפנות בוקר ונעה בעקבות אוגדה 162 וממערב לה. עד ה-22 בחודש הגיעו שתי האוגדות לכביש קהיר-סואץ וניתקו אותו, כשכוחותינו ניצבים בקילומטר ה-101, במרחק 100 ק"מ מבירת מצרים.

ביום זה אמורה הייתה להכנס הפסקת האש לתוקפה. ב-23 בחודש התברר כי המצרים אינם מכבדים את הפסקת האש ולפיכך, ניתנה הוראה לאוגדות 162 ו-252 להמשיך בהתקדמות ולכתר את ארמיה 3. ביום זה, הגיעה אוגדה 162 למבואות העיר סואץ ואוגדה 252 התקדמה דרומה משם וכבשה את עדביה. בכך הושלם כיתורה של ארמיה 3.

הלחימה נמשכה גם ביום המחרת ואוגדה 162 ניסתה לכבוש את העיר סואץ כדי להדק את הכיתור. כוחות שריון וחי"ר פרצו לעיר, במה שנראה היה כפעולת טיהור, אך נתקלו בהתנגדות חזקה. חלק מהכוחות נשארו מנותקים בעיר וחולצו במשך הלילה. כיבוש העיר לא הצליח וכוחות האוגדה נותרו במבואותיה.


חזית הצפון:

הצבא הסורי שנערך להתקפה כלל בקו הראשון 3 דיביזיות חי"ר (שבכל אחת מהן כ-220 טנקים) ושתי דיביזיות שריון בעורף, כ-1200 קני ארטילריה, מערך טק"א צפוף וכ-300 מטוסי קרב. הסורים תכננו לכבוש את רמת הגולן תוך כ-24 שעות. מול העוצמה הסורית מנו כוחות צה"ל בשלב הפתיחה שני גדודי חי"ר במוצבים, 177 טנקים ו-44 קני ארטילריה. כן הועלתה מפקדת אוגדה 36 לרמת הגולן.

המתקפה הסורית נפתחה בהפגזה ארטילרית ובתקיפות מטוסים על מטרות ברמת הגולן. בחסות הסיוע הזה נעו דיביזיות החי"ר כדי לעבור את התעלה נגד טנקים ולחדור לשטחנו. ההתקפה הייתה לכל אורך הקו וכוחותינו נערכו לבלום את גלי התוקפים. מתוך הערכה שהמאמץ הסורי העיקרי יהיה בגזרה הצפונית, בפתחת קוניטרה - הופנתה עתודת השריון לגזרה זו, ואכן שם הסורים נבלמו. בגזרה הדרומית הצליחו הסורים לפרוץ ולחדור לשטחנו, והתקדמו במשך הלילה. הישג סורי נוסף היה כיבוש מוצב החרמון.

במשך ה-6 באוקטובר ובלילה שאחריו נעשה מאמץ להחיש את התארגנות המילואים, וכל יחידה שהייתה מוכנה הוחשה לחזית. כוח מילואים ראשון עלה כבר סמוך לחצות ונכנס לקרב בציר הנפט ליד נפח. בבוקר ה-7 בחודש הגיעו כוחות נוספים ועלו לרמה בכל הצירים. לקראת צהרים חולקה הרמה לשתי גזרות, הצפונית באחריות אוגדה 36 (רפאל איתן) והדרומית באחריות אוגדה 210 (דן לנר). בשל החיפזון עלו היחידות עם ציוד וחימוש לא מלאים, וכן שובש המבנה האורגני של החטיבות.

בבוקר ה-7 באוקטובר הטילו הסורים למערכה דיביזית שריון, וזו חדרה באזור כודנה, החלה להתקדם לעבר נפח והגיעה עד גדרות המחנה. במאמץ של כוחותינו נבלמו הסורים ונסוגו דרומה מנפח. בדרום הרמה הגיעו הסורים עד אזור קצביה במערב ועד מעבר למושב נוב בדרום. כוחות המילואים שהגיעו הצליחו, בסיוע מטוסי חיל האוויר, לבלום התקדמות סורית נוספת. חומרת המצב ברמה הביאה להחלטה להפנות לחזית זו את עתודת המטכ"ל - אוגדה 146(משה פלד), וזו החלה לנוע באותו יום צפונה. בערב הוחלט בפיקוד לפתוח למחרת בהתקפת נגד.

בבוקר ה-8 באוקטובר נפתחה התקפת הנגד בדרום רמת הגולן, כאשר אוגדה 146 תוקפת מדרום, אוגדה 210 ממערב ואוגדה 36 בולמת בצפון ומפנה מאמץ לתקוף דרומה מנפח. תוך כדי לחימה קשה הצליחו הכוחות להתקדם ולהדוף את הסורים. בגזרה הצפונית נמשכה הבלימה.

באותו יום נעשה ניסיון לכבוש את מוצב החרמון, אך ללא הצלחה - הכוח נסוג. התקפת הנגד נמשכה למחרת ועד בוקר ה-10 באוקטובר נהדפו הסורים מכל השטח שכבשו, למעט מוצב החרמון. ב-9 באוקטובר עשו הסורים מאמץ עליון כדי להבקיע בפתחת קוניטרה, הצליחו להגיע עד החרמונית, אך נבלמו על-ידי כוחותינו בקרבות שריון בטווחים קצרים ביותר.

לאחר הצלחת התקפת הנגד הוחלט להמשיך בתנופה ולהבקיע לשטח סוריה במגמה ליצור איום על דמשק ולהוציא את סוריה ממעגל הלחימה. ב-11 באוקטובר הבקיעו אוגדות 36 ו-210 בצפון הרמה בסיוע כבד של חיל האוויר וארטילריה. אוגדה 36 התקדמה כמתוכנן, אך אוגדה 210 נתקלה בהתנגדות קשה בהבקעה ותוגברה בהמשך בכוחות מאוגדה 146. ההתקדמות נמשכה גם למחרת, כאשר שתי האוגדות משתלטות על השטח שנודע בהמשך כ"מובלעת" בתחום סוריה.

בשעות אחר הצהרים של ה-12 בחודש חל מפנה עת הופיע בזירה כוח עיראקי באגפה של אוגדה 210. ההתקדמות נעצרה והכוחות נערכו לבלום את העיראקים. הופעת חיל המשלוח העיראקי שינתה בבת אחת את יחסי הכוחות. לפיקוד לא היו כוחות מספיקים להמשיך במתקפה והוא נערך כדי לשמור על מה שהושג עד כה. בימים הבאים נערכו התקפות מקומיות כדי לשפר את היערכותנו בטריז בתוך סוריה, וכן נהדפו התקפות סוריות, עיראקיות וגם של חיל המשלוח הירדני שהופיע בדרום המובלעת. התקפות אלה לא הביאו כל הישג לאויב.

לקראת הפסקת-האש נערך הפיקוד למבצע כיבושו של החרמון מחדש. המבצע החל אחר הצהרים ב-21 באוקטובר, עת הונחת כוח של חטיבה 317 בחרמון הסורי, כבש את המוצבים הסוריים ותפס את שיא החרמון. בלילה תקפו כוחות גולני, ולאחר קרב עז ורב נפגעים הצליחו בבוקר ה-22 בחודש לכבוש מחדש את מוצב החרמון ואת סביבתו מידי הסורים שהתבצרו באזור. באותו יום נכנסה לתוקפה הפסקת-האש בחזית הסורית.

חיל האוויר במלחמה:

ההפתעה שבפרוץ המלחמה השפיעה גם על חיל האוויר. משיקולים מדיניים לא אושרה הנחתת מכה מקדימה, והתפתחות הלחימה בחזיתות הכתיבה את פעולות החיל. פריצת האויב בשתי החזיתות חייבה את חיל האוויר לסייע לכוחות היבשה הנתונים ללחץ קשה, מבלי שניתן לו לפעול להשגת עליונות אווירית. הסיוע ניתן בתנאים קשים, שכן בשתי החזיתות היה מערך טילי קרקע-אוויר של האויב שלא הושמד, והדבר גבה מחיר במטוסים שנפגעו והשפיע על יעילות הסיוע.

במהלך המלחמה ביצע החיל משימות שונות, וביניהן, הגנה על שמי המדינה, סיוע בלחימת כוחות היבשה, יירוט מטוסי אויב שתקפו את כוחותינו, תקיפת מטרות אויב בחזית ובעומק השטח, תקיפת סוללות טילים, פינוי נפגעים ומשימות תובלה.

חיל האוויר פעל לאורך כל המלחמה בשתי החזיתות, וגמישות הפעלתו איפשרה להעתיק את מאמציו מזירה לזירה, בהתאם לצרכים. בשלב הבלימה פעל החיל בשתי החזיתות, תקף כוחות אויב וסייע בבלימת התקדמותם, תקף את הגשרים המצריים על התעלה וכן השמיד מסוקים מצריים שהנחיתו כוחות קומנדו בסיני.

הסיוע ניתן נוכח מערך טילים צפוף של האויב ופעילות חילות האוויר שלו. בשלב התקפת הנגד סייע החיל לכוחות בשתי החזיתות ובהמשך תקף מטרות אסטרטגיות בסוריה ואת מערך טילי הקרקע-אוויר הסורי. בעת המתקפה נגד סוריה רוכז המאמץ בחזית זו, ומטוסי החיל סייעו בהבקעה ובהמשך בבלימת התקפות הנגד של האויב. בחזית המצרית סייע החיל בבלימה ורב היה חלקו בבלימת המתקפה המצרית ב-14 באוקטובר. בעת מערכת הצליחה רוכז מאמץ החיל לזירה זו, והשמדת סוללות הטילים המצריות אפשרה למטוסינו פעילות חופשית יותר. בצפון סייע החיל בהתקפה לכיבוש החרמון, באמצעות הטסת כוחות ובסיוע ללחימה.

חיל הים במלחמה:

משימות החיל היו שמירה על חופי המדינה והשמדת ספינות אויב. החיל פעל בשתי זירות: זירת הים התיכון וזירת ים סוף. בשונה ממלחמות קודמות, הפעם היו בידי החיל ספינות טילים מודרניות המצוידות בטילי ים-ים חדישים ובמערכות ללוחמה ימית. בצד אלה הפעיל החיל גם ספינות קטנות יותר, וכן את יחידת הקומנדו הימי.

בזירת הים התיכון פעלו הסטי"לים כבר בליל 6-7 באוקטובר, באזור טרטוס ובקרב ימי טיבעו חמש ספינות סוריות. ב-8 בחודש טובעו בקרב ימי שלושה סטי"לים מצריים. בימים הבאים הפגיזו ספינות החיל יעדים בחופי סוריה, ובהם נמלים ומתקני דלק, וכן טיבעו שתי ספינות סוריות. ציי סוריה ומצרים הסתגרו בנמליהם וחששו לצאת לים. בליל 16-17 בחודש חדר כוח של הקומנדו הימי לנמל פורט סעיד ופגע במספר ספינות.

בזירת ים סוף פעלו ה"דבורים" והקומנדו הימי. כבר בלילה הראשון חדרו "דבורים" למעגן מרסה תלמת וטיבעו סירות על אנשיהן - אנשי קומנדו מצרים שהתכוונו לנחות בחוף סיני. בהמשך המלחמה טובעו ספינות מצריות נוספות במפרץ סואץ ובים סוף.

בליל 11-12 בחודש ניסו לוחמי הקומנדו הימי לפנות את מגיני מעוז המזח, אך לא הצליחו להגיע בשל אש האויב. לוחמי הקומנדו הימי גם יצאו שלוש פעמים לנמל ע'רדקה, ובפעם השלישית - בליל 21-22 בחודש, הטביעו סטי"ל מצרי.

חילופי שבויים:

במהלך מלחמת יום הכיפורים נפלו בשבי המצרי 242 חיילי צה"ל, בשבי הסורי 68 (שלושה מהם לאחר הפסקת האש) ובלבנון 4. בידי צה"ל נפלו 8372 חיילים מצריים (99 מהם אחרי הפסקת האש), 392 סורים, 6 מרוקנים ו-13 עיראקים. חילופי השבויים עם המצרים נערכו בין ה-15.11.1973 וה-22.11.1973 ובמהלכם הוחזרו גם השבויים שנפלו בידי הצדדים במלחמת ההתשה.

חילופי השבויים עם סוריה נערכו בין ה-1.6.1974 וה-6.6.1974 ובמהלכם הוחזרו גם השבויים המרוקנים והעיראקים. ב-4.4.1975 מצרים החזירה לישראל 39 גופות של חללי צה"ל ממלחמת יום כיפור. בתמורה שיחררה ישראל 92 מחבלים ואסירים ביטחוניים שהיו כלואים בבתי סוהר בארץ.

בין מלחמת יום כיפור למלחמת של"ג

את התקופה ממלחמת יום הכיפורים ועד מלחמת "שלום הגליל" (של"ג) ניתן לחלק לשלוש תקופות משנה:

1. מתום מלחמת יום הכיפורים עד חתימת הסכם ההפרדה עם סוריה (ב- 31 במאי 1974)- תקופת "מלחמת ההתשה זוטא" בגזרות סוריה ומצרים.
2. מאמצע שנת 1974 עד מבצע ליטני (במרס 1978) - התמודדות צה"ל בעיקר עם בעיית הטרור.
3. ממבצע ליטני עד מלחמת של"ג - עיקר הפעילות בגיזרת לבנון.

מתום מלחמת יום הכיפורים עד חתימת הסכם ההפרדה עם סוריה

את פרק הזמן מתום מלחמת יום הכיפורים עד חתימת הסכמי ההפרדה עם מצרים ב- 18 בינואר 1974 ועם סוריה ב- 31 במאי 1974 ניתן לאפיין כ"מלחמת התשה זוטא". המצרים החלו ב"מלחמה" זו בנובמבר 1973 בירי נשק קל ובירי ארטילרי. בגזרה המצרית היו בתקופה זו כ- 970 תקריות אש. לאחר חתימת הסכמי ההפרדה נפסקו התקריות. בחודש מרס 1974 פתחו הסורים ב"מלחמת ההתשה" בגזרת רמת הגולן, ובמהלכה היו כ- 200 תקריות בחודש. שיאה של הפעולה בגיזרה הסורית היה בקרבות על שיא החרמון, באפריל 1974, שהסתיימו בפריצת דרך אל השיא וביסוס אחיזתנו בו. במהלך תקופה זו, בהמשך לפעילותם במלחמת יום הכיפורים, הגבירו המחבלים את פעילותם מגבול לבנון שהתבטאה בעיקר בירי מעבר לגבול.

מאמצע שנת 1974 עד מבצע ליטני (במרס 1978)

המאפיין הבולט בתקופה זו הוא הטרור וההתמודדות עימו. מאפריל 1974 החלו ארגוני המחבלים בביצוע פיגועים בשתי צורות חדשות - פיגועים לשם מיקוח והרג המוני וחדירות מהים לביצוע פיגועים בישראל. בשנים 1974-1975 בוצעו שבעה פיגועי מיקוח, מתוכם שניים בחדירה מהים (בנהריה ובת"א). פיגועים אלה בלטו בחומרתם, הן בגלל האבדות שגרמו והן בגלל הפרסום הנרחב שנלווה להם.

לאחר פיגועי המיקוח הראשונים (בקריית שמונה באפריל ובמעלות במאי 1974) נלמדו הלקחים ושופרה ההיערכות למניעת חדירות. "גדר המערכת" שופרה ותוקנה, הוקמו מוצבים ותצפיות ונערכה פריסה חדשה של כוחות. בגזרת החוף הוקם מערך לגילוי חדירות מהים, וספינות חיל הים קיימו סיורים לאורך החוף. הפעילות כללה סיורים ומארבים בשטחנו ולעיתים גם בשטח לבנון.

הפעילות ההתקפית של צה"ל נגד ארגוני המחבלים בשנים הראשונות לאחר הסכמי ההפרדה היתה אינטנסיבית ובוצעו סריקות רבות בכפרים הסמוכים לגבול בחיפוש אחר מחבלים וסייענים. נערכו פשיטות, הפגזות סטי"לים מהים והשמדת סירות בנמלי לבנון, ירי ארטילרי מסיבי ותקיפות רבות של חיל האוויר בעומק לבנון.

ב- 1975 החלה מלחמת האזרחים בלבנון. עם החרפתה התירו הסורים לכ- 3,500 מחבלים להיערך בגזרת דרום-לבנון. ישראל החלה לסייע בארגון צבא נוצרי בדרום-לבנון ובאימונו, וסייעה בירי ארטילרי להגנה על שלוש המובלעות הנוצריות בדרום-לבנון, סמוך לגבול ישראל. בד בבד נפתחה "הגדר הטובה", לצורך מתן סיוע הומניטרי לתושבי דרום לבנון.

בתקופה הנסקרת קיבל אש"ף החלטה על הפסקת פיגועים בחו"ל. עם זאת, המשיכו ארגוני "חזית הסירוב" בביצוע פיגועים נגד יעדים ישראלים ויהודים בחו"ל, שהבולט בהם חטיפת מטוס "אייר פרנס" לאנטבה (ביולי 1976). צה"ל ביצע את מבצע "יונתן" שבמהלכו נחתו כוחות באנטבה, השתלטו על שדה התעופה, חילצו את החטופים והחזירו אותם לישראל.

ב- 11 במרס 1978, בוצע "פיגוע כביש החוף"- חולית מחבלים נחתה בחוף מעגן מיכאל, השתלטה על אוטובוס מטיילים ודהרה עימו לעבר ת"א. כוחות הביטחון הצליחו לעצור את האוטובוס בצומת ה"קאנטרי קלאב" מצפון לתל-אביב. בפיגוע נהרגו 35 בני אדם ונפצעו 71. ב- 14 במרס הגיבה ישראל במבצע נרחב בדרום-לבנון - מבצע "ליטני"- שבמהלכו השתלט צה"ל על דרום-לבנון עד קו הליטני, למעט מובלעת גזרת צידון-ראשדיה. למחבלים היו כ- 300 הרוגים וכ- 300 פצועים. צה"ל פינה את השטח שכבש בשלבים וב- 31 ביוני ביצע את השלב האחרון בנסיגתו מדרום-לבנון, כאשר לאזור נכנס כוח של האו"ם.

בתקופה שבין חתימת הסכמי ההפרדה ועד מבצע ליטני שונה קו ההפרדה עם מצרים פעמים מספר. צה"ל נערך בקו ההפרדה, ובספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים עם מצרים. צה"ל נסוג בשלבים מחלקים של סיני ועד פברואר 1976 נערך בקו העובר ממערב לנח"ל-ים, המבואות המזרחיים של מצרי הגידי והמיתלה וג'בל א-רחה, ולאורך רצועת הנפט בגזרת ראס-סודר אבו-רודס.

באזור רצועת עזה היתה בתקופה זו רגיעה יחסית. ביהודה ובשומרון התחדשה התופעה של הפרות סדר המוניות בתגובה לאירועים מדיניים, כגון מלחמת האזרחים בלבנון והופעתו של ערפאת באו"ם.

בתוך שטח ישראל כיוונו ארגוני המחבלים את הפיגועים ליעדים הומים בערים מרכזיות. הפיגועים בלטו בתחכומם הטכני, כמו הנחת מטען חבלה במקרר בירושלים - שגרם להרג 15 בני אדם ולפציעת 76, או שיגור מטל"רים לעבר ירושלים (באפריל ובמאי 1976).

ממבצע ליטני עד מלחמת של"ג

במרס 1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים. עד אפריל 1982 פינה צה"ל את סיני בשלבים, למעט טאבה, ונערך מחדש לאורך הגבול הבין-לאומי.

בגזרת ירדן גברו החדירות ובוצעו מספר ניסיונות פיגועים בשטחנו. הבולטים שבהם הם שתי חדירות בגזרת מחולה, חדירה אחת באזור טירת צבי וחדירת חולייה שחוסלה ליד נאות הכיכר. מספר פעמים בוצע ירי מט"לרים מירדן לשטחנו.

עם הסלמת האירועים בלבנון חלה עלייה במספר הפיגועים באזור יהודה ושמרון. הבולט שבהם היה פיגוע ליד בית הדסה בחברון (במאי 1980), שנהרגו בו 6 בני אדם ונפצעו 16. במהלך התקופה, נמשכו הפיגועים והניסיונות לביצוע פיגועים בישראל. נוסף למקרי רצח והטמנת מטעני חבלה, בוצע פיגוע של דריסת חיילים. חלק ניכר מן הפיגועים בוצעו במקומות הומים, כגון שוק הכרמל.

עם פינוי צה"ל מדרום-לבנון נותרה רצועת הגבול בשליטה של המיליציות הנוצריות, ושלוש המובלעות הנוצריות אוחדו לרצועה אחת- אזור דרום-לבנון (אד"ל), שהשתרעה מכפר שובא במזרח ועד לים. אורך הרצועה היה כ- 80 ק"מ ורוחבה נע בין 5 ל- 10 ק"מ ומספר תושביה הוערך בכ- 100 אלף. באפריל 1979 ניסה הממשל הלבנוני להחיל את ריבונותו על הרצועה. רס"ן חדאד, מפקד המיליציות הכריז בתגובה על כינון מדינת "לבנון החופשית". לרשותו עמדו כ- 1,300 חיילים וכ- 700 אנשי משמר אזרחי.

בשטח שמדרום לנהר הליטני עד קו רצועת דרום לבנון נפרסו כוחות האו"ם (UNFIL), שכללו כ- 6,000 חילים. בעקבות מבצע ליטני נערכו ארגוני המחבלים בשטח שמצפון לנהר, בהקימם מחדש את היחידות ואת המערך הלוגיסטי. המבצע לא פגע באופן משמעותי ביכולת המחבלים לבצע פיגועים בישראל מן הים, שכן נמשכה אחיזתם באזור החוף. בתקופה זו הצליחו מחבלים לחדור לשטח האו"ם ולהקים בו מאחזים.

ארגוני המחבלים המשיכו בביצוע פיגועים מן הגבול היבשתי, וגם הגבירו את ניסיונותיהם לבצע פיגועים מהים ואף הצליחו לבצע פיגוע בנהריה (באפריל 1979). דרך חדירה נוספת היתה חדירה מהאוויר, באמצעות גלשנים וכדורים פורחים. ביצוע פיגועים נגד רצועת דרום לבנון החלה מהווה מרכיב עיקרי בפעילותם של המחבלים והגיעה לממדי "מלחמת התשה".

בתקופה זו, הרחיב צה"ל את פעילותו היזומה בלבנון. בוצעו פשיטות משולבות בעומק לבנון, פשיטות של הקומנדו הימי באזור החוף, ירי ארטילרי ותקיפות של חיל האוויר.

ביוני 1979 החלו הסורים להגיב על הפעילות האינטנסיבית של צה"ל בלבנון וניסו מספר פעמים ליירט מטוסי תקיפה של חיל האוויר. ההסלמה בין ישראל לסוריה בלבנון הגיעה לשיאה באפריל 1981, עת קידמה סוריה סוללת טילים לגזרת הבוקאע.

ארגוני המחבלים, שראו בירי מטל"רים לעבר רצועת דרום לבנון וישראל דרך תגובה נוחה, הגבירו פעילות זו החל מינואר 1981. ביולי 1981 היו עשרה ימי קרב ארטילריים בדרום לבנון, שמהלכם נורו 1,870 טילי מטל"ר ופגזים לשטח ישראל. שישה בני אדם נהרגו ו- 122 נפצעו. חיל האוויר תקף בסיס מחבלים וגשרים, וחיל הים הפגיז בסיסים בגזרות זהראני וקאסמיה. בתיווך ארצות הברית הושגה הפסקת-אש בין המחבלים לישראל ב- 24 ביולי 1981. בדרום-לבנון נשמר שקט יחסי, אולם נעשו ניסיונות פיגוע בישראל מגזרת ירדן ובחוץ-לארץ. ב- 3 ביוני 1982 בוצע ניסיון התנקשות בחיי שגריר ישראל בבריטניה. בתגובה תקפו מטוסי חיל האוויר בסיסי מחבלים בלבנון. המחבלים הגיבו בירי ארטילריה ומט"לרים לעבר ישראל. חייל נהרג ו- 11 אזרחים נפצעו. ב- 6 ביוני החלה מלחמת שלום הגליל.

מבצע ליטני

בתגובה על הטבח בכביש החוף, תוקפים כוחות משולבים של צה"ל יעדי מחבלים והורסים בסיסיהם בדרום לבנון. בתוך ימים אחדים יגיע צה"ל לגדות הליטני.

ב-11 במרץ 1978 השתלטו 11 מחבלים על אוטובוס שנסע בכביש החוף, במטרה לחבל בתהליך השלום עם מצרים. בפיגוע נהרגו 35 איש ועשרות נפצעו. בתגובה החליטה הממשלה לנקוט בפעולה צבאית מקיפה נגד ארגוני המחבלים. שלושה ימים לאחר מכן, בליל ה-14 במרץ 1978, יצא צה"ל לפעולה גדולה בדרום לבנון. שתי חטיבות חי"ר - חטיבת הצנחנים וחטיבת גולני - בשיתוף כוחות שריון, נח"ל, הנדסה וארטילריה, חצו את הגבול והחלו לנוע צפונה. מטוסי חיל האוויר וספינות חיל הים סייעו לכוחות המתקדמים.

תוכנית המבצע, שגובשה על ידי הרמטכ"ל מוטה גור ואלוף פיקוד צפון, אביגדור ("יאנוש") בן גל, כללה פעולה רגלית וכיבוש שטח שרוחבו כ-10 ק"מ. על פי ההערכה, היו בשטח זה כ-4,000 מחבלים. נוסף על חיסול מחבלים רבים והריסת תשתיתם נועד המבצע להשלים רצף טריטוריאלי בין שלוש המובלעות הנוצריוות בדרום לבנון, כדי ליצור חגורת ביטחון בשיתוף עם כוחות הדרום שבפיקודו של המייג'ור סעד חדאד.

עם תום השלב הראשון של המבצע, ב-17 במרץ, הוחלט להרחיב את גבולות המבצע ולהתקדם צפונה עד נהר הליטני. בעקבות זאת שונה שם המבצע מ"אבי החוכמה" למבצע "ליטני".

מספר כפרים ועיירות ששימשו כבסיסי מחבלים נכבשו במהלך המבצע, והיעדים הקרקעיים הושגו למעשה במלואם. אולם תשתית המחבלים בדרום לבנון לא חוסלה לחלוטין - העיר צור לא נכבשה, עקב חשש הרמטכ"ל מריבוי נפגעים בלחימה בשטח בנוי.

כשלוש מאות מחבלים חוסלו בקרבות. צה"ל איבד 18 חיילים. ב-21 במרץ הורה לצה"ל שר הביטחון, עזר ויצמן, להפסיק את האש. בעקבות המבצע החליטה מועצת הביטחון להקים כוח או"ם - יוניפי"ל - שיוצב בדרום לבנון. הכוח הגיע ללבנון מיד לאחר נסיגת צה"ל, שהושלמה באמצע יוני.

חילופי שבויים

ב-5.4.1978 חצה בטעות טנדר ובו 6 חיילים ואזרח את קו כוחותינו באזור מובלעת צור ונתקל במחבלים באזור רשדיה. בהתקלות נהרגו 4 חיילים, אחד נפל בשבי וב-14.3.1979 הוחזר החייל השבוי תמורת 76 מחבלים.